 |
/images/archive/gallery/270/341.jpg מחמד אלאסעד.
צילום: יחסי ציבור  |
|
|
|
|
| פרק ראשון מתוך הנובלה שמשחזרת את טראומת העקירה של המחבר מכפר הולדתו |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
NRG מעריב
8/3/2005 9:32 |
|
|
|
|
|
|
|
על פסגה כמעט מישורית, בקצהו הדרומי של הר הכרמל, שוכן הכפר הפלסטיני אם אלזינאת. ההולך יכול להגיע אליו במספר דרכים, שלא כפי שנאמר בספרי האנציקלופדיות, המתעקשים על כך כי ישנן שתי דרכים העולות לפסגות המתרוממות לגובה של 317 מטר מעל פני הים: הראשונה, דרך סלולה, אורכה 38 ק"מ, המחברת בינו לבין חיפה דרך הר הכרמל, והשניה כביש, שאורכו 24 ק"מ, העובר דרך מרג´ אבן עאמר (1).
רבות הדרכים לאם אלזינאת. הכפריים יודעים היטב לגלות את השבילים העוברים בסבך החורש, בין צמחי הצבר והעזרד, ובמרחק מה מהן עוברת דרך החתחתים, המוליכה לאם דרג´, הוא מעיין המים ששמו קשור לקרב, אותו ערכו המורדים בשנת 1936 נגד הכוחות הבריטים. דרומית לו יכול בן הכפר ללכת לאם אלשוף (2) ולאם אלפחם, כשהוא נע באין מפריע, רחוק מהדרכים הסלולות. וכל הדרכים מובילות לאם אלזינאת ואף יוצאות ממנה הודות לפלאחים הנמצאים שם. ואילו וואדי אלמלח (3), שאין בו עצים כלל, שימש מעבר, אותו זוכרים הפלאחים היטב, בדרכם למזרח פלסטין. כל זאת, באותם זמנים בהם עדיין לא התכסה בעצים, כפי שניבא השיח´ חמזה.
הדרכים האלה כולן קשורות באירועים, כל מקום שם קשור בזיכרונות או באירוע כל שהוא. ואילו היינו יכולים לעקוב אחר פרטי האירועים והמקומות לאורך זמן, הנמשך יותר מדור או שניים, מאות דורות, היינו רואים כל זאת כסיפורי גבורה המעידים כי הלקסיקונים והאנציקלופדיות מקצרים את תולדות האנושות במידה רבה.
אם אלזינאת הנו כפר קטן, המורד, כפי שמספרת
לנו ההיסטוריה הרשמית של ההתיישבות הציונית, כנגד "שלטונות המדינה"... כלומר נגד החלטת החלוקה של האומות המאוחדות, שהפכה את הכפר הזה לחלק ממה שהם כינו בשם "ישראל". וכדוגמת כל ההחלטות הנדפסות באנציקלופדיות ובלקסיקונים המקוצרים, מטרת החלטה זו היא למחות כל פרט וכל סימן של חיי בני אדם מעל פני חלקת אדמה קטנה זו. אבל אני זוכר שסבי היה שם באחת מאותן שנים של המאה הסוערת, בוודאי בשנות העשרים, כאשר התעורר בוקר אחד עם עלות השחר, לקול קריאת התרנגולים, כדי לצאת לדרך לחיפה. אחרי שהכין את סוסו התיישב על אחד המושבים בחדר האורחים, כשהוא שותה את ספל הקפה שלו ומעשן את הסיגריה המגולגלת הראשונה שלו. נדמה כאילו כל זה אינו אלא אירוע בסיפור; סבתי, שחשה באיחור הצפוי, באה להזהירו כי השמש כבר עלתה למרומים, וכי גלי הים החלו לנצנץ מול חיפה השוכנת על חוף הים, וכך מצאה אותו כשהוא עדיין יושב וראשו נוטה לצד, ללא רוח חיים.
אמי מספרת כי סבתי מרוב צער על אבדנו של אדם שאין פיצוי על מותו, היכתה על חזה באבנים.
החלטה זו באה כדי למחות כל פרט, ואף את פרטי הפרטים. כלומר, אפילו אותם פרטים שאני הקטן אספתי, כפי שאוסף האדם חלום, ואין בידו אלא תמונות, ללא תנועה, תמונה מכאן, ותמונה משם. אבל אני מתעורר אחרי כל השנים האלה כשכפר שלם על דרכיו ומשעוליו, הומה בתוכי. ואני יודע שספרי בית הספר מתארים רק דרך אחת או שתיים, אבל אנשי כפרנו, כפי הנראה, מכירים מאות דרכים המגיעות לאם אלזינאת או יוצאות ממנה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
יישר כוח לסופר המתנחל א"ב יהושע
|
|
|
 |
|
|
|
באר אלהראמס... פעמים כה רבות שמעתי שם זה... שב ועולה על כל לשון, ובמיוחד כאשר הוגה אותו אמי ומלווה אותו באירוע שאירע שם. כל אירוע עליו מספרים הכפריים מלווה במקום כל שהוא. אפילו הזמן אינו נמדד במספרים יבשים אלא באירועים הקשורים במהלך החיים, בשנות הקציר והבצורת, והמרד, והמחלוקות.... והאנגלים שבאו והטילו עוצר על הבית והשמידו את המזון שנאגר לחורף ולקיץ. הם ערבבו את הסיד בשמן, ואת החיטה בעפר... ואף גירשו את התרנגולות ומעכו את ראשיהן בתוך הסיד.
היתה באר אלהראמס מוזכרת ברוך ועדינות שאין אני יכול להבין את מקורם. אני, אשר מימי לא הלכתי אליה. אבל אני יכול לתאר אותה בדמיוני, ולעשותה חלק מזיכרונותי, ואף להיפגע כאשר אני קורא את שמה כתוב בספרים: "באר אלחראמס" (4). כמה מוזר שם זה, וכבוש... עד כדי כך שאינני מהסס להשוותו לשמו של היישוב היהודי שהוקם במקומו של כפר ילדותי. אני קורא שהמתנחלים הציונים, אחרי שהרסו את כפרנו בנו בקרבתו, במרחק קילומטר אחד, ישוב וקראו לו בשם: אליקים. שם סתום אשר אינו אומר דבר. ואף אינני יודע כיצד נראה מושב זה עכשיו. אך יודע אני שיסודות הבתים של כפרנו עדיין קיימים, ושיחי הצבר והזיתים והעזרד משתרעים מעליהם ומכסים אותם. הם נמצאים שם, והעצים צומחים צפופים מעליהם והופכים ליער.
אבל, ברגע שיישרף יער זה, יתגלו בבירור בתיהם של אנשי הכפר והדרכים המובילות לכפר, אלה הסלולות ואלה שאינן סלולות. יישר כוח לסופר המתנחל א"ב יהושע אשר ראה בסיוטיו הרבים את כפרי נגלה לעיניו אחרי שהיער נשרף (5). והיה למתנחל הזה זמן, כך שיכול היה לחלום את חלומי שלי, שעה שאני הייתי פליט אשר פרטי חייו ופרטי חיי אלה שסביבו הולכים ונמחים.
האין זו זכותי להשיב לעצמי את פרטי חיי מהספרים, ומחלומם של אחרים, אשר דנו אודותי, וחזו את חלומי, לפני הגיעי לגיל בגרות? האין זו זכותי להתנגד להחלטות האומות המאוחדות המתעלמות משמי ומשם סבי, ואף יותר מכך, מתעלמות מאם אלזינאת. אין יודעים את קורותיה כשם שאין יודעים את קורותיו של הוורד?
החליטו עבורנו על דרך או שתיים, אך ישנן דרכים רבות. ואתה אך תתרחק מעט מהכפר, הפרוש ככף יד על הפסגה הנמוכה הזו בדרום הכרמל, ותרד אל חלקות הזיתים, מיד יתגלו לעיניך בית או שניים אשר הוקמו בלבו של החורש המוריק, ואחריהם מתפצלות הדרכים צפונה ודרומה, מזרחה ומערבה... וכל שביניהם. ושם הכביש הבא מחיפה ועובר ליד ביתנו ועולה לעבר הכפר, ושם עוצר האוטובוס היחיד המוכר לכולם, ואחי הגדול יורד ממנו, והכלב הסלוקי, אותו אהבנו כל כך, ממהר אליו... הכלב שהיינו אוזרים עוז ומושיטים את ידינו הקטנות אל פיו המלחית, דבר המעניק לזיכרונות מידה של חיות. והרי היה זה הדם שלו. אני זוכר כיצד בא אחד מאנשי הכפר והסתתר בביתנו אחרי כיבוש אם אלזינאת ואמר: "נראה כאילו הם הביאו כמה מההרוגים שלהם לבית שלנו בליל הפריצה." ואמרה אמי: "לא. זה הכלב שלנו שלא מצא מקום ללכת אליו וחזר הביתה, ונראה שהם חשו בתנועותיו... והרגואותו".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"ילדי הטל", צילום: עטיפת הספר
|
|
|
|
|
|
|
פלסטין לא היתה שממה מעולם
|
|
|
|
|
|
|
אמי מספרת לי על הדרכים, ואני מגלה עולם שונה... דרך העולה לכפר, ודרך בין מצוקי הסלעים המובילה לוואדי אלמלח, ודרך ל´אלרוחה´ (6), אותו שדה ירוק רחב ידיים, ודרך לאם דרג´, ודרך לבאר, ודרך עספיא ואלדאליה... ואני תועה בין הפרטים השונים, וכאשר מציינים שם, אינני יודע האם הוא מעיין, או באר, או כפר, או רק סלעים, ואולי חלקת עצי זית שכינו אותה בשם, כפי שמכנים היו את ילדיהם בשמות. כל דבר במולדת יש לו שם; החל באבן, וכלה בעץ, ועבור דרך עונות השנה, ופרי העץ והאדם. לא נותר דבר שאין לו שם, יתר על כן, ישנם מקומות הזוכים לשני שמות באותה עת. ונדמה לי, אני, אשר דמיוני מלא בכפר וסביבתו, כאילו אנשי הכפר היו גרים בלב יער של שמות... מולדת אשר אינה קיימת ב´שפה הספרותית´, אך הנה צחה ובהירה ממנה בהרבה. ולכן, כך בפשטות, כל דבר הנמצא בה זוכה לשם.
אם כך, ניתן להבין את הכעס הזה של המתנחלים על השמות הפלסטינים, כי הרי כל דבר בפלסטין כאילו שם מצור על הזר עד כדי ייאוש. בכל מקום ישנו עץ, אותו שתל אדם, ועל כל גבעה כפר, ולרגלי כל הוואדי פזורים בתים הנמצאים שם כאילו מיום בו נברא העולם.
הפוך אבן והתבונן בה... תמצא כי אינה כפי שבראה הטבע... נחרתו בה סימני מעדר או אזמל. פלסטין לא היתה שממה מעולם.
השיח´ חמזה, מקרובי משפחתנו, היה חי ואנושי יותר מכל תיקי המסמכים של האומות המאוחדות והאסטרטגיות של המערב. מיום בו עמדתי על דעתי הכרתי את שמו. כבר היה בא בימים. אבי מספר שהיה בן מאה שנים ואף יותר. וכעבור ארבעים שנה מספר עליו איש אחר כי היה בן יותר ממאתיים. ואנשי הכפר סבורים שהשיח´ היה קורא בקי ובר דעת עד כדי כך שהיה מספר להם סיפורים מופלאים אודות העתיד לקרות ברבות הימים. סיפר להם על ואדי אלמלח הקרח, וכיצד יהפוך ליער עבות.
"היה קורא בספרים"... בביטוי זה, אותו היו אנשי הכפר הוגים ביראת כבוד, אתה יכול לחוש עד כמה הייתה רוח זו גדושה בזיכרונות מעורפלים של אותם דברים קדושים אשר אבדו במולדת זו. אבדו הספרים, והלוחות (7), אך קדושתם של הכתיבה והספר נשארה מעין תכונה הנראית כאילו הוטבעה ברוח... וכאילו אותיות הא"ב הגיעו אל קצן, ותרגמו עצמן לחיים. כך הפך האדם למילים הכתובות.
שיח´ זה שלנו נשאר שם. ואחד מקרובינו סיפר לנו כי ראה אותו, אחרי כל אותן שנים, אחרי שנת 1967, כלומר אחרי שנכבשה המולדת כולה... וביקש ממנו שיספר לו מה אומרים ספריו. ואכן, כל שניבא בעבר התרחש. אבל מה יהיה גורלו של העתיד?
אמר השיח´: "האינך רואה שוואדי אלמלח נעשה יער? לא האמנתם לדברי. ועכשיו אני יודע שהערבים עתידים לנצח. יעשו יד אחת עם ה´מוסקובים´ (8), ואז יתהפך הגלגל על היהודים." המספר שתק, התבונן סביבו כשהוא מבשר בשורה זו, וכאילו שב אל הכפר בשנית. אנשי כפרנו מאמינים בנבואות בכל לבם. היו מספרים על אותם ספרים יהודיים אודותם סיפרו להם כמה יהודים. ספרים המספרים על ניצחון ישראל לתקופת מה, שאחריה תבוא תקופה בה יתהפך הגלגל, והיהודים יובסו ולא ישובו לעולם. אבל תמיד היו מוכנים להסתפק בחזרה לכפר ושכונותיו. האנציקלופדיות אינן מכירות בקיומם, וספרי ההיסטוריה אינם מבינים את מה שהם מבינים, אך כל אחד מהם מכיר את כפרו ומעביר לבניו את פרטי פרטיו, תולדותיו, ושמות משפחותיו, סכסוכיהן וחילוקי הדעות שביניהן...
אבל הספרים הרשמיים נוטשים אותם, וזונחים את מאות הדרכים המובילות אל כפריהם, ומתעלמים משמות האבנים והוואדיות והעצים והאנשים, ומצרפים אותם זה לזה בצורה מפחידה, עד שהם הופכים למושג ולהשקפת עולם, אך במציאות אינם השקפת עולם כלל.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הכפר מתחיל להתגלות מחדש
|
|
|
|
|
|
|
אמי מספרת לי על הדרכים הרבות בהן יכול ללכת הבא מכפר אלשיח´(9), ואלשוף, ואם אלדרג´, ואם אלפחם לכפרנו. ואני מזכיר לה אותו שחר בו מצאתי את עצמי הולך בתוך ענן, מוקף באנשים הקוראים מבינות לסלעים, כשהם הולכים ואובדים בערפל, ומעלינו גחלים אדומות חוצות את שמי הלילה. והנמנום הזה הממאן לסור מהעיניים המתעוררות אל אותן דמויות המופיעות באפלה, או נאספות סביב אורות אקראיים... ומגלות כל פרט וזוכרות את האירוע. אני יודע שלילה זה היה ליל יציאתנו מאם אלזינאת אחרי שכבשו אותה היהודים.
והכפר מתחיל להתגלות מחדש, מתמלא בשמות ואנשים, ונפרשות ממנו הדרכים.
1. עמק יזרעאל.
2. אם אלשוף - נהרסה במלחמת 1948. כיום: גבעת נילי.
3. ואדי מלח- "נחל יוקנעם". קטע הדרך המחבר בין צומת פרדיס לצומת יוקנעם. ואדי מילק בהגייתם של בני המקום.
4. המחבר כותב שם זה בפעם השנייה באות ח´ משום שבספרות הלועזית ובמפות המנדטוריות האות ה´ והאות ח´ נכתבות באות H. מקור השם בשמו של האל היווני הרמס.
5. ראו ספרו של א"ב יהושע כל הסיפורים, הקיבוץ המאוחד, 1993, עמ´ 99 "מול היערות".
6. שמו הערבי של האזור שבין ואדי אלמלח לוואדי עארה. כיום כלול ברמת מנשה.
7. הכוונה למיני לוחות חרס שנמצאו בזמנים שונים קבורים באדמה.
8. כינוי לרוסים.
9. כפר אלשיח´ נהרס במלחמת 1948.
"ילדי הטל", מחמד אלאסעד, תרגום מערבית: יורם מירון, פרדס הוצאה לאור
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
