 |
 |
|
|
| שתי דקות עם חדווה ואני אונס אותה* |
|
| רון מיברג על הדי.וי.די של "חדווה ושלומיק": פצצת נוסטלגיה מתוקה שמפעילה את כל המתגים הרגשיים של מי שאהבו את חייהם בישראל של תחילת שנות ה-70' ולא ראו את האסון מגיע |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
רון מיברג
8/3/2005 15:44 |
|
|
|
|
|
|
|
אזהרה: בכתבה זאת 2,019 מילים
במסגרת סדרה שאני מכין לערוץ 8 כינסתי לפני חודש את חברי להקת "כף התקווה הטובה" כדי שישירו מול המצלמות- פעם ראשונה ב-35 שנה- את "בלדה לעוזב קיבוץ" מאת יעקב רוטבליט ושמוליק קראוס. השיר הזה, שלידתו בשנת 1970 וסופו שהתקבע בפנתאון הנצח של הרוק הישראלי כאחד השירים הממכרים, המתגלגלים, הצחקניים, הציניים, המושרים והמנוגנים בתולדותינו, הוא פייבוריט אישי. הרומן שלי עם הרוק הישראלי לא הגיע למימוש וסופו שנעצר היכנשהו ברווח שבין אריק איינשטיין ושלום חנוך של "שבלול" לתקליט הראשון של "כוורת"; משחק מקדים ללא חדירה.
לא משנה היכן אני מתגורר ומה אני עושה, כאן או שם, "בלדה לעוזב קיבוץ" היה ונשאר פריט מיתולוגיה פרטי ואינטימי מאוד. אני אוהב את מבטאה האמריקאי הכבד של ג'וזי כץ בדקלום הפתיחה: "לפני חמש שנים עזב את הקיבוץ עם מזוודה אחת ובלוריתו המתנפנפת / אמרו עליו נראה איך יסתדר בחוץ / תראו שעוד יחזור על ארבע אל הרפת" ורק לפני חודש למדתי שמקורו בפיטסברג; אני אוהב
את הגיטרה החשמלית, המחושבת והקולחת, של שלמה מזרחי, שבסטיית תקן נדירה לזמנה מתקנון-הרוק הישראלי, מנגן בה רק סולו; אני אוהב את איכות קולו המיוחד של חנן יובל ואת הקצב שהוא מונה בגיטרה אקוסטית; יותר מכל אני אוהב את מנעד קולו המתוק, הגבוה והחם של אלי מגן, שגם מפמפם בגיטרה באס. אני מודע לאיכות ההקשה של זוהר לוי ולחשיבותו בהרכב, אבל לקחתי קשה את סירובו הפסקני להתנשא מעל משקעי העבר ולהצטרף לאיחוד.
רק אוויל יגרע מהתבונה ומהכשרון שבה השיאו רוטבליט וקראוס את המילים למנגינה. מילותיו העוקצניות לתקופתן של רוטבליט, מסתדרות בהברות המוזיקליות החמקמקות והמיוחדות של קראוס. שירים ישראלים מעטים בלבד מדיפים ניחוח כה אותנטי, מקורי, מכאן, מאז ומעכשיו. איכות ההקלטה והמיקס קטסטרופלית. המעבר לדיסק "שבעים שמונים" לא שיפר אותה. את סרטי ההקלטה המקוריים לא מוצאים. ממרחק המאסה הקריטית של 35 שנה, היה משהו טבעי, מובן מאליו, כמעט מתחנן, לניסיון להקליט ולתעד את האיחוד. הלך הכיף. הלכה התקווה. הלכה הטובה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
חדווה ושלומיק
|
|
|
 |
|
 |
|
קפסולה תרבותית
|
|
|
 |
|
|
|
למה "בלדה לעוזב קיבוץ"? כי כולנו עזבנו מקום דמוי קיבוץ בחיינו. כי כולנו חיים את השניות הזאת של מה שהיינו, לאן כיוונו ולאן הגענו. כי כולנו חווים את מותה של התקווה הטובה ומתבוססים בשיירים השסועים והמדממים של ימי הטרום. היו ימים שהעליונות המוסרית, האתית, האיכותית וההתנדבותית של התנועה הקיבוצית, כמו גם חלקה הגדול והלא פרופורציוני בנשיאת נטל הישראליות, בעיקר זאת הביטחונית, היו מקור נחמה לאחדים ונשוא קנאה ושנאה לאחרים. מפלת התנועה הקיבוצית, היא מפלתנו. מי שאינו מכיר בכך, חי בהכחשה גדולה. מילא האתוס. כל אתוס זקוק לשיר. "בלדה לעוזב קיבוץ" - חרב פיפיות שניתן היה לאחוז בה ולהיחתך משני קצותיה- היה ונשאר שיר גדול. אם תחלצו אותו בכוח מקיר הרוק הישראלי - הוא יקרוס. אני דפוק, אבל לפעמים אני שם אותו על ריפליי-מובילה במערכת ומקשיב לו עד שהפרות חוזרות מן המרעה.
האיחוד ביום גשם ב"קמלוט" לא היה קל. בערך מה שהייתם מצפים מסף האמוציות והרגישויות של חבירה מחודשת של הביטלס, אם היו ג'ון וג'ורג' חיים. מנעד קולה של כץ ירד בכמה אוקטבות. חנן יובל גרס, בצדק לשיטתו, שהוא נגד ניסיון נלעג של ארבעה חטיארים למחזר את תהילת עברם והמליץ על גישת אנפלאגד נטולת אפקטים חשמליים. מזרחי פצח בקטעי סולו של ג'ימי הנדריקס והמתין בסבלנות עד שהאבק שקע. מגן נשען על הבאס והוריד עם יובל, ובהשראתו, את הרגיסטרים לגובהה העדכני של כץ.
יכול להיות שזה אני, אבל אחרי כמה חזרות בוסריות וראשוניות, שעוררו בי השתאות על האופן שבו קלח השיר הנפלא הזה מתחת לאצבעות נגניו, הם מסמרו אותו. ישבתי מולם, מצומרר כהוגן, קהל של איש אחד, ונתתי להם לשטוף על פני כמו שהשריון הסורי שעט ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים. זה לקח חצי יום. זה מתועד. וזה הדבר האותנטי והקרוב ביותר לרימייק מעשה בית מאת מי ששרו את "בלדה לעוזב קיבוץ" ביחד לפני 35 שנה בדיוק. חודש לאחר מכן התבשרתי כי "חדווה ושלומיק", הגרסה הטלוויזיונית של "בלדה לעוזב קיבוץ", בציר 1971, ראתה אור בדי.וי.די.
למי שיודע שחלק ניכר מתולדות הטלוויזיה הישראלית הכללית מרוממה, כולל תוכניות מקור ותיעוד היסטורי נדיר וחד-פעמי, נעלמו, נבזזו או נמחקו בזאת הנקראת "הסרטייה", שימור "חדווה ושלומיק" על 12 פרקיה, הוא מעשה נסים. מדובר באנשים שרמת המודעות ההיסטורית והתקשורתית שלהם התבטאה בהקלטות חוזרות ונשנות על אותם טייפים עצמם. מה שמסביר את החור השחור הפעור בתולדות העת החדשה. חומר הגלם המייצג את מלחמת יום הכיפורים, ללא ספק האירוע המכונן ביותר בהיסטוריה הישראלית חוץ מהקמת המדינה, אינו מספיק להכנת סרט תיעודי ראוי אחד.
על "חדווה ושלומיק", שצולם בפילם "על-ידי "סרטי רול" בבימוי שמואל אימברמן, בשחור-לבן שרוט, קופצני ורב גלים, נאמר שנערך מאמץ שיקום ושיפוץ על-ידי "יונייטד קינג" שרכשו את הזכויות מרשות השידור. אינני יודע מה נחשבת רסטורציה אמנותית ב"יונייטד קינג", אבל זיכרון השידור בזמן אמת ב-71' - והוא נצרב בתודעה בשל שאפתנותו, איכותו החדשנית וזמן הופעתו - איכותי וראוי יותר מגרסת הדי.וי.די. על הצופה להיות עשוי מחומרים חזקים במיוחד ומאוד לא סינמטקיים ושוחרי איכות, כדי לצפות בסדרה מבלי לפצוח בגרדת עזה בכל חלקי גופו.
פרזנטציית הדי.וי.די כה אלמנטרית; תפריטה כה דל: נגן את כל הפרקים יחד או כל פרק לחוד; הקיטועים, הקפיצות, החיתוכים בסאונד, הווליום העולה והיורד, הקונטרסט המשתנה, דהייתו הלא אחידה של חומר הגלם ושאר מרעין בישין קולנועיים שרק מי שערוך נפשית להתעלם מהזוועה השרוטה הנפרשת על המסך במלוא הזלזול המזעזע של שימורה הקלוקל, מוזמן לצפות בה. מאידך, זה לא הזמן והמקום להיטפל לקטנות. "חדווה ושלומיק" היא מסוג הקפסולות התרבותיות שאסטרונאוטים אמריקאים השאירו על הירח לשימוש תרבויות אחרות כעדות להישגיהם של בני אנוש.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
שלומיק וחדווה
|
|
|
|
|
|
|
ההילה השקרית של הבוהמה התל-אביבית
|
|
|
|
|
|
|
אינכם צריכים להיות בני חמישים כדי לדעת במה מדובר. הטלוויזיה הכללית לא ויתרה על אף הזדמנות להציף את "חדווה ושלומיק" בשידורים חוזרים. בימי עצמאות ובאישון לילה, כשהשחקים יורדים. שלומיק (מנחם זילברמן) בן הקיבוץ וחדווה (יעל אביב) עירונית בורגנית מהרצליה-פיתוח, עוזבים את הקיבוץ כדי לנסות את מזלם בעיר. זה הכל. אבל זה הרבה יותר מזה. רק מי שהיה בתרדמת אינו מכיר את סיקוונס הפתיחה המיתולוגי: אביב וזילברמן רצים בשדות עם המזוודות בסלואו-מושן כאשר ברגע מתנגן שירה של מירי אלוני "ללכת אל...ללכת מ...ללכת כי כולם הולכים...מה זה בעצם משנה לאן כולם הולכים". את התסריט כתבה אורנה ספקטור ואת הדיאלוגים- בהפרדת קרדיטים ברוטלית מהסיפור- כתבו ספקטור ויהונתן גפן.
זה החן הטבעי של גפן הצעיר, קצין הצנחנים שנחת ב"מעריב", שהיטיב כל כך לזקק את הסלנג המדובר של תחילת שנות ה-70' לדיאלוגים אמינים, אותנטיים ומייצגים את רוח התקופה. נטיית הלב הטבעית, היא לנחש כי העברית השתנתה באופן ברוטלי ומהותי בשלושים ומשהו השנים שחלפו, וכי הדיאלוגים הארכאיים יתרסקו על האוזן המודרנית והמעודכנת. כמה מפתיע שהשפה המדוברת - חוץ מזאת שהושמה בפיהם של הורי חדווה, ליא קניג ואברהם בן-יוסף- השתנתה פחות מאשר חשבנו. כלומר, היא השתנתה. אבל לאו דווקא לטובה, כפי שגורס ירון לונדון, ולא לתפארת מדינת ישראל. הדבר המצודד והכובש ביותר בסדרה הוא האיפוק המקסים של התנהלותם וטיב השיח בין חדווה ושלומיק. העברית תקנית אך מלאת חן.
כששלומיק אומר "על כל פנים", עצרתי וחשבתי לאן נעלמה מטבע הלשון היפה הזאת. גפן, יוצא מושב נהלל, היה גם הוא סוג של עוזב קיבוץ. ככזה, הוא רב חן בדיאלוגים הצעירים וארכאי במפגיע במילים שהוא שם בפי דור ההורים. עדות לסלידתו המתועדת של גפן מהבוהמה התל-אביבית - קשה שלא לזהות במישקה (יוסי גרבר), הקיבוצניק לשעבר שהפך לאמרגן חלטוריסטי במוסטנג פתוחה, את אורי זוהר המסליד - מועמסת על הדמויות העירוניות מהביוב הבוהמייני: טוביה צפיר בתפקיד מעבד מוזיקלי; שושיק שני כאשתו הרכושנית, הפטפטנית והולכת הרכיל של מישקה; ואברהם הפנר, האורים והתומים, בתפקיד מצוין כמחבר שירים תל-אביבי המאגד בהתנהגותו האקצנטרית את כל הטיפוסים הקולניים של תרבות הנגד, מאלן גינסברג ועד אנדי וורהול. הרטוריקה הפסבדו-חתרנית שלו, היא קריקטורה נפלאה של הטיפוסים הדהויים ההם, על רקע של פוסטר מאופק להפליא של צ'ה גווארה, התלוי בדירתם החדשה של חדווה ושלומיק.
למרות שנעלם מחיינו בשנים האחרונות, השם יתברך, קשה לזהות במנחם זילברמן, הלץ המקריח עם הקוקו, תכשיטים אינדיאניים, מגבעת סטטסון ומנטליות של אופנוען הארלי דרך ישיבת פונביץ' באילת, את הצעיר המתוק, המוזיקאי המתחיל, שמואס במסכתות החגים בקיבוץ ורוצה להצליח בעיר. הצעיר המתוק והמוכר הזה, שבמובנים רבים הוא אנחנו, הלך לאיבוד, כמונו, בתוך בגרותו המסתאבת, ההדוניסטית והרכושנית, שבמהלכה הפך לרהיט טלוויזיוני, בדחן כושל ורב ויצים, שהגדיר את הרף של הטעם הרע.
שלומיק של זילברמן הוא שחקן צעיר וכובש לב, תשובה צברית לדסטין הופמן ב"הבוגר" ומין צעיר צרפתי בסרט של פרנסואה טריפו. כאשר הוא משנה מצבי צבירה, ככל שהעלילה מתקדמת ומסתבכת, מגדל שפם, מתכסה בחולצות פרחוניות ובז'קטים כהים, והוא מתגסס, מתעמר בחדווה ומתאווה לתקוע לדניאל - הלית ישורון בקריקטורה על עצמה, ז'ק קתמור, "העין השלישית", "לול" ו"שבלול" - הוא מאבד מחינו הגולמי.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"חדווה ושלומיק"
|
|
|
|
|
|
|
עידן התמימות הקצרצר בין המלחמות
|
|
|
|
|
|
|
כגפן עצמו, נשבה שלומיק בהילה השקרית הקלוקלת של הבוהמה התל-אביבית ותכף, חלילה, יעשן חשיש ואחר יכתוב ספר בשם "חומר טוב". בתפקיד חדווה, מתקשה יעל אביב למלא את הרובריקה. אבל היא עושה כן במין נאיביות ישראלית מוקדמת. נטולת זדון. קרועת עין. מאמינה בבעלה. תומכת בו. ניצבת מאחוריו וגם מחזירה קרב נחוש לנימפה המבקשת לנשל אותה. הסיטקומים הללו תמיד היו בנויים על שנינות הדיאלוג בין בני הזוג. אביב מתקשה לעמוד בכריזמה של זילברמן, אבל אינה טוטאל-לוס בשום אופן. רוב הדמויות הנשיות בסדרה נלעגות ממנה בהרבה.
רוב פרקיה מתנועע הנראטיב של "חדווה ושלומיק" בזריזות מפתיעה יחסית לטלוויזיה הישראלית בחיתוליה המוכתמים. הדעת נותנת שהרבה מאוד השתנה בנוף ובאורחות חיינו בשלושים ומשהו השנים שחלפו. אבל באופן מפתיע, כל הנלעגות של השיכונים מוכי האסבסט ודודי השמש, עליבותו של כביש החוף, יהירותה המובנית של הרצליה-פיתוח וסממניה הנובו-רישיים ורדידותה של תל-אביב, התפתחו בהתאם לתמורות בחיינו, אבל לא השתנו באופן מרעיש. נעים להיזכר כמה אלמנטרי ומובנה בחיינו היה האוטובוס ככלי תחבורה לגיטימי. האוטובוס ב"חדווה ושלומיק" הוא שחקן משנה. ככזה, הוא שובר את הלב בהכרה מעודכנת לאיום העכשווי שלו כפוטנציאל חבלני. הפרייבטים היו פיג'ו 404, לארק, דודג' וספינות אמריקאיות רחבות ירכתיים, אבל הן אינן שונות בהרבה מב.מ.וו סדרה 7, מבחינת ההכרזה היהירה.
יותר מכל, מסגירה "חדווה ושלומיק" את אותו עידן קצרצר, בין השמשות, שש השנים האימפריאליסטיות אך התמימות בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים, שבו היה נדמה שאחיזתנו בשטחים זמנית בלבד וכי אחרי שננגב די חומוס, נחזיר אותם בחדווה ובנדיבות של מנצחים. הסדרה מצולמת בקלוז-אפ ואינה פותחת עדשה רחבה כדי לאפשר הצצה היסטורית למה שהיינו ומה שעשינו. אבל מה שמסתנן משולי הפריים השרוט, מעצים את תחושת אובדן התמימות. נכון שכבשנו, אבל הצטערנו. אחר כך התחרטנו והקמנו אימפריה עליה שילמנו במחדל יום כיפור.
"חדווה ושלומיק" מראה אותנו כאשר היינו אנחנו. נטולי "אחר". לפני העלייה מרוסיה. לפני הפלישה הפלשתינאית. לפני העובדים הזרים. אפילו לפני מנחם בגין ופדיון כבוד המזרחיים במהפך 77'. ההומוגניות הזאת היא אשכנזית במהותה, ולכן תקים עליה אויבים רבים. המזרחי הבולט בסדרה הוא גבי עמרני בתפקיד השוטר יעקב קודש, שנותן לשלומיק רפורט, איזו מילה מתוקה, על נסיעה באור אדום ומתנצל כל הזמן.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"חדווה ושלומיק", עטיפת הדי.וי.די
|
|
|
|
|
|
|
במהותה נוסטלגיה היא דבר ארור
|
|
|
|
|
|
|
כמי שהתעמק לאחרונה ב"בלדה לעוזב קיבוץ", קשה היה לי להשתחרר במהלך הצפייה ב-12 פרקי הסדרה, מהתחושה העזה ש"חדווה ושלומיק" היא הגרסה הטלוויזיונית המומחזת של השיר. יכול להיות אפילו שאני קולע לאמת ההיסטורית. מילות השיר משנת 70' מנבאות את הסדרה מ-71'. "פעם ביובל הגיע לביקור היה חומק בשביל ועם הוריו יושב בחדר": שלומיק וחדווה מגיעים לקיבוץ בלילה כדי לתקן את קטפת הכותנה ומחנים את הפג'ו של אבא של חדווה הרחק מעין החברים. "אומר שלא צריך אבל לוקח קילו אלכסנדר וכמה יונתן": כאשר מבקרים ההורים של שלומיק את ילדם בעיר, הם מביאים לו ארגז תפוחי-עץ.
"הוא ללא בלורית פה ושם מעט מקריח / אומרים חושב בשמאל וחי לו בימין בוילה שבנה אי שם בהרצליה": הסדרה מלוהקת בקרחים למכביר; יוסי גרבר, האמרגן הגרוביאן, גבר ישראלי חובב אינוס - "אתה משאיר אותי שתי דקות עם חדווה ואני אונס אותה" - חאפר ומאכער מהסוג הישראלי הנחות ביותר; יהודה אפרוני בתפקיד יוסי, בעלה הפרסומאי של מירי, אחותה של חדווה, וכמובן אברהמל'ה הפנר. "איזה בן קיבוץ בא לבקר בעיר נבוך עם התרמיל ובלוריתו המתנפנפת / ויסקי טוב מוזג, 'תשתה בחור צעיר'": כאשר אריה מוסקונה, בתפקיד קצין צנחנים צעיר מהקיבוץ שמגיע לעיר בעקבות הצלחתו של שלומיק, מבקר אצל זילברמן, הוא מציע לו ויסקי ומדובב אותו בדבר הקיבוץ. ועוד כהנה וכהנה.
במהותה נוסטלגיה היא דבר ארור. האספקלריה שלה מעוותת את ההווה העכור, מאדירה ומעצימה את העבר ומאיימת על העתיד. "חדווה ושלומיק" היא פצצת נוסטלגיה. ככזאת, היא חוטאת בהפעלת כל המתגים הרגשיים של מי שחיו ואהבו את חייהם בישראל של תחילת שנות ה-70' ולא ראו את האסון מגיע. ככזאת, היא ממחזרת את האשליה שפעם היינו טובים וצודקים יותר, מוסריים ואמיתיים יותר, ובהכרח בעלי עתיד. אף אחד מיוצרי הסדרה לא היה חדור תחושת שליחות או אחריות היסטורית בעת הפקתה מעוטת האמצעים בשנת 71'.
למה לשקר. מכיוון שההיסטוריה הטלוויזיונית שלנו כה דלה בהמחזה ראויה, דרמטית וקומית, של חיינו כאן מאז הקמת הטלוויזיה ב-68', צוברת "חדווה ושלומיק" הדהוד והמהום גדולים מכפי מידותיה. ועדיין, כמי שצפה בה בשוונג אחד, על שש שעותיה, ומודע להפרשת היתר של בלוטות הנוסטלגיה שלו, אינני מהסס מלקבוע כי היא יותר מסך כל חלקיה. היא הקפיאה רגע נדיר וחמקמק בחיינו, שריטות, קפיצות והכל, ולשה אותו לחומרי חיים. לשיטתה, היא אמיתית, ישראלית וטובה יותר מהזבל שמטיחים בנו היום, מלוא החופן.
*הבהרה לטוקבקיסטים שישר מגיבים בלי לקרוא: הכותרת, כאמור בטקסט, היא ציטוט מתוך משפט בסדרה שאומר יוסי גרבר בתפקידו כאמרגן הסליזי.
"חדווה ושלומיק", 12 פרקים, די.וי.די
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
