 |
/images/archive/gallery/278/511.jpg ''החומר האפור''
 |
|
|
|
|
| מאיר שניצר מציג שבעה סרטים מתוך פסטיבל "דוקאביב" השביעי שייפתח בעוד שבועיים: קבורה מאוחרת בוינה, פנימייה צבאית רוסית, פסנתרן נוצרי בעירק ומחווה לז'אן רוש |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
מאיר שניצר, פרומו
25/3/2005 10:03 |
|
|
|
|
|
|
|
700 מוחות של ילדים הובלו באביב שנת 2002 לקבורה בווינה, בטקס ממלכתי נפוח שהתקיים בנוכחותו של נשיא הרפובליקה האוסטרית. מאות המוחות, כולם פרוסים בקפידה באיזמל מדויק ומשומרים היטב בפורמלין, נעקרו מגולגולותיהם המבוקעות של ילדים שנרצחו בין השנים41'-43' במתחם בית חולים פסיכיאטרי נודע בבירה האוסטרית.
ומדוע המתינו שלטונות וינה שישה עשורים ארוכים עד למועד הקבורה של שרידי החפים מפשע? פשוט מאוד, אותם 700 מוחות ילדים שימשו למחקר מדעי מקיף, שנוהל בעיקר על ידי דוקטור היינריך גרוס - אישיות מכובדת בווינה העכשווית, שהיה בשנות הארבעים, הפלא ופלא, האחראי הישיר לרציחתם של אותם הילדים.
פועלו של ד"ר גרוס וצביעותה של החברה האוסטרית הינם נושאי הסרט "החומר האפור" של ג'ו ברלינגר, אחד מעשרות סרטי התעודה שיוקרנו בפסטיבל "דוקאביב", שייפתח בתל אביב בעוד שבועיים. ברלינגר, מתעד אמריקני ידוע (שעשה, בין היתר, את "השומר אחי אנוכי"), מגיע לווינה על מנת לבדוק כיצד התאפשרה במשך שנים רבות כל כך פעילותו הגלויה, המדעית, של אותו רוצח המונים. תוצאות התחקיר המצולם מהוות סרט קשה לצפייה, השם ללעג את הדרישה האוסטרית רבת השנים להכיר במדינה זו כקורבן השלטון הנאצי, ולא כמשתפת פעולה נלהבת עם התורות ההיטלריאניות.
הילדים המושמדים, שגילם נע בין שישה חודשים ל-14 שנה , נולדו נכים או פגועים במוחם וחיסולם התעשייתי היה חלק אינטגרלי מתוכנית ההשמדה-מתוך-רחמים, שנועדה לטהר את הגזע הארי מפגמים ומחוליות רופפות. ברלינגר מדלג במודע על השלב הנאצי בסיפור הקשה הזה, ומתרכז בקבלת הפנים הלבבית שנערכה בווינה לד"ר גרוס דווקא לאחר הכנעת הנאציזם.
הטון השליט בפסקול הסרט הוא של לא-ידענו-לא-שמענו וההוכחות המצולמות הפוכות לגמרי. בשנת 50' הועמד האיש למשפט וזוכה. הזיכוי הוביל אותו חזרה לבית החולים שבו ביצע את הפשעים עשור קודם לכן, לשם כינונה של
קריירה מחקרית שכללה עשרות רבות של מאמרים מדעיים מוערכים, שהתבססו כולם על מוחות הילדים שהורה לחסל.
זאת ועוד: בית החולים הווינאי, "שפיגלגרונד" שמו, התהדר מעל כל במה אפשרית באוסף הענק של מוחות שמאופסנים במעבדותיו. וכל אותה העת לא נמצא מי שיקום וישאל מאיפה נעקרו המוחות הללו. עם השנים עוטר המדען הנודע באותות הצטיינות מטעם הממשלה. בשנת 2000, והוא אז בן 85, כאשר סוף סוף הובל לבית המשפט בשל כתב אישום בדבר אחריותו לרצח המונים, הכריזו עליו השופטים בווינה כעל חסר יכולת שכלית להשיב על כתב האישום. זאת, בשל זיכרונו המשובש. מיד לאחר ההכרזה הזו מטעם בית המשפט, התפנה גרוס, לכאורה משובש זיכרון, לראיון טלוויזיה פרטני, שהוכיח עד כמה השופטים שלו עשו צחוק מהעבודה.
יותר משהוא כתב אישום כנגד גרוס, "החומר האפור" הינו כתב אשמה קולקטיבי כנגד החברה האוסטרית. ככזה הוא אפקטיבי ביותר. גם נקודת המוצא של "ילדי צ'אושסקו", סרטו של פלורין איאפן, היא השבחת הגזע. והפעם לא מדובר עוד בנאצים ובעוזריהם, אלא בדור העתיד של רומניה, שהדיקטטורה מרובת השנים של ניקולאי צ'אושסקו עשתה הכל כדי להגדיל את ממדיו.
בשנת 66' נאסרו ההפלות ברומניה וכל אישה אולצה להשלים את הריונה. פטורות מגזירה זו היו רק בנות 40 ומעלה וכן אמהות לארבעה צאצאים ויותר. התוצאה המיידית לצו הנשיאותי הזה היתה תוספת של שני מיליון ילדים, שנועדו להרים את קרנה של רומניה בעמים. דוגמה ידועה לשאיפה זו שימשו הילדות שהרכיבו את נבחרת ההתעמלות הנשית של רומניה, בראשותה של נאדיה קומנצ'י.
בין הנולדים, מדרך הטבע, היו גם תינוקות לא מושלמים. בניגוד לתפישה הנאצית, אלה לא הושמדו פיזית, אך נשלחו לחוות גידול חריגים ושם נשכחו לגורלם. מרביתם גוועו ברעב, פשוטו כמשמעו, ואותם בודדים ששרדו את תת-התזונה וחוסר הטיפול הרפואי, נראו עם שחרורם ממש כמו שרידי אדם מברגן-בלזן.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
שלושה מדורים של מלנכוליה
|
|
|
 |
|
 |
|
תיעוד שגרת הטקסים הצבאיים
|
|
|
 |
|
|
|
הזוועה הזו משמשת כקרש קפיצה לסרט הנחוש להוקיע את צ'אושסקו ומשטרו והדרכים החזותיות לכך מגוונות ביותר. הבמאי מקבץ יחד ראיונות עם הקורבנות השונים של הצו - נשים, ילדים, רופאים - מצרף לעדויותיהם הקשות סרטוני תעמולה, יומני חדשות וגם סרטונים ביתיים, מחתרתיים, שתיעדו כבר אז את המצוקה. ניכר ששאיפתו הברורה של עושה הסרט היא להרבות בעדויות המפלילות את משטר האימים שהופל. דווקא ריבוי זה הוא בעוכרי הסרט, שמתפרש על פני זירות זוועה מרובות מדי.
שונה לגמרי היא הזוועה האנושית שמתוארת ב"שלושה מדורים של מלנכוליה", סרטה המורכב והמאופק של פיריו הונקסאלו, יוצרת נודעת מפינלנד, שאף תתארח השנה ב"דוקאביב". הונקסאלו מנסה לתאר את החברה הרוסית מבעד לתצפית מדוקדקת, ניטרלית במידה ידועה, אחר הרכיב החלש בכל חברה אנושית - הילדים.
תחילת המסע המורכב אל עומק המלנכוליה היא באקדמיה הצבאית של קרונשטדט, הסמוכה לסנט פטרסבורג. מצלמתה החטטנית של הונקסאלו מתמקדת בחניכי הפנימייה - נערים בגילאי 14-10 שנקלעו למקום שלא מרצונם. הם צאצאים למשפחות הרוסות, שהוטלו אל הרחוב לגורלם המר ונאספו משם על ידי שליחים שונים הפועלים מטעמה של אקדמיית קרונשטדט.
הונקסאלו נצמדת לתיעוד שגרת הטקסים הצבאיים המהווים את סדר יומם של חניכי הפנימייה. מסדר השכמה, תרגילי סדר, אימוני ירי, שירה בציבור וכן הלאה. שגרה זו אמורה לכונן מחדש משמעות כלשהי לחייהם של קטינים, שהנסיבות המשפחתיות והחברתיות דנו אותם לניכור מוחלט לסביבתם.
המצלמה נדבקת לאחד החניכים הבוגרים יותר, סרגיי בן ה-14, הנוסע לביקור בעיר שבה נולד - גרוזני, בירתה ההרוסה של צ'צ'ניה. סרגיי, שמשפחתו הרוסית התיישבה דווקא בין צ' צ'נים עוינים, מוליך את הסרט לאזור אסון, לעיר הנראית כמו לאחר שואה גרעינית. בניינים קורסים, עזובה מוחלטת, כלבים טרופי דעת הצולעים בין הבתים ואלמנה חולה, המחרחרת אל מותה לנוכח שלושת ילדיה הבוכים והמורעבים. ילדים אלה הינם המקור לכוח האדם המאכלס את פנימיית קרונשטדט.
המצלמה מלווה אישה העוסקת באיסוף ילדים עזובים ובהעברתם למחוז אינגושטיה השכן. למשל, ילד בן 11 שנאנס על ידי חיילים רוסים, או ילד אחר, בן 12, שאביו נרצח לנגד עיניו ואמו יצאה מדעתה. גם אלה נאספו מהרחוב וגם הם מוחזרים אל החברה באמצעות רוטינה יומית: טקסי השכמה, תפילה בצוותא ויציאה עם כבשים אל המרעה. מעין השלמה של מעגל מעוקם: חניכי קרונשטדט, יתומי גרוזני, משוקמי אינגושטיה.
המיוחד ב"שלושה מדורים של מלנכוליה" נעוץ בהיעדר מוחלט של ניסיון להטיף, ללמוד, להסיק מסקנות. הונקסאלו מעדיפה להראות את המראות, להותיר לצופים את יתר העבודה האינטלקטואלית. שוטים ארוכים, עמוסים בצילומי תקריב מעיקים ובפסקול מוזיקלי עשיר, יוצרים יחד פנורמה של קיום דיכאוני.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
הליברצ'ה של בגדד
|
|
|
|
|
|
|
מהות חיי המצוקה בבירת אינדונזיה
|
|
|
|
|
|
|
ואם כבר מלחמה וחיים בזבל, מה יותר קולע מאשר החיים בבגדד בת זמננו. שון מקאליסטר, דוקומנטריסט בריטי (שעשה פעם בישראל סרט על ההתנחלויות) שיתארח אף הוא ב"דוקאביב" הקרוב, קפץ לביקור במתחמיה העשנים של אימפריית בוש החדשה. כוונתו המקורית של מקאליסטר היתה לתצפת על המצב הפוסט-סדאמי, אך מפגש גורלי עם סמיר פיטר שינה לגמרי את נושא סרטו, "הליברצ'ה של בגדד".
מקאליסטר איתר את סמיר פיטר באזור הבר של בית המלון הבגדדי שבו מתאכסנת העיתונות הזרה. סמיר הוא הפסנתרן של המקום המבדר את הכתבים המפוחדים. בעבר נודע סמיר בכל רחבי הדיקטטורה של סדאם כפסנתרן-בדרן מהליגה של ליברצ' ה, כוכב המוזיקה הקלה בארצות הברית. אז, רק לפני כמה שנים, עשה סמיר 10,000 דולר בחודש והיה השוס האופנתי של המשטר העיראקי.
עם קוקו ארוך, סיגריה נצחית, אנגלית סבירה ותובנות ספקניות על טבע האדם, מלווה סמיר את מקאליסטר במסע להכרת אופני החשיבה העיראקית. סמיר הוא נוצרי שחי בקרב בני הרוב המוסלמי העוין. גרושתו וכן שניים מילדיו מצויים עתה בקליפורניה ואילו שני צאצאים נוספים - בן ובת - נותרו עם אבא בבגדד השרופה והמאיימת. עד כדי כך מאיימת, שסדאם מעדיף לתפוס שינה במרתף טחוב בבית המלון, מאשר לנסות להגיע לשינה נוחה בביתו בן שבעת החדרים. שכן בלילה, לאחר שהוא מסיים את דהירתו האלגנטית על פני קלידי הפסנתר, עדיף שלא לשוטט ברחובותיה של בירת עיראק.
סמיר, כיום בן 56, מתעב את השלטון של סדאם. בתו בת ה-34 דווקא מעדיפה את הרודן המובס על פני מנצחיו האמריקנים. העימות בין האב והבת, שמקאליסטר מיטיב להציג, מלמד על טיב הגישה האנטיבושית הרבה יותר טוב מאשר הרצאה למדנית בנושא. מצלמתו של מקאליסטר ערנית, קולטת שינויים פתאומיים במצבי הרוח של המרואיינים השונים ומשכילה להעביר הלאה את אימי הקיום היומיומי בבגדד. כל זאת מבלי להתנשא על פני העיראקים המצולמים. מה שקשה לומר על "מקסם הסהר", סרטו של ליאונרד רטל הלמריך.
רכוב על שני פרסים יוקרתיים - פרס ראשון בפסטיבל סאנדנס והפרס היוקרתי ע"ש יוריס איבנס של פסטיבל אמסטרדם - מגיע "מקסם הסהר" לתל אביב. עם כל הכבוד לצוותי השיפוט הנכבדים, שהעתירו תהילה על סרט הולנדי זה, דומה שהוא יכול היה לייצג בכבוד את הטיעון שפיתח בעבר אדוארד סעיד כנגד האוריינטליזם. אמנם סעיד דיבר על האופן שבו אנשי המערב תופשים את המרחב הערבי-מוסלמי, אך צפייה ב"מקסם הסהר" מאפשרת הרחבת הטיעון הזה והחלתו גם על מרחבי דרום-מזרח אסיה.
הלמריך מרחיק עד אינדונזיה, לשעבר חלק מהאימפריה ההולנדית, כדי להביא משם סיפור על שלושה דורות במשפחה ענייה אחת. הסבתא, אישה מהכפר שהתיישבה בשכונת מצוקה בבירה ג'קרטה, היא נוצרייה החיה בבירת המדינה המוסלמית הגדולה בעולם. בנה, בניסיון לשפר את איכות חייו, מתאסלם ובתגובה מעדיפה הקשישה לשוב אל הכפר, אל צלו של עץ הבמבוק שתחתיו גדלה, אפילו שנטישת ג' קרטה כרוכה בפרידה כאובה מנכדתה האהובה.
הסיפור המשפחתי אמור להחזיק בחיים את הסרט, אך מה שעושה זאת באמת הוא ההצצות של הלמריך אל מהות חיי המצוקה בבירת אינדונזיה. הפגנות רחוב למען תהילתו של בן לאדן, הימורים על קרבות של תרנגולים וגם עזים, חיים חסרי תוחלת בצל דליקות תכופות המכלות את משכנות העוני. המבט הרחימאי, המערבי-ליברלי, על מצוקתו של האחר והדלפון, הוא הערך המוסף של "מקסם הסהר" ובניגוד לאופני ראיית המצב בסאנדנס ובאמסטרדם, הרי שכאן בתל אביב, לא הכי רחוק ממחנות הפליטים הפלשתינים, קשה להתלהב מאופני ההתבוננות הצדקנית הזו.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
לאט, לאט
|
|
|
|
|
|
|
פגישה אקראית עם צעירה שחורת עור
|
|
|
|
|
|
|
"מקסם הסהר" הוא סרט הנדחק בין שתי הדיסציפלינות החמקמקות שמשלימות זו את זו - האנתרופולוגיה והאתנולוגיה. התצפית "המערבית" על בני עמים אחרים, "פרימיטיבים" משהו, מול ההוויה העובדתית שהופכת אותם לכאלה. ז'אן רוש, קולנוען צרפתי, נודע כאיש שכונן את המבע הקולנועי המחויב לשתי הדיסציפלינות דלעיל. ולז'אן רוש, שנהרג בשנה שעברה בתאונת דרכים במערב אפריקה, מצדיע כעת "דוקאביב" בהקרנה של שלושה מסרטיו הנודעים ביותר: "אני, שחור", "כרוניקה של קיץ" ו"לאט, לאט".
רוש, עתיר התארים האקדמיים (דוקטור לספרות, מהנדס ואנתרופולוג), נודע באמצע שנות הארבעים כאדם הלבן הראשון שגמא את מלוא אורכו של נהר ניז'ר כשהוא חותר בסירת קאנו. משנת 47' ואילך תיעד רוש את מחקריו באפריקה (ניגריה, סנגל, גאנה, חוף השנהב, ניז'ר) באמצעות מסרטה ועם השנים הוכתר כאתנולוג הבכיר בענף הקולנוע.
ב-57' ראה אור סרטו הארוך "אני, שחור", שנחשב עד היום לאבן דרך בתולדות התיעוד הפילמאי. בניגוד לקולנוענים מערביים שקדמו לו, רוש מעניק בסרט זה את זכות הדיבור למצולם האפריקני שלו ומקפיד שלא ללוות בקריינות פרשנית את הסרט הדוקומנטרי הזה.
החידוש של רוש מקבל משמעות עזה עוד יותר אם לוקחים בחשבון שהוא צילם אז את הסרט במצלמה מיושנת ונטולת יכולת להקלטת קול ישירה. הדוברים האפריקנים הוסיפו את קולם לאחר סיום עבודות העריכה, בנקודת זמן שבה נהג, בדרך כלל, הקולנוען-האנתרופולוג לבן העור לקריין אל תוך הפסקול את אבחנותיו המלומדות. בהחלט מהפכה, אם כי לא לגמרי מלאה.
מתן זכות הדיבור למצולם, גם אם הוא לא אדם לבן, מותנית כאן בהפיכתו ללבן. הגיבורים שמצטלמים ל"אני, שחור" הינם מהגרים מניז'ר הענייה שעובדים כסוורים בנמל אבידג'ן שבחוף השנהב. מדובר בחבורה זרוקה של צעירים שחורי עור, שהמירו את שמם הפרטי לכינויים הגזורים מההוויה ההוליוודית. אחד הוא אדי קונסטנטין, על שם גיבור סרטי האקשן; אחר הוא אדוארד ג'י רובינסון, על שם גיבור סרטי הגנגסטרים; שלישי הינו טרזן, על שם מלך הקופים הלבן. רביעית היא דורותי לאמור, על שמה של כוכבת קומדיות ההרפתקה משנות החמישים.
אין ספק שרוש הלך על האותנטי, אך עם השנים קהתה עוצמתו של "אני, שחור" ודברים דומים ניתן לומר גם על "לאט, לאט", שהופק בניאמי, עיר הבירה של ניז'ר. במרכז הסיפור ניצבים שני יזמים מקומיים ששואפים להקים את גורד השחקים הראשון בארצם הדלפונית. לשם כך נוסע אחד מהם לפריז, על מנת להתרשם מאופן החיים בעיר שבנייניה גבוהים.
הוא רואה שלג, מטרו, מכוניות, מגדל אייפל, שאנז אליזה, יער בולון ועוד הרבה דברים נאים נוספים ושוכח לשוב הביתה. שותפו נזעק אף הוא לבירה הצרפתית, ונכבש גם הוא למקום. רק פגישה אקראית עם צעירה שחורת עור, שחיה בפריז וחולמת לשוב לאפריקה, מחזירה את היזמים לעשתונותיהם. עם שובם הביתה מוותרים השניים על רעיון הקמתו של גורד שחקים אפריקני. שהרי מורשת יש לשמור, והלבנים, עם כל הכבוד לעוצמתם הכלכלית, לא יודעים מה טוב באמת לנשמה. רוש מגולל ב"לאט, לאט" סיפור נאיבי, שקשה להניח כי קולנועני אפריקה השחורה כיום היו ששים להתחבר אליו.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"אני, שחור"
|
|
|
|
|
|
|
אם להיות עוד יותר נודניק
|
|
|
|
|
|
|
עד כאן על שבעה (מתוך 60) סרטים מ"דוקאביב". פסטיבל רציני זה, שנערך זו הפעם השביעית ברציפות, ראוי לקטלוג קצת יותר רציני. בעיון חטוף בו התגלה לפתע שהסרט "מונדו וינו" זכה השנה בפרס "דקל הזהב" בקאן. לא היה ולא נברא. גם ויקטור אריסה, הקולנוען הספרדי הגדול, לא עשה את מה שעשה עד היום כדי שיקראו לו בישראל ויקטור אריק. ופסטיבל הסרטים השנתי בביאריץ קרוי כאן, משום מה, "פיבא", ופייר ברונברז'ה, מפיק צרפתי בעל חשיבות מכרעת להבנת תופעת "הגל החדש", מוצא עצמו תקוע עם השם בראונברג. ואם להיות עוד יותר נודניק, הרי שלואי קאהן, האדריכל הנודע שהסרט המעולה "הארכיטקט שלי" מוקדש לחייו, הלך לעולמו בשנת 74' ולא כפי שנטען בקטלוג המשובש.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
