 |
/images/archive/gallery/175/138.jpg יאללה בלאגן. איאן בראון
צילום: מתוך האתר הרשמי  |
|
|
|
|
| הערוץ משיק מדור חדש שיביא לאזרחי האימפריה את חדשות הפרובינציה הבריטונית. והפעם: אלין וגנר-לחמי קפצה להופעה של איאן (השימפנזה) בראון בברייטון וחזרה ברכבת ראשונה ללונדון |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
אלין וגנר-לחמי
30/3/2005 10:30 |
|
|
|
|
|
|
|
זו כמעט אקסיומה שמרבית האמנים הבריטים הצעירים הם חוליגנים שהיו יכולים בקלות לגמור בתור
גנבים קטנים או נרקומנים. לא חסרות דוגמאות.
בסוף ה-80' היה לנו את שון ריידר מה-Happy Mondaysהמלווה תמידית בבז (הסנשו פנשו שלו), ב-90' את ליאם גאלגר מאואזיס והיום מנצחים על המוזיקה שדים מוכשרים אך אבודים כמו פיט דוהרטי הבלתי נלאה מה-Libertines, שזה עתה זוכה מאשמת שוד ואיומים בסחיטה, וחברו להזיות ג'וני בורל סולן להקת Razorlight.
מבין כל החוליגנים המוזיקליים הבולטים כיום בבריטניה מיתמרת דמותו של איאן בראון, אקס סולן Stone Roses, המתכנה King Monkey של הבריט-פופ, בין היתר בשל נטייתו להתנהג כמו שימפנזה בכל פעם שמצלמה או קהל חולפים לידו. (אלבומו הראשון אפילו קרוי "Unfinished Monkey Business").
היה קשה שלא לחייך למראה דמותו הערסית-אנגלית המובהקת שהתנועעה ביום שבת האחרון על הבמה בברייטון, עיירת חוף הממוקמת דרומית ללונדון, מרחק שעה ברכבת.
את גזרתו הדקיקה עטף טרנינג אדידס אדום עם פסים שחורים, זהב על הצוואר, שיער במראה רטוב ומשקפי שמש ענקיות מכסות הבעה של "אני ילד רע".
את ההופעה, שמלווה את צאת אלבומו האחרון לפני כחצי שנה "Solarized", הוא פתח עם Sally Cinnamon, סינגל שהוציאו ה-Stone Roses ב-1987 (ואותו הקפידו כל הערסים האנגלים ברכבת חזרה ללונדון לזמזם באוזננו). הוא המשיך עם להיטים כמו Waterfall, She Bangs the Drums ו- Made of Stone, שירים שנוצרו בסוף שנות השמונים עם ניחוח כבד של פסיכדלייתשנות ה-60. הקהל היה באקסטזה.
בראון הוא למעשה לברדור במסווה שימפנזה וכל הזדמנות שיש לו למקד את תשומת לב הקהל עליו, היא כמו ליטוף משכך כאב. צרכן כפייתי של תשומת לב. למרות כל התפרצויותיו המשעשעות, הוא מודה לקהל שוב ושוב שעשו את כל הדרך לראות אותו בחור שנקרא ברייטון.
חור? ברייטון? תהו בוודאי כל המקומיים. ובראון הבין מבין את טעותו ומודה מיד גם לאנשי העיירה, שלדבריו "דווקא התגלו כבסדר".
אחרי התקרית הדיפלומטית ההופעה נמשכת עם שירים מהאלבום החדש ביניהם Time is my Everything, The Sweet Fantastic, Longsight m 13, Destiny or Circumstance. את Keep What You Gut, פרי שיתוף הפעולה עם גאלגר, הוא ביצע ללא הנואל.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
צרכן כפייתי של צומי. איאן בראון
|
|
|
 |
|
 |
|
מי שמשפריץ חוטף
|
|
|
 |
|
|
|
איאן בראון הוא לא פרפורמר רגיל, ומערכת היחסים שלו עם הקהל מאוד אישית. לפני כשנתיים, בהופעת חימום ל-Manic Street Preachers התחיל דיון אלים מילולית עם אחת מהבחורות בקהל שנתנה בו מבט לא נכון. "You'll never have me" הודיע לה הכוכב נחרצות. אוקי, אז לא.
בהופעה שנערכה ביום שבת, הוא חטף עצבים על אחד הצופים ודרש שיעזוב את המקום לאחר שהנ"ל השפריץ עליו מים מינרלים בפרץ התלהבות, בדיוק כשהגאון העצבני ביצע את - כמה אירוני - Waterfall.
כבר באמצע השיר החל בראון לנופף בידיו, ולבצע תנועות מגונות של 'אם לא תעזוב את האולם אני יורד ומפרק אותך' ובסיום השיר החל ויכוח מילולי סוער ("No one fucking throws notin' at me"). אחרי שאיאן נרגע הוא עבר ל-I Want to be Adored, אף הוא שיר מיתולוגי מבית היוצר של הStone- Roses.
לא רק על הקהל הסתער בראון. לעלם יש קצב משלו והרבה אחרי ש-Corpses, אחד השירים הרכים והסוחפים יותר מאלבומו הראשון, הסתיים כבר והנגנים נותרו חסרי מעש הוא המשיך לזמזם במפוחית.
אחרי כמה דקות חברי הלהקה המבולבלים מגששים וממשיכים לשיר הבא. ואז איאן התעורר ומתחיל לצרוח עליהם. היה מצחיק.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
אני איאן ראנד. סופרת. דווקא די רגועה
|
|
|
|
|
|
|
ללקק את הביצים של פסחא
|
|
|
|
|
|
|
בסוף ההופעה, מרוצים מהמופע התיאטרלי העממי משהו, עשינו את דרכנו הקצרה לתחנת הרכבת, רק כדי לגלות כי האחרונה (זו של 23:00) עזבה זה עתה, שכן Easter is here, והבריטים צריכים את שנת היופי שלהם.
"לא, אין אוטובוסים", ענו גם השוטרים בתחנה בצחוק רועם. ולנו, חבורה של כמה עשרות מעריצים מהעיר הגדולה לא נותר אלה לפלוש לצרכניה הסמוכה, לקרוא מגזינים ולנשנש ביצי שוקולד של פסחא, עד הרכבת הראשונה ללונדון, בשעה 04:00.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
