 |
 |
|
|
|
|
| מחשבות על מין בפרק הפותח את רומן הביכורים הפופי של הסופר הבריטי הצעיר |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
NRG מעריב
29/3/2005 10:21 |
|
|
|
|
|
|
|
משה ניסה להדק בעדינות את האזיקים הצמריריים הוורודים אל מפרקי ידיה של חברתו, ואז הבחין בעווית קלה של כעס. אני חושב שאתם תחבבו את משה. לחברה שלו קוראים נָנה. אני חושב שתחבבו גם אותה.
"חתלתולה!" הוא קרא. "מה הבעיה?"
הוא השתופף ליד צווארה. היא שכבה על הבטן. זרועותיה היו מתוחות מעל לראשה, כמו קופצת למים.
הבעיה היתה שזרועותיה של ננה היו רזות מדי לאזיקים. לכן היא הזעיפה פנים. התעוררה בעיה לוגיסטית. ולננה היה אכפת מלוגיסטיקה. היא התייחסה לסקס ברצינות. אבל היה קשה לה להתייחס לסקס ברצינות כאשר בכל פעם שהתפתלה, ידיה כמעט השתחלו החוצה. זה לא אידיאלי, הסבירה. כל הקסם הוא בהתפתלות.
כשננה הרימה את מבטה היא ראתה את פרצופו הנעלב של משה. "חתלתול!" אמרה. "מה הבעיה?"
ננה, שלא היתה מוטרדת, הסבירה שהיא פשוט תצטרך להעמיד פנים. היא תיאלץ לשכב ללא נוע ולנהל מאבק דֶמה. היא היתה מתוקה אליו. נכון, היא דיברה בצער אל הסדינים, שהתוכנית היתה אחרת. היא ידעה שהיא אמורה ליפול חסרת ישע במלכודת, ושמשה הרודן אמור להעמיד פנים שאיבד את המפתחות לאזיקים, הצרור המקורי והצרור הנוסף. אבל כל הכיף היה באלתור.
הזוג הזה מוצא חן בעיני. הם זוג עשה-זאת-בעצמך, וזה מוצא חן בעיני.
ננה ראתה את זה בעיני רוחה. היא הכינה תקציר. הוא יכבול אותה ואז יעשה בה מעשה סדום, ללא רחמים. היא רצתה שהגבר רב-העוצמה שלה יפגין את אונו. ומכיוון שהם היו זוג שהשתדל לנהוג בהדדיות, משה הגיב בהצעה לקפוץ לשְשש! חנות הסקס של הוקסטון שעשתה סלקציה בכניסה.
סלקציה בכניסה? כן כן. גברים ללא נשים לא הורשו להיכנס.
משה וננה הסתובבו מתוחים בשְשש! במשך ארבע דקות תמימות. שְשש! הדיפה ריח קטורת. משה החליט שעליהם לעזוב. ואז נמלך בדעתו. אם יעזבו, חשב משה, אולי זה ייראה כאילו הם לא מרגישים בנוח בסביבת צעצועי מין. אולי זה ייראה כאילו הם מפחדים ממין.
אני לא בדיוק יודע למה זה הדאיג את משה כל כך. נכון. משה פחד. הוא
פחד מצעצועי מין. הוא פחד במיוחד מדילדו באורך שלושים סנטימטר, עם תוספת של זיז עטור ורידים לפי הטבעת. אבל הוא לא רצה להיראות מפוחד. הוא רצה להיראות אדיש.
הם קנו דילדו קטן וחלק עם הדפס חברבורות, לגבר או לאישה, שהציץ כעת מאריזת הקרטון שלו מתחת למיטה. הם קנו חבל. במחווה לקשירות הם קנו חזיית עור שחורה בשביל ננה. היא היתה קטנה בשלוש מידות. היא היתה כמו חזיית ספורט מעור. היא מחצה את שדיה. לננה, שגילמה כמיטב יכולתה את תפקיד הכנועה, היו שדיים של בת שלוש-עשרה. משה מצדו היה אחראי על השליטה. לפיכך, משה היה הקונה והמפעיל של האזיקים הוורודים הצמריריים - או לפחות זה מה שהיה עושה אילו התפסים, השיניים, הזיזים או מה שלא יהיה, לא היו רופפים מדי על מפרקיה הענוגים של ננה.
הם היו גדולים מדי. היא נאלצה להעמיד פנים.
משה נטש את האזיקים ואסף את חוט הקשירה הוורוד הדק. הוא ליפף אותו בשמיניות סביב כפות ידיה הקשורות לכאורה, ואז קשר את החבל למסגרת המיטה. הוא סידר את מפרקי ידיה בצלב זרחני שמוט. חרף כאב מסוים, ננה הרגישה בנוח. וזה מושלם, חשבה. בדיוק התחושה הנכונה. היא רצתה להפוך את הכאב לעונג. ואז משה פישק את עגבותיה.
התגובה הראשונית של ננה היתה בושה. אבל מיד אחריה באה השמחה. משה ריחרח את החריץ שלה. היה בזה מן הפיתוי. משה ליקלק ככלב את חור התחת של ננה. הוא תחב את לשונו אל תוך הנקב המכורכם הכהה יותר.
אולי כדאי להיכנס כאן לפרטים. ננה היתה בלונדינית. היא היתה בלונדינית לגמרי. אני לא רוצה ש"כהה יותר" יתפרש כ"כהה". לא, לננה היה חור תחת חיוור מאוד. זה היה חור תחת לבקן.
משה נהנה מהזיעה ומהחרא שלה. הוא הרחיב את חור התחת הוורוד שלה ומתח את עגבותיה בידיו. זאת - חשבה ננה, מתביישת, מנוצלת - תחושה חדשה. זה, היא חשבה, ליקוק של חור התחת. זה לא היה מגרה במיוחד, אבל מעניין. זה העביר בה רטט חדש.
וננה אמרה, "דבר איתי." ליתר דיוק, במחווה לפורנוגרפיה, היא מילמלה לאִטה, "דב´תי."
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
היא רצתה פנטזיה מפורטת
|
|
|
 |
|
|
|
יש הרבה גישות לדיבור בזמן סקס. יש הרבה סוגי דיבור בזמן סקס. יש כאלה שאוהבים לצעוק פקודות. הם יגידו, "תמצצי לי את הזין." פקודות יכולות להיות פרדוקסליות למדי. למשל, לפעמים בחור יגיד, "תשאלי אותי אם את יכולה למצוץ לי" - שזאת פקודה לבקש בקשה. או בחור או בחורה יגידו, "תגיד לי למצוץ לך את הזין" - שזאת פקודה למתן פקודה. זה כמעט הופך את הפקודה לבקשה. אנשים אחרים רוצים שבן או בת הזוג שלהם ידברו. הם רוצים לשמוע גסויות גרוניות וססגוניות. זו תכונה מרגשת במיוחד כשמישהו חושד שבן או בת הזוג שלו מופנמים.
מצד שני, יש כאלה שדיבורים משרים עליהם ביטחון. למעשה, לפעמים הם אפילו לא צריכים לדבר כדי לחוש את הביטחון שהם מחפשים. סתם קולות יספיקו בהחלט. בשביל אנשים כאלה, רעש בזמן סקס הוא גרסה של דיבור. אני מניח שהקיצוניות השנייה מחייבת מידה מסוימת של הַדָרת המציאות או משחקי תפקידים. הרבה אנשים אוהבים להיות אנשים אחרים בזמן סקס. הרבה אנשים אוהבים לדמיין שמישהו אחר הוא מישהו אחר בזמן סקס. וננה, היום, היתה פנטזיונרית. ננה רצתה נָרָטיב. היא רצתה משחק תפקידים.
בדרך כלל ננה תיעבה דיבורים בזמן סקס. אפילו לחישה היתה מרגיזה אותה. אבל עכשיו, בדירה בחלק המוזנח יותר של פינסְברי, כשדעתה הוסחה קמעה על ידי אביזרי העור של האישה על קופסת הדילדו ועל ידי חוט החשמל השחור שהשתלשל ממנורת ה"הביטאט" שליד המיטה, ננה היתה בעד דיבור. פנטזיה, היא חשבה, תעשה טוב למשה. היא תגרום לערב לזרום. היא גילתה התחשבות. היא התרכזה בלהירגע. אבל בקשתה של ננה לא הרגיעה את משה. אם כבר, היא רק הלחיצה אותו עוד יותר. משה היה פקעת עצבים.
למה לא מספיק להיות פשוט גס? זה מה שמשה חשב. אבל רוחו לא נפלה, עדיין לא. הוא הירהר. הוא זמם מזימה. הוא חשב לעצמו, ובצדק, שננה רוצה מופע. היא רצתה פנטזיה מפורטת. היא רצתה דמיון.
משה דמיין פנטזיה אנטישמית. אני יודע שזה אולי מפתיע, אבל זאת הפנטזיה שמשה הצליח להמציא.
בין ליקוק ללקלוק משה עלב בנערת הפרברים שלו, בתו היחידה של גוי עשיר, עם סיפורים על מורשתו היהודית העשירה של משה. זה היה ניצחון האַנדֶרדוג. או ליתר דיוק, ננה אולי חשבה שהוא האנדרדוג, אבל למשה היו עוצמה ואילן יוחסין מפואר. אביו של משה היה על סיפון האונייה "שלום" במסע הבכורה שלה ב-1964. ה"שלום" היתה גאוותה של ישראל - מופת של רעש וצלצולים, עד לאחרון הכיסאות המודרניים המרופדים של "אימז" בכל תא. היה לה אפילו בית כנסת משלה.
המאהב שלה היה בן לשושלת רבת הוד. אבי סבו של משה, למשל, היה גיבור בווסט אנד. הוא היה מתאגרף. הוא כינה את עצמו "יוסְל השוסְל". ואילו ננה לא היתה אלא הנסיכה של אבא. בניגוד למשה היא היתה מפונקת, לא עירונית. היא גרה בפרברים. היא גרה, אמר משה בגועל, באֶדג´וֶור.
וכך היה. זאת לא היתה פנטזיה. היא היתה נערת פרברים. ננה גדלה באדג´וור עם אביה. אדג´וור הוא פרבר בצפון לונדון.
בנקודה זו בנרטיב החליט משה שיש מקום למחווה משמעתית. נגמר לו החומר. לפיכך הוא חבט בעדינות על ישבנה. ננה גנחה ומתחה את צווארה מעלה, ואז שבה ושיחררה אותו. הוא חבט בה שוב, חזק יותר, אך מכיוון שהיה נוח להתרגש, ידו החליקה קצת ונפלה, והוא הכה בה בקופצנות בנקודת המפגש הבשרנית בין העגבה לירך העליונה.
מגושמותו הכעיסה אותו. לפתע הרגיש פגיע, כורע שם בין רגליה של ננה וזרועו הימנית מונפת אל על. הוא לא הרגיש רודני. הוא לא הרגיש סולטני. הוא הרגיש בסך הכול כמו משה. בדירה שלמעלה נפל פעוט. הוא נחבט ברצפה ובכה. זה גרם למשה להתבייש אפילו יותר.
משה המסכן. הוא היה סאדיסט עצבני, בועל-בתחת ביישן. חסר לו תרגול. זה הדאיג אותו. הדאיגה אותו גם מידת המיומנות של ננה. שתי הדאגות היו שלובות לבלי הפרד.
משה חרג ממנהגו והכה את ננה. הוא הכה אותה בחוזקה. ננה השמיעה קול בלתי ניתן לפענוח.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
קיווה למצוא את חור התחת שלה
|
|
|
|
|
|
|
ואז, בעודו כורע, משה התכונן. הוא החדיר שתי אצבעות אל תוך הכוס שלה, ואת האגודל דחק אל חור התחת. תצורת אצבעותיו דמתה יותר לזו המשמשת בדרך כלל לאחיזת כדור באולינג. ואז הרטיב את הפין שלו, כיוון אותו בידו הימנית ודחף אותו אל המקום שבו קיווה למצוא את חור התחת שלה.
ננה ביקשה שיפסיק. היא אמרה שזה כואב מדי.זה היה האות למשה שעליו להתמיד. כל שיקסע רוצה שיהודי יזיין אותה, השיב משה בהגזמה יתרה.
איזו התמדה אצילית. משה, מהסס קמעה, המשיך לשקוד על הפנטזיה שלו. ואני חושב שהתמדתו ראויה להערצה, באמת. יש כאלה שיעקמו את האף. יש כאלה שיעירו שבכל הנוגע למין, המיומנות היא שקובעת - אבל אני חושב שהם טועים. גם התמדה היא דבר אצילי. משה היה אצילי.
הוא נשען על ידו השמאלית, בידו הימנית כיוון בעדינות את ראש הפין בעוד אגודלו הדק מאתר את חור התחת, וניסה לדחוף אותו פנימה. אבל התנוחה הזאת עוררה בעיה. זרועו השמאלית, כושלת, רועדת, לא היתה חזקה דיה. אחרי הכול, חשב משה, זה די קשה לזיין בתחת בחורה שלא זזה. הוא השתעשע באמירה, "בובת מין שלי! את יכולה להתרומם קצת?" אבל ננה לא יכלה להושיע. הוא ידע את זה. הוא ידע שלא תוכל להרים את חור התחת הכנוע והמצפה שלה. ההתרגשות היתה טמונה ביכולת להיראות לא מרוגשת.
זה גרם לו לעצור. ננה, ששכבה בפנים מחוצות אל הכרית, שמה לב לעצירה. אילו פזלה, היא יכלה לקרוא את אותיות הכיתוב "דָנלופילו" על תווית המזרן, מטושטשות מתחת לסדין.
אבל לפעמים יש רגעי השראה, וזה היה אחד מהם.
משה שלח את ידו והתמתח ולקח קרם ידיים כלשהו - "רֶן תחליב ידיים וגוף בניחוח וניל מתוצרת טהיטי" - שניצב ליד המיטה. הוא פתח אותו באגודל ואצבע ואז, מותש, פשוט מרח אותו היישר על ראש הזין שלו, על העטרה, על הקרום שמתחתיה, על הזקפה כולה. ואז הניח את השפופרת על שערה הבלונדיני והאניצי של ננה. היא נשארה שם עד הסוף.
הקרם גרם לזין שלו לנצנץ ולעקצץ. הוא נדחק אליה שוב וחש הידוק חמים מוזר, אז הוא עצר שם. גלי הקלה הציפו את משה. הוא הרשה לעצמו רגע של זחיחות דעת. ומי לא היה עושה כמוהו? בואו לא נתחסד. הוא מזיין את חברתו הקטנה בתחת. הוא המתין בתוכה והרגיש איך הוא צף, חלקלק, לאטו, עמוק פנימה.
זה היה רגע השיא של הערב בשביל משה.הוא הסיג את הפין שלו מעט לאחור, מעט לאחור, לפני שימשיך הלאה, והוא החליק החוצה ולמטה והלאה. מבוהל, מתוסכל, מבויש, הוא ניסה לתחוב אותו במהירות חזרה לביתו הלא טבעי, אך מצא את דרכו אל הווגינה המופתעת של ננה. באופטימיות הוא זיין את ננה לרגע בכל זאת. הוא שיכנע את עצמו שסקס מאחור שווה כמעט למעשה סדום. הוא התפתל. הוא נעץ. הוא הטה.
אבל לא. זה לא היה סקס אנאלי. משה ידע את זה. זה היה ההפך מסקס אנאלי. זה היה משגל הטרוסקסואלי וגינאלי. הוא נח מעל ננה והגה בישראל.
כעת, זה היה אמור להיות רגע השפל של הערב בשביל משה. אבל לא. המצב הידרדר עוד יותר. הוא שכב שם בשקט והתחיל לחשוב. בעודו חושב הוא נתקף היסטריה קלה. כן, עכשיו, כשהיה חופשי לעשות כרצונו, משה נתקף היסטריה.
אין ספק שזוהי סצנת סקס לחוצה ביותר, חשב משה. אין ספק שזוהי סצנת הסקס הלחוצה ביותר בהיסטוריה של הסקס. הוא תהה באופן כללי לגבי זוגות אחרים, זוגות מסופקים אחרים ברחבי העולם. בכל חדר שינה אחר, בחורים ובחורות, בזוגות ובשלשות ו - מי יודע? - ברביעיות, זעקו באקסטזה. הם השתוללו, חשב משה המוצק וחסר התנועה. הם היו באקסטזה. הוא היה בטוח בזה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"פוליטיקה". צילום: עטיפת הספר
|
|
|
|
|
|
|
חשש שלכולם יש חיי מין טובים משלו
|
|
|
|
|
|
|
אני עומד להרחיב קצת בעניין הבעיה של משה. זוהי בעיה אוניברסלית. זה החשש האוניברסלי שאתה לא אוניברסלי.
בספרו "אהבה" פורס הסופר הצרפתי המפורסם סְטֶנדאל את משנתו באשר לשאלה מדוע אנחנו אוהבים לקרוא. זו התיאוריה. "בדיוק כשם שאין האדם רוכש כל ידע פיזיולוגי על עצמו אלא רק באמצעות למידת אנטומיה השוואתית, כך גם גאווה וגורמי אשליה נוספים מונעים מאיתנו לראות בבירור את תשוקותינו אלא רק באמצעות למידת חולשותיהם של אחרים. אם יש בחיבורי זה משום תועלת כלשהי, הריהי טמונה בהכשרת התודעה לערוך השוואה מעין זו."
תרשו לי להסביר. בדיוק כמו שאתם לא יודעים איך נראית הבטן שלכם, אתם גם לא יודעים איך נראים הרגשות שלכם. אתם לא יודעים איך נראית הבטן שלכם בגלל העור שלכם. אתם לא יודעים איך נראים הרגשות שלכם בגלל יוהרה וגורמי אשליה נוספים. כדי להתגבר על בעיית העור, יש לנו ספרי אנטומיה. כדי להתגבר על בעיית היוהרה וגורמי האשליה הנוספים, יש לנו רומנים.
תשוו את זה לדאגתו המועצמת של משה כששכב על גבה של ננה. הוא חשש שלכולם יש חיי מין טובים משלו. הוא חש טינה. כעת, המרפא לטינה הוא להשוות את עצמכם בכנות ובשלווה לאנשים אחרים. כשתעשו זאת תבינו שכולם מגושמים בנקודה זאת או אחרת. רק מתי מעט מצליחים בסקס אנאלי כל פעם. אתם מחזירים לעצמכם את תחושת הפרופורציה.
משה נזקק לרומן. (הוא נזקק לרומן הזה). משה סבל מהיעדר רומן. הרומן הזה הוא פעולת מזעור אחת גדולה. הכול בדיוק בגודל הנכון. אם משה היה קורא את הרומן הזה, אני חושב שהוא היה שמח.
זאת בעיה אוניברסלית. תשוו את זה לעצמכם. ייתכן, למשל, שתגובתכם הראשונית לחששו הקטן של משה היתה לבטל אותו. חשבתם שהוא נראה חלשלוש באופן לא מציאותי. פשוט לא יכולתם להעלות על הדעת מישהו נוירוטי כמו משה בענייני סקס. אולי אפילו חשבתם שהכתיבה שטופת זימה. טוב, אולי זה מה שחשבתם בהתחלה. ייתכן שהיוהרה וגורמי האשליה הנוספים שלכם גרמו לכם לחשוב כך. אבל למען האמת, אני לא חושב שאתם באמת כועסים. אני טוען שגם אתם כאלה. אולי, במקרה, אתם לא. אבל אני חושב שבשלב כלשהו בחייכם משהו כמעט זהה לזה קרה גם לכם.
מובן שכן! הספר הזה אמור להרגיע. הספר הזה אוניברסלי. זהו מחקר השוואתי. הדבר האחרון שאני רוצה הוא שזה יהיה רק אני.
הואיל והוא אוניברסלי, לא אמורים להתעורר בספר הזה שום קשיים מקומיים. למשל, ייתכן ששמו של משה מקשה עליכם. זהו שם יהודי מאוד. זאת מפני שזה היה הוויתור היחיד שאביו של משה הסכים לעשות למען משפחתו היהודייה אחרי שהתחתן עם גויה. אולי אתם לא יודעים איך לבטא את השם הזה. סביר להניח שלא גדלתם בבית יהודי. ובכן, אני אגיד לכם. משה מבוטא "מוישה". כך צריך לבטא את זה. אתם מבינים? אני בכלל לא רוצה שזה יהיה פרטי.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אולי הם חיקו את הכיבוש
|
|
|
|
|
|
|
ננה מצדה חשה אי-נוחות מסוימת. מפרקי ידיה התחככו באזיקי המתכת כשהעמידה פני לכודה. וחוץ מזה, אחת מציפורניו המחוספסות של משה שרטה אותה. היא אמרה לו, "עזוב´תי."
משה רכן קדימה, התיר את החבל הוורוד הרפוי ואז התגלגל על גבו והתבונן איך הפין שלו מתכרכם, מתקצר, נעצר. ננה שיפשפה את מפרקי ידיה. בעודה משפשפת היא הבחינה בשתיקה עגמומית. לפיכך התגלגלה על גבה כדי לבדוק מה קורה עם משה. היא דאגה שהוא עצוב. היא דאגה שמא הוא מתאבל. אבל הדרך לצאת מהאבל היא לדבר, חשבה בהיגיון.
אוי, ננה, לו רק הדברים היו פשוטים כל כך. לו רק, לפחות בינתיים, משה היה שומר על שלוות נפש. אבל הוא לא שמר. תחת זאת, משה היה תיאטרלי. הוא היה תיאטרלי בדם.
החבר של ננה היה שני רגשות. אף אחד מהם לא הביא תועלת. כפי שתואר לעיל, הגורם המשותף לשניהם היה היסטריה. משה פחד והתבייש. הוא התבייש מפני שאיכזב אותה. הוא לא היה פנטזיה אמינה. הוא לא היה מציאותי. וכיוון שחשב שאיכזב אותה, גם האמין שהיא כועסת. איך לא? וזה הפחיד אותו, כי הוא חשב שהכעס יגרום לה להיות סרקסטית או מתוסכלת. זה הפחיד אותו במיוחד כיוון שאם ננה באמת מתוסכלת, הוא יתבייש עוד יותר. בסך הכול, הוא חש אפוא יותר בושה מפחד.
אבל ננה, לא סרקסטית, לא מתוסכלת, היתה כולה דאגה. היא היתה ידידותית ומפויסת. "אתה בסדר?" אמרה ננה.
היא כולה דאגה! הילדה חוששת! חשש משה. תגובתו, בכל אופן, היתה פשוטה. הוא אילתר חזות של הצלחה רוגעת. הכול, כך החליט, התנהל כשורה. משה היה מפתה מדופלם. ראשית התנהלה פעילות מינית יוצאת דופן, וכעת, בשעה ששכבו שם מסופקים, הוא החליט לחזר אחריה מההתחלה, לספר לה את סודות התת-מודע הפגוע שלו. בגלל זה אנשים עושים סקס - בשביל מה שקורה אחרי זה, האינטימיות השקטה, השיחות.זה היה לילה בלתי נשכח. אלוהים, כן.
משה לא ענה על שאלתה של ננה. הוא לא תיאר את מצבו הנפשי והגופני. לא באופן ישיר, מכל מקום. הוא נתן לה הרצאה קטנה. בעיניים מושפלות, שכן זו היתה מחווה - לא, לא של בושה - של כנות, משה אמר: "פעם הייתי עם ההורים שלי במיסָדָה קטנה איפשהו בנורמנדי. ומהחלון ראיתי מין מודל כזה של השחרור של בעלות הברית, עם שחזור של הצבא הצועד ברחובות."
אבל, וזה היה העניין, יכול להיות שזה היה בכלל שחזור של הכיבוש. אולי הם חיקו את הכיבוש, אמר משה. כי איכשהו הוא ראה גם טירה בקצה הכפר, וגברים בלונדיניים במדים מגוהצים נעים באטיות, ומין משה זעיר מעורב איכשהו בכל הסיפור.
וזהו זה. זאת היתה תרומתו לאסון - אנקדוטה על משה ממוזער, פחד סודי, חידוש. מה משה ניסה להגיד? אגלה לכם. הוא ניסה להגיד שהוא מצטער. הוא ביקש מננה לא לכעוס. הוא ניסה לגרום לה לרחם עליו. הוא אמר שמשה מפחד מהנאצים.
אבל ננה לא כעסה. היא לא היתה נאצית. היא רק היתה מבולבלת. היא תהתה אם משה מתבייש. היא תהתה איזה עוד הסבר יכול להיות לסצנה הזאת - משה הדברן במיטה, מספר לה על פחדי הילדות שלו, מוקף בצעצועי מין.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הפין נראה מטופש ורפוי
|
|
|
|
|
|
|
חור התחת של ננה כאב היכן שציפורנו של משה שרטה אותה. זה גרם לה להתפתל. היא ניסתה למצוא תנוחה נוחה. היא תהתה כמה עמוק משה חדר אל תוך התחת שלה לפני שהוא. היא תהתה אם זה אומר שנדבקה.
הוא ראה אותה מביטה בו - עירום, על גבו. הוא היה חשוף. משה דאג שמא ננה מביטה בבטנו, והשפיל מבט וראה את הפין שלו. הפין נראה מטופש ורפוי. הוא נראה מדוכדך. אז משה קם לחפש בגדים. השעה היתה רק תשע בערב, אבל כל מה שהוא רצה זה את הפיג´מה שלו.
משה חזר אל הפרודיה היהודית שלו. הוא אמר, "לא אהבת את הקטע היהודי? זה מה שיצא לי."
משה המדוכא חייך.
היא הביטה בו בדממה. הוא היה הסחת דעת ויזואלית קומית. "מה?" הוא אמר. והיא חייכה.
היא אמרה, "כרוב שלי, אתה רק חצי יהודי."
משה עמד לפניה וגופו נטה מעט לפנים. הוא נשען על רגלו הימנית המכוסה בפיג´מת הפלאנל המשובצת שלו. כף רגלו השמאלית היתה שלוחה מעט קדימה. וברכו היתה כפופה קלות. הוא היה עסוק בלבישת הפיג´מה. ננה שאלה את עצמה למה היא שמחה לשכב שם כשפנסי הרחוב נדלקים באופן לא אחיד.
"ואתה אפילו לא נימול," אמרה.
"בואי לא נריב על שטויות," הוא נזף בה ודילג לאורך החדר בניסיון לקלוע אל מכנס הפיג´מה השמאלי.
"פוליטיקה", אדם תירלוול, תרגום: עופר שור, מחברות לספרות.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
