 |
 |
|
|
|
|
| רון מיברג חושב שיש מקום לשני קשישים חינניים בטלוויזיה הישראלית. לא יותר. וממליץ למונרכים מקיסריה, דן ומירי שילון, להסתפק בחיי הגימלאות המפנקים |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
NRG מעריב
29/3/2005 12:24 |
|
|
|
|
|
|
|
אזהרה: בכתבה זאת 1,495 מילים
מי שמכיר כמוני את האלכימיה הנפיצה, הקנטרנית והעויינת בין מירי ודן שילון, הזוג והמוסד, מבין איזו טעות ניווט קריטית וקטלנית עשה ערוץ 10 כאשר בחר להעניק לשניים תוכנית אירוח בפריים המוקדם של ערב שבת.
גלי הפאדיחה השילונית, כמו צונאמי המתנחשל ממעמקי האוקיינוס והורס את כל הניצב בדרכו, אמורים להרים את כדור הרייטינג להנחתה של "האולפן המרכזי". אילו אני גלעד עדין, הייתי כובל עצמי בשלשלאות לשער הבניין בגבעתיים לאות מחאה. מירי ודן שילון הם מי שעלולים לעורר געגועים ליובל כספין. גם תאריך הבכורה, ה-1 באפריל, נראה כמהתלה ירודה.
מדוע בחר דווקא ערוץ 10, זה שנהנה בחודשים האחרונים מעדנה חדשה, לתת במה לאחת ממעידות הרטרו הקשות ביותר שנדבקו אי פעם למסכינו? אינני מכיר את פרטי המו"מ; מי חיזר אחרי מי; איזה סוכן ואמרגן עבד שעות נוספות; באיזה פורום של פרוגרמינג יעיל וענייני אמר מן דהוא – מבלי שחבריו לישיבה דלקו אחריו בחדר עם סכינים שלופות – שהוא מזהה את עוצמת הגימיק המגולם בציוות הזוג המלכותי מקיסריה והצליח לכפות
את דעתו על הנוכחים.
פחות חשוב, למרות שזה קריטי למדי, מה יעשו מירי ודן שילון, רעיה לבעלה. בוטה בהרבה ההיילייט ששווק בפומפוזיות השילונית כאחד משיאי "זוג בכותרות": סלב'ס אמריקאים מסדר הגודל של ביל קלינטון, דסטין הופמן, ברברה סטרייסנד ואחרים, יאחלו כל יום שישי "שבת שלום" או דבר-מה דומה, לעם היושב בציון. היי דן. היי מירי. היי גיא.
אם יש משהו המעלה אותי על משעול הקרב עם קרדום מושחז תר אחר קרקפות, הרי זאת אותה יומרה ישראלית נחותה לגייס סלב'ס, סילבסטר סטאלון ודונלד טראמפ למשל, לפנות אלינו, כילידים המפגרים שאנחנו, ולברך אותנו, בשפתם או בשפתנו, על עצם עובדת קיומנו.
כמה מפתיע ומרגש את הסלב'ס הנ"ל לגלות שלא הושמדנו בין המועד שבו הוקלטה הברכה מפיהם ובין מועד השידור, וכי בזמן חלף לא התפוגגנו בפטרייה גרעינית ולא נשחטנו בידי המון פלשתיני מוסת ששטף את רחובותינו.
כמה מצער שדווקא ערוץ 10, המתיימר לקדם ערכי טלוויזיה חדשה, פרוגרסיבית ומשוחררת מכבלי העבר, הוא שמחזיר למרקע את מי שהמציאות טאטאה אותם אל מתחת לשטיח בסלון.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
עלולים לעורר געגועים ליובל כספין. השילונים
|
|
|
 |
|
 |
|
לרקוד בלט עם שייקה בן פורת
|
|
|
 |
|
|
|
ההחלטה השגויה הזאת, אינה שונה מהמו"מ המדומה שמנהל הערוץ הראשון עם דודו טופז על שובו הביתה בתוכנית יומית שעלותה 25 אלף דולר לערב. על כל מגרעותיו, טופז בגלגולו הנוכחי הוא אישיות טלוויזיונית שהדפיקות בפגוש שלו יצקו בו מעט צניעות תפעולית והכרה בארעיותה של ההצלחה.
לטופז, כאשר דוחקים אותו לפינה, יש הומור עצמי המודע לחסרונותיו. אתם יכולים לנער את השילונים מרגליהם. צניעות לא תיפול מכיסיהם.
אני האחרון שיטען נגד מתן הזדמנות נוספת לאושיות ותיקות. הלוואי עלי. לפני שבוע נתקלתי במקרה בשייקה בן-פורת בחנות די.וי.די בהרצליה-פיתוח. אחרי שזיהיתי אותו ופצחתי באותו בלט מוכר שהכוריאוגרפיה שלו נכתבה במשך דורות על ידי מי שמנועים מלהיתקל בזולת בשל דבר כזה או אחר שכתבו עליו והם מצווים להפנות אליו את גבם בפירואט חינני לפני שתפרוץ מהומת אלוהים, חשבתי כמה אלים, תוקפני ונטול אמפטיה הוא עולם התקשורת.
לפני עשרים שנה אי אפשר היה להחליט על התנתקות מבלי לקבל קודם את ברכתו של בן-פורת ואת חותמת הכשרות שלו ב"ידיעות אחרונות" בראיון (שיחה) נרחב בגיליון שבת. ממרום קרחתו ההדורה, אפו האקספרסיבי, הפרנקופיליות האנינה שלו ואצילות הלכותיו, ניהל בן-פורת – בשליחות דב יודקובסקי – את המדינה.
אחר-כך הוחלט שהוא הפך לנטל על עיתונו והופרש ממנו.
מה שהניע אותו מיידית לנפק אוטוביוגרפיה שבה התעמר בכל כללי הצניעות ולא עמד בפיתוי לספר כיצד איבד את בתוליו בין ירכיה החסונות של קתולית מצודדת. זה היה נלעג וקשה היה להתרומם מזה.
כוותיקי תקשורת אחרים החיים בתוכנו והם משוללי במה ציבורית משום שנגזל מהם שטח הפרסום שלהם, בן-פורת נחשב בעיני כהשתקפות של עצמי. זה מה שקורה לנו כאשר סר חיננו. למעטים יש את יכולת האלתור והניווט של קירשנבאום ולונדון. הטלוויזיה שלנו מסוגלת להכיל שני קשישים חינניים. לא יותר.
לקירשנבאום ולונדון, למרות שאינם ישנים באותה מיטה או אולי בגלל עובדה זו ממש, יש יותר חן בציפורן הבוהן שלהם מאשר למירי ודן שילון. וזה בדוק.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
לדודו לפחות יש הומור עצמי. צילום: אריק סולטן
|
|
|
|
|
|
|
מנאז' א טרואה בווילה בקיסריה
|
|
|
|
|
|
|
קל לשער כמה מקוממת, נחותה, מיותרת, מעוררת חימה, עברה וזעם, תהיה תוכנית האירוח הזוגית של השילונים. חוץ מהד"שים הפטרוניים הטרנס-אטלנטיים, נמסר כי השניים יארחו זוגות מההוויה הישראלית ויזרמו בכימיה הטובה המאפיינת את תוכנית הרדיו המשותפת שלהם ברדיו המקומי בחיפה.
כימיה טובה? תעשו לי טובה. במשך כשנה בחיי, לא חשוב מתי ולמה, הייתי הדבר הקרוב ביותר למנאז' א טרואה עם מירי ודן שילון. לא קפצנו למיטה ביחד. יש לי את הסטנדרטים שלי. אבל הסתובבתי בביתם הממורק בפדנטיות חולנית בקיסריה; לגמתי אספרסו במטבח המשויש; אפילו נחשפתי לארון התרופות והתנחלתי בחדר ההקרנה הביתי במרתף בו פוצצו את עור התוף שלי עם מנת-יתר של זובין מהטה.
כאשר מירי ודן שילון הסתייפו – אין מילה טובה יותר לתאר את היחסים הקנטרניים ביניהם ואת העובדה המרה שהגברת שילון חולקת על כל מחשבה של בעלה שטרם נוסחה ומניחה לו לפצות את פיו רק לעתים רחוקות כאשר הנייד שלה מצלצל – במושב הקדמי של הב.מ.וו (שלו או שלה), אני ישבתי כמו קרוב משפחה מפגר במושב האחורי, חייכתי בנימוס וגם סיפרתי להם את הבדיחה הזקנה ההיא על ההוא שאינו רוצה לקחת צד בעימותים הזוגיים משום שהגיע לביקור ארוך.
הכימיה האמיתית בין מירי ודן שילון, מזכירה את הכימיה בין אריק שרון לבשאר אסאד. מדובר באנשים שלא מסוגלים להסכים היכן עוצרים בכינרת, קל וחומר איפה יעבור הגבול הסורי על קו המים.
הנסיעות ההן, נניח בזמן שלוקח להגיע מקיסריה למטולה, כאבו פיזית. את כוח הטבע הבלתי מרוסן הזה, התנגשות בין טורנדו לטייפון, מבקש עכשיו ערוץ 10 לשלח בעם ישראל, ועוד בערב שבת. השבת לעולם לא תשוב למה שהייתה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
קוראים יקרים, סוספסוף הגענו לאשך
|
|
|
|
|
|
|
אינני נזכר כעת בתוכנית אירוח זוגית אחרת, חוץ מאשר בתמי ובג'ים בייקר, האוונגליסטים הטליוויזיוניים, יוזמה שנגמרה באסון ובבכי כאשר נחשף הרומן שקיים בייקר עם ג'סיקה האן, שקמה מהרצפה הקרה והלכה להצטלם בעירום ב"פלייבוי". זוגות נשואים, וודאי לא בעלי מקדם קנטרני ונטול הומור בכלל והומור עצמי בפרט, כמירי ודן שילון, אינם מועמדים טבעיים לתוכנית אירוח זוגית. לא באימא של הפריים-טיים.
מי שמכיר את הסחורה, יכול לזהות בה פוטנציאל להומור עצמי רב אפשרויות. ניתן למשל לשלב בתוכנית את טולוז, חתול הרג-דול המדהים והשעיר של השילונים. אלא שעל פי החלטה מוזרה, מעדיפה השילונית שטולוז לא ייצא מפתח הבית, וודאי בשל ניקיונו ומחירו.
ניתן לדמיין את השניים רבים על כדורגל, מקנטרים על פוליטיקה, מתכתשים על כל מה שזז, חי ודומם, אבל ספק אם הכימיה החלודה הזאת היא החומרים שחנהל'ה אמורה להביא ליום שישי בכיסי שמלת השבת שלה.
הגברת שילון, כיצד נאמר בנימוס, אינה מפיקה הגיגים מרעישים בתובנתם ובאינטליגנציה מרקיעת השחקים שלהם, ולמרות הזיכרון המעומם, הייתה לה כבר תוכנית אירוח באותה משבצת עצמה, בערוץ הראשון. תוכנית שהוזמנה על ידי מנכ"ל רשות השידור דאז אורי פורת, שעלתה הון, שקוממה את המוני בית ישראל ואת מבקרי הטלוויזיה וירדה בכלימה אחרי קדנציה קצרה ביותר.
הדעת נותנת שבגלגול הנוכחי, כפוף למצבו הכלכלי של ערוץ 10 ולתאוות המסך של השילונים, לא מדובר בהפקה שתשדוד את הרזרבות המעטות בכספות הערוץ. אבל מכירת סוף העונה ומחירי חיסול, אינם עילה ראויה להעלאת תוכנית שאמורה לכרבל בחום, נועם הליכות ותבונה, את עם ישראל בערב המשפחתי המרכזי בחיינו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לא מספיקים לכם ירחוני היין והסיגרים?
|
|
|
|
|
|
|
קשה לבוא בטענות אל השילונים. זה מה שהם יודעים. זה מה שהם רוצים לעשות. זה אפילו יפה ומעורר אהדה, באופן שבו הם רוצים לתמוך איש בקריירה של אשתו. אבל האמת שהחיים הסירו מעל דרכנו את השילונים לא במקרה.
אחרי שנעל את המעגל המיתולוגי, התברבר שילון בתוכניות שונות, בערוצים שונים, ברדיו ובטלוויזיה, עד שנחת בכיסא העורך של המגזין "כותרת". בעידן המיחזור וריבוי הכובעים, כאשר רפי גינת עורך את "ידיעות" ומגיש את "כלבוטק", אין זה מהלך ראשוני ודרמטי, להקים אכסניה לדן שילון. חוץ מאשר חוסר ההתחשבות המופגן ברווחת הצופה.
האם הצופה הביע שקיקה גלויה לשובו של שילון למסך? נדמה לי שלא. האם דרש הצופה תוכנית זוגית למונרכיה מקיסריה? גם לא. האם התחבבה גברת שילון על צופה הטלוויזיה הישראלי? הזיכרון קצר, אבל התשובה היא עדיין לא. זה לא השיער הצבוע, דיאטות הרצח, החיוכים המבוישים והניסיון לשבות לב שעולים מהקדימונים. זאת השתלטותו הנכלולית של הגימיק המעוור את עיני המשבצים ומשכנע אותם בתבונת המהלך השיווקי שלהם. לא ברור מתי הפכה הטלוויזיה בישראל למוסד מונרכי.
במציאות שבה ג'ודי שלום-ניר-מוזס מדלגת מתוכנית לתוכנית; שדודו טופז מאיים לחזור בגדול ומירי ודן שילון ממחזרים עצמם עד מוות; ברור ששיקול הדעת לוקה בסנוורים. לא הייתי אפילו מנסה להוכיח קשר כלשהו בין השילונים למי מהבעלים החדשים של ערוץ 10. זה לא רלוונטי. מה שרלוונטי, זה שהקימו להם תכנית זוגית בערב שבת, לא פחות, ושהם נורא יעלבו, כדרכם, מהביקורות שיתפרסמו ביום ראשון.
איש תקשורת ותיק כשילון, שכבר כתב את הביוגרפיה התקשורתית שלו וסגר כל חשבון מדמם שנותר פתוח, אמור להיצמד לעקרון הנעילה שאוטוביוגרפיה אמורה לסמן. נכון שכס עורך "כותרת" קטן על שילון ולא לקח אותו לאוויר הגבהים שהוא רגיל אליו, אבל בשביל גמלאות יש לאנשים שעשו לביתם וילה בקיסריה, מינוי על ירחוני יין וסיגרים, בריכת שחייה שממנה נשקף במלוא הדרו האקוודוקט של קיסריה, ילדים וחתול.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מי יגן על עם ישראל?
|
|
|
|
|
|
|
חינה המסוים של בגרות ובשלות, היא ההכרה שאיננו יכולים לשוב ולהיות מה שהיינו בשיא תהילתנו. איננו יכולים לחמוד את המסך רק בגלל שהוא שם. איננו יכולים להתעלק על עם ישראל רק משום שאין לו שדולה המגנה עליו מפני מעשים טלוויזיוניים מגונים.
כאשר אנחנו קרובים יותר ל-70 מאשר לכל גיל אחר, מצווה עלינו להפעיל שיקול דעת שאינו נגזר מחלומותינו הרטובים ביותר. בהכירי את סוג הדיבור בין השילונים, אני חושש שהם יחשפו אותנו לדיאלוגים המביכים, הקנטרניים, הסוגסטיביים, הדוחים ומעוררי הגועל שאי פעם נראו על מסכינו. לא ברור לי כלל מדוע את מה שאני יודע לא יודעים בערוץ 10.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
