 |
/images/archive/gallery/282/171.jpg 24.
צילום: ארכיון  |
|
|
|
|
| קיפר סאת'רלנד מדבר על האנרגיות של "24", מסביר למה הטלוויזיה עוקפת את הקולנוע ומודה שרק בגיל 18 הבין שאביו דונלד הוא כוכב |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
עמיר פלג, לוס אנג'לס
1/4/2005 10:05 |
|
|
|
|
|
|
|
בעוונותי הגדולים מאוד, אני לא נמנה עם הצופים הקבועים והמכורים של "24" או של כל סדרת דרמה טלוויזיונית אחרת. כל נאמנות אובססיבית כזאת, שמחייבת אותי להתייצב בשעה קבועה, לאורך זמן, מכניסה אותי לסוג של התנגדות פסיכולוגית בלתי מוסברת, שלא מאפשרת לי להתמיד ולצפות, ודאי שלא ליהנות. ניסיתי כמה פעמים לא רצופות ותמיד הרגשתי מנותק לחלוטין מהמתרחש, בלי יכולת למצוא ידיים ורגליים בסבך העלילה.
כשגיליתי את זה לקיפר סאת'רלנד, כי הייתי חייב לספק לעצמי אליבי מסודר לבורותי במתרחש בסדרה, הוא ניתח את זה כסוג של פיגור סביבתי.
"אני מכיר כאלה כמוך", הוא אמר, "שמוכנים לקום מהספה, להתלבש, לנסוע חצי שעה, לחפש חניה, לשלם כסף בקופה ולראות בקולנוע סרט פעולה ששמעו ממישהו שכדאי לראות. אבל כשסרט כזה מגיע אליהם הביתה, כל שבוע, באיכות הפקה שלא יורדת ברמתה מאותו סרט קולנוע, אולי אפילו עולה עליה, הם מסרבים לשתף פעולה. למה? כי הם עקשנים. כי הם עדיין תקועים בהרגלים הישנים שלהם, שאומרים שבילוי איכותי מוצאים רק מחוץ לבית. בקיצור, אתה שייך לדור הישן", חתם ואמר ולא טרח אפילו לחייך אלי.
בכלל, חיוכים זה מוצר שקשה למצוא שם על הסט. לבד מאשת יחסי הציבור המקסימה ושופעת החן, מצויים כל אנשי היחידה הקליפורנית ללוחמה בטרור, גם כשהם מאחורי הקלעים, במצב צבירה נפשי קבוע של עוינות ומסוכנות היאה ללוחמים מחושלים שעובדים כל העת על תפקידם. ומה שמעניין, זה מידבק. פתאום מצאתי גם אני את עצמי במין תחושת
שליחות גורלית שצריך לקחת אותה מאוד ברצינות ואפילו להקריב עבורה את החיים.
זה התחיל בעובדה הפשוטה שעד הדקה ה-90, ממש דקות ספורות בלבד לפני שיצאתי מהבית, לא גילו לי איפה אנחנו נפגשים. נאמר לי רק שהפגישה עם קיפר סאת'רלנד תתקיים על סט הצילומים ושמיקומו המדויק חייב להישמר בסודיות מוחלטת, מטעמים מובנים. שעה לפני השעה היעודה דאגו לוודא איתי בטלפון שהסלולרי שלי נשאר פתוח, כדי שיוכלו להנחות אותי בהמשך לאן להגיע. ואמנם, כשכבר לא היתה כל אפשרות למשוך את זה יותר, וממילא רמת הסיכון של זמן חשיפתי לנתונים ירדה למינימום, הגיע הצלצול המיוחל שכיוון אותי לפארק סופולבידה בוואלי של לוס אנג'לס. שם, מתחת לאחד העצים, יחכה לי רכב של ההפקה, נהוג בידי איש ביטחון, שידע כבר לאן להוביל אותי.
וכך היה, כשעלינו במעלה דרך עפר תלולה ומאובקת אל עבר אתר הצילומים, נגלה לפני גשר ענק, "הסופולבידה דאם", הנמתח בגובה עצום מעל רחבת בטון ענקית שעליה חונים כמה עשרות ג'יפים וניידות ואשר תהפוך עוד מעט, ככה הסביר לי איש הביטחון, לחמ"ל עסוק ועצבני. לא היה צריך הרבה דמיון כדי לתאר את המרדף הנורא שיתרחש כאן עוד מעט מעל הגשר ומתחתיו.
"אתה תראה את זה בעוד שבועיים אצלך בבית", הסבירה היחצנית, כשביקשתי, בשיא הנימוס והחשאיות, ברגע שנחתתי במקום, לאפשר לי להישאר גם לצילומים. יש גבול, מתברר, למה שהם מוכנים לסכן בעצם נוכחותי במקום. הסכנה שאדליף את הפרטים מוציאה כל בקשה לא מקובלת כזאת מכלל אפשרות.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
|
 |
|
 |
|
ג'סטה מיוחדת בשבילך
|
|
|
 |
|
|
|
בקצה רחבת החמ"ל, בשטח מת, כפי שמקובל לכנות את זה במונחים צבאיים, ניצבו קרונות השחקנים. שם, בפתח הקרון שלו, הממוקם בסוף הטור, כשהוא משתעשע עם כלבתו מולי, חיכה קיפר סאת'רלנד, הלוא הוא ג' ק באואר. סוכן פדרלי עשוי ללא חת, שנלחם בטרור מבית ומחוץ ומוכן להקריב את חייו בכל רגע נתון, וגם עשה את זה כמה פעמים, רק כדי להינצל איכשהו בשנייה האחרונה למען הדורות הבאים והרייטינג. היתה לנו חצי שעה בדיוק לפני שתרד החשיכה ויחלו צילומי המרדף.
"זה לא הרבה, אני יודע", אמר סאת'רלנד, "אבל זאת בכל מקרה ג'סטה מיוחדת בשבילך, כי אני אוהב את ישראל, כי יש לי משפחה בישראל, כי אחותי שהתה חצי שנה בקיבוץ בישראל וכי שמעתי שבישראל מאוד אוהבים את הסדרה שלנו".
הקרון של סאת'רלנד הוא דירה לכל דבר. מטבח, פינת אוכל, פינת טלוויזיה, מיטה נוחה, פינת עבודה. 15 שעות בכל יום, חמישה ימים בשבוע, הוא נמצא באתרי צילומים שונים ומשונים, פרושים על פני כל האזור. הקרון הזה הוא מקום המפלט שלו אל השפיות והרגיעה אחרי כל אותן סצנות קשות שהוא עושה, לפעמים תוך לקיחת סיכון אישי גדול. הוא נראה קשוח, אבל לא ממש. כשחודרים קצת מתחת לששת הקעקועים הגדולים שמעטרים את זרועותיו, השריריות יש לומר, מגלים איש מרשים וכריזמטי, זה בוודאי, אבל גם לבבי ביותר. אדם שלוקח את עצמו ברצינות, אבל לא יותר מדי, ויודע להודות לכל מי שצריך להודות על המזל שנפל בחלקו לשחק כבר ארבע עונות על קצה גבולות הפאניקה של מאות מיליוני צופים בכל העולם.
הוא לבוש כולו בשחור, נעול נעליים שחורות גבוהות ומשופשפות, מעשן בסיטונות סיגריות קאמל, ונראה בדיוק כמו שנראה לפני שבוע, לפני חודש או לפני שלושה. ואת זה חייבים להסביר, למי שאולי לא יודע, כי זו מהותו של כל המבצע הזה, שעד "24" לא היה לו אח ורע בטלוויזיה. במשך עשרה חודשים ברוטו, מצלמים 24 פרקים שמשתרעים על פני יממה אחת. זאת אומרת, שסאת'רלנד חייב להיראות כל הזמן, למען האמינות, למען ההמשכיות, בדיוק אותו דבר, בלי להשתנות. אותו אורך זיפי זקן, אותו אורך שיער, אותם בגדים, אותם תחתונים, אותו שיזוף, אותה צלקת, אותו שפשוף. לא להשתזף, לא להשמין, לא להצטנן, לא להזדקן. וכך על פני כמעט שנה.
ארון הבגדים שלו בתוך הקרון הוא סוג של בדיחה. שמונה חולצות טי באותו גוון אפור-שחור, עם אותו כתם זיעה, עם אותו קרע בשרוול. ארבעה זוגות מכנסיים באותה רמה של קימוט, עם אותו כתם של בוץ. אפילו התחתונים, שמבצבצים מדי פעם בתוך כל הפעלולים, הם אותם תחתונים, שמקופלים עכשיו בערימה, כמו חיילים, על המדף העליון. אלה תחתונים של קלווין קליין, שמאז שעלתה הסדרה זכו לאפגרייד תדמיתי של תחתונים לגברים גבריים במיוחד.
סאת'רלנד נולד בלונדון ב-21 בדצמבר 66' יחד עם אחותו התאומה רייצ'ל לזוג שחקנים קנדים, שהיו כבר אז עסוקים למדי. בהיותו בן ארבע התגרשו הוריו, וסאת'רלנד נשאר לגור עם אמו ואחותו. אביו, דונלד סאת'רלנד, כוכב אלמותי בשנות השבעים והשמונים, נשאר מעט מרחוק, ואת האהבה למקצוע רכש קיפר דווקא מאמו, שירלי דגלאס, ששיחקה בעיקר בתאטרון. הוא גרוש פעמיים, ויש לו בת מנישואיו הראשונים, שרה ג'וד, היום כמעט בת 17, שאליה הוא מרגיש קרוב במיוחד.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
קמיליה ואני נשארנו ידידים טובים
|
|
|
|
|
|
|
-נתחיל בחייך הפרטיים שהיו, לפחות בשלבים הראשונים של חייך הבוגרים, מין ריצת אמוק.
"זאת הגדרה יפה, אני אוהב אותה. בגיל 20 באמת התחתנתי פעם ראשונה עם השחקנית קמיליה קייט, ובאותה שנה כבר הייתי אבא לילדה. הכל זריז וקצר, בלי הרבה זמן למחשבה".
-מה בער לך?
"היתה לי בגיל צעיר מאוד תשוקה מוזרה להיות מבוגר יותר ממה שאני. אחת הדרכים להשיג את זה היתה להגיד לעצמי ולעולם: היי, אני נשוי, אני אבא, הגעתי לפרקי. כמובן שזאת לא סיבה מספיק טובה להקים משפחה ונישואינו באמת נמשכו זמן קצר מאוד. אבל יש לנו בת נפלאה שאני גאה בה מאוד, ולשמחתי הרבה קמיליה ואני נשארנו ידידים טובים מאוד עד היום".
בשנה שבה נפרד מאשתו הראשונה, 90', הכיר סאת' רלנד שחקנית צעירה ומתחילה בהחלט בשם ג'וליה רוברטס. מערכת היחסים שלהם עלתה מהר לכותרות והיתה מתוקשרת למדי בעיקר בגלל סיומה הלא צפוי. הכל התקדם מהר מאוד, כדרכו של סאת'רלנד באותם ימים, לעבר חתונה, אלא ששלושה ימים בלבד לפני המועד, כשכל ההכנות כבר הושלמו, ובאמריקה הכנות זה הכנות, התקפל לפתע סאת'רלנד והחליט לבטל את העסקה.
-מה קרה שם? בכל זאת, ג'וליה רוברטס, היפה בעלמות.
"הרגשתי פתאום לא מוכן, שזה גדול עלי, לקחת שוב התחייבות כזאת".
-בדיעבד , אתה מצטער?
"זה היה לפני 14 שנה. אם אני אצטער על מה שהיה אז, מתי יהיה לי זמן ליהנות מהחיים?".
-חמש שנים אחר כך התחתנת שוב עם דוגמנית קנדית בשם קלי ווין.
"זה היה קשר יפה. האמנתי שקלי היא הבן אדם הנכון בשבילי. לצערי, זה נגמר לפני שלוש שנים. אבל למרות הכל, אלה היו שש שנים טובות, וזה הרבה ויפה".
-כדי לחתום את נושא הנישואים בחייך, איך נראה לך היום, אתה תתחתן שוב?
"חתונה זה לא דבר שאני הולך לעבור שוב. גמרנו. העניין הזה מאחורי".
-אבל אתה סבא. בגיל 38. אתה יכול להסביר לי את המתמטיקה הזאת?
"כן, זה נחמד. לאשתי הראשונה יש בת, שהיתה בגיל תשע כשנישאנו. אביה נפטר כשהיא היתה בת ארבע ואני הייתי לה כמו אב. היום היא בת 28 ובפברואר היא ילדה וכולנו התרגשנו מאוד".
-נעבור לדבר על הסדרה?
"בבקשה".
-שאלה שבוודאי לא שאלו אותך אף פעם. מה לדעתך הופך אותה להצלחה גלובלית פנומנלית כזאת?
"יש לי תשובה מוכנה שמשתרעת על פני מילה אחת: אנרגיה. לסדרה הזאת יש אנרגיה מיוחדת שכובשת כל אחד ולא חשוב מאיזה תרבות הוא בא. מהרגע שהיום הזה מתחיל בהתחלת העונה ומתרחשת הקטסטרופה הראשונה, מופעלת מכונת אנרגיה טעונה ודחוסה שמזיזה את כל 24 השעות הבאות. אפשר להגדיר את האנרגיה הזאת גם כפאניקה. מנגנוני אזעקה מופעלים בכל מקום ואצל כל דמות בעלילה והקהל נמתח ומסתקרן לראות מי מהדמויות תשרוד טוב יותר. בנוסף, כל צופה שואל את עצמו, מה אני הייתי עושה ואיך אני הייתי עומד בסיטואציה פנטסטית כזאת, אם היה קורה לאשתי כך וכך או לבעלי כך וכך. האנרגיה הזאת היא מכנה משותף רחב שמחבר כל צופה בעולם. כך לפחות מוכח מהצלחת הסדרה".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
הקיפר. צילום: רויטרס
|
|
|
|
|
|
|
אני לא נראה כמו גיבור
|
|
|
|
|
|
|
-בלתי אפשרי לא לגלוש עם העלילה לסיטואציות לא מתקבלות על הדעת.
"זאת שאלה שמעסיקה אותנו הרבה. אני חושב שבחומרים הדרמטיים שאנחנו עוסקים בהם יש באמת סכנה להגיע להגזמות שיאבדו את יכולת השכנוע שלהן. אבל העוצמה שיש ביכולת לסחוף קהל למקומות דרמטיים גדולים היא משכרת ואנחנו לא רוצים לוותר עליה. בכל מקרה, אנחנו עושים מאמצים גדולים לשמור את זה כל הזמן בתוך תחום של מציאות אפשרית ולא להיגרר לגבולות של מציאות דמיונית".
המנגנון של "24" הוא סופר פנטסטי. הפקת כל פרק נמשכת בממוצע שמונה ימים ועלותה כחצי מיליון דולר. ספוט פרסומת של 30 שניות נמכר על ידי רשת פוקס בסכום של בין 350 ל-500 אלף דולר. את הפרק הראשון של העונה הזאת, הרביעית (שעולה לשידור מחר בערוץ 10 עם שני פרקים ברצף), ראו 15.4 מיליון צופים, מה שהפך אותו, ובהוליווד הרי אוהבים לדבר בשיאים, לפרק הנצפה ביותר בסדרה דרמטית מאז פברואר 2001, אז ראו פרק של "תיקים באפלה" חצי מיליון צופים יותר.
-אתה סוחב על גבך, כמי שמחזיק את הסדרה, משקל עצום. איך אתה עומד בזה?
"אני פשוט לא עושה שום דבר אחר. אני בעיקר מרגיש בר מזל שזכיתי לקבל תפקיד ענק כזה. יש בדיחה שרצה על הסט, שבגלל שהדמות שלי כל כך דומיננטית, כל מי שנמצא בקשר אינטנסיבי איתי ורואים אותו הרבה על המסך, ימצא את עצמו במהירות מחוסל באיזושהי צורה".
-זה נכון שרצית שג'ק ימות בסוף העונה השנייה?
"לא. אני רוצה שהדמות שלי תחיה לעד, ומבחינתי, כל זמן שיהיה לי כוח ועניין, להמשיך ולגלם אותה. מה שכן אמרתי, שזה מתחיל להיות לא אמין שג'ק שורד את כל הסכנות שהוא עובר, כשעל ידו נופלים כולם אחד אחרי השני, ומתחיל להיות מצב שהקהל לא יקנה את זה יותר. זה היה רגע עבור הכותבים וגם עבור המפיקים להחליט אם הדרך להמשיך את הסדרה אל העונה הבאה היא באמת להמית אותי ואז לתת למישהו אחר לתפוס את מקומי. כולנו חשבנו שזאת אפשרות ריאלית מאוד ובסוף הוחלט שלא, שהצופים רוצים להמשיך ולראות אותי".
-ההחלטה הזאת הופכת את ג'ק לסוג של גיבור על, מין ג'יימס בונד כל יכול ששום סכנה לא מכריעה אותו.
"לא, באופן מוחלט לא. אחת הסיבות שהצופים מצליחים להזדהות איתו היא העובדה שהוא בעצם אדם רגיל לחלוטין. כבר בעונה הראשונה קבענו לעצמנו כלל, שהדמות הזאת היא לא סופרסטאר שבסוף היום יכול להגיד לעצמו, הצלחתי בכל מה שעשיתי, ניצחתי את כל מי שרציתי. ממש לא. הוא עושה טעויות, הוא לוקח גם החלטות לא נכונות ולפני הכל הוא בן אדם. הוא מצליח להציל את הנשיא, אבל מאבד את אשתו. הוא שולט על מנגנון בטחוני עצום, אבל נכשל לגמרי במאמציו לשלוט על בתו בת ה-15. בעונה הקודמת הוא התמכר לסמים והגיע לשפל המדרגה. יש כל הזמן באלאנס בין הצלחות לכשלונות, מה שהופך אותו לדמות אנושית מאוד שקל להזדהות איתה".
-עד לתפקיד הזה כללה קריירת המשחק שלך בקולנוע בעיקר תפקידים של פסיכופתים, מושחתים ואנטי גיבורים. האם ג'ק באואר מעלה אותך על מסלול של תפקידי גיבור גם בקולנוע?
"אני לא יודע. אני לא נראה כמו גיבור, אין לי פיזיות של גיבור כמו שיש לטום קרוז או לבראד פיט. אבל קולנוע, כמו הרבה תחומים אחרים בחיים, זה עניין של תדמיות, ויכול להיות שאם תדמית הגיבור תדבק בי מספיק חזק, ימשיכו להאמין גם להבא שאני גיבור, אפילו שאני לא עד כדי כך יפה תואר וחזק".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
24, העונה הראשונה. כולם עדיין בחיים. צילום: ארכיון
|
|
|
|
|
|
|
אף פעם אל תעמיד פנים
|
|
|
|
|
|
|
-במקור אתה גם שחקן תאטרון, מה שמקנה, אם מותר לי להחמיא, הרבה עומק למשחק שלך.
"כן, תאטרון הוא האהבה הגדולה שלי. בצעירותי התלוויתי לאמא שלי לחזרות ולהצגות ושם למעשה נבטה התשוקה שלי למשחק. אני זוכר את ההצגה שעשתה לי את זה, 'מי מפחד מוירג'יניה וולף'. אמא שלי שיחקה את התפקיד הראשי ונתנה הופעה אדירה עד כדי כך שאיפשהו בין התמונה הראשונה לשנייה שכחתי לגמרי שזאת אמא שלי על הבמה. אז הבנתי איזה הישג עצום זה שאני, בנה, שמכיר כל ניואנס שלה בתור אמא, מסוגל להיסחף אחרי הדמות הזאת כאילו היא ספר פתוח שאני קורא עכשיו בפעם הראשונה. חשבתי לעצמי שאם זה ככה, אז המקצוע הזה הוא הזדמנות אדירה ואתגר שאני חייב לקחת. אז התחלתי ללמוד ולבחון את עצמי כשחקן".
-ב-97' שיחקת עם אמא שלך ב"ביבר הזכוכית" של טנסי וויליאמס על הבמה המרכזית של טורונטו במשך כמה חודשים. איזה מין חוויה זאת לשחק את הבן של מי שהיא אמך בחיים?
"חוויה ענקית, אפילו שיש בינינו במחזה קונפליקטים איומים. בעיקר בגלל שעלילת המחזה פוגשת את חיי האישיים בהמון מקומות. גם אני גדלתי בבית עם אמא ואחות, במשפחה חד הורית, גם אני רציתי לעזוב כבר בגיל צעיר מאוד את הבית ואפילו עשיתי את זה למספר חודשים בגיל 15, אבל נשארתי בגלל תחושת האחריות הכבדה שהרגשתי כלפיהן. ראיתי את זה כאתגר גדול, להיות מסוגל לקחת את נסיונך האישי לתוך הדמות ועדיין להיות מישהו אחר, מעניין יותר, כי זה מה שדורש תפקיד דרמטי בתאטרון".
-זה נכון שהתוודעת לכשרון המשחק של אביך רק כשהגעת לגיל 18, למרות שהיה כבר אז שחקן ענק?
"כן. כל הסרטים הגדולים שאבא שלי עשה בשנות השבעים ותחילת השמונים היו אסורים לבני 18 ומטה, ואז עוד לא היו מכשירי וידאו שאפשרו לצפות בסרטים בבית. זאת אומרת שאם לא ראית את זה בקולנוע, לא היתה לך שום אפשרות אחרת לצפות בזה. איכשהו יצא שכשהגעתי לגיל 18, ב-84', נכנס גם הווידאו, ואני זוכר שביום אחד ראיתי את כל הסרטים הגדולים שאבא שלי עשה, ממש בלעתי אותם. זאת היתה הרגשה מאוד מוזרה. מצד אחד הרגשתי גאווה והערצה גדולה אליו, אבל גם סוג של מבוכה ותסכול שעד אותו רגע לא ידעתי איזה שחקן ענק הוא ומה הוא השיג בחייו. אפילו באתי והתנצלתי בפניו על זה".
-איזה עצות מקצועיות קיבלת ממנו כשחקן?
"אפילו לא עצה אחת. משני ההורים שלי לא. הם החליטו שבתחום המקצועי אני אפלס לעצמי לבד את הדרך. בתור אבא בעצמי, אני יודע כמה זה קשה להישאר בצד ולא לקחת הילד שלך ולהוביל אותו למקום שאתה חושב שהוא הנכון. אני מאוד אסיר תודה להם על כך.
"בעצם, עצה קטנה אחת הוא כן נתן לי והיא לא לשקר. כשאתה משחק, אף פעם אל תעמיד פנים, אל תזייף. אם בתוך סיטואציה מסוימת שדורשת את זה לא הצלחת לבכות, אל תעשה כאילו, אל תזייף רגשות אלא תחפש דרך אחרת לשחק את זה, כדי שזה יקרה".
סאת'רלנד הוא היום אחד מחמשת המפיקים של 24. בתחילת השנה השנייה באה אליו חברת פוקס בהצעה שאי אפשר היה לסרב לה, להיכנס כשותף. זה היה טבעי ששחקן שאמור לשאת במשך זמן שסופו לא נראה לעין את הסדרה הזאת על גבו, ירחיב את תחום האחריות האישית שלו למה שמתרחש.
"אני מאוד אסיר תודה להם על זה", הוא אומר, "כי זה מאפשר לי מעורבות וגם שליטה על הדברים שקורים. ברור לגמרי שזה לא רק עוזר לי, זה תורם רבות להפקה כולה. בכלל, אני אסיר תודה לכל כך הרבה אנשים בהפקה הזאת. בעיקר לכותבים שמצליחים להחזיק את העלילה חמה כל הזמן. כשהתחלנו, לא היינו בטוחים שנוכל להחזיק אפילו עונה שלמה. והנה, אנחנו כבר בתוך העונה הרביעית, ולדעתי הכתיבה רק הולכת ומשתכללת. הכותבים הצליחו להבין ולהפנים את המגבלות כביכול של עלילה שמתרחשת כולה ביממה אחת, ואפילו ידעו איך להפוך אותן ליתרונות".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
דונלד סאת'רלנד, גבר שווה ביותר. צילום: מתוך "הג'וב האיטלקי"
|
|
|
|
|
|
|
אין לי חיים חברתיים
|
|
|
|
|
|
|
האנרגיות שהתפקיד הזה דורש ממנו הפכו את סאת'רלנד למכונת עבודה. 12 שעות בכל יום חול בשבוע הוא נמצא על הסט כשחקן, עוד שלוש שעות יומיות הוא תורם כמפיק, ובשעות הערב המאוחרות מאוד הוא מגיע הביתה וצונח מחוסר כוחות על המיטה. את סופי השבוע הוא מקדיש ללימוד הטקסט של שני הפרקים הבאים.
למרות לוח הזמנים הבלתי אפשרי הזה, מצא סאת'רלנד זמן בשנה האחרונה גם לשחק במותחן "לקחת חיים" לצד אנג'לינה ג'ולי. בקיץ האחרון, בששת השבועות הקצרים שהיו לו לחופשה, בילה בניו זילנד לצילום הדרמה הקולנועית "River Queen". בקיץ הקרוב ישחק לצדו של מייקל דגלאס, שאותו הוא מעריץ כשחקן וכבמאי, בסרט "The Sentinel" עם קים בייסינגר. חוץ מזה, הוא נכנס לאולפן ההקלטות ותורם את קולו לסרט האנימציה החדש של אולפני דיסני "The Wild", שייצא למסכים בסוף השנה.
-מה עם חיים פרטיים?
"מה זה? הסדרה הזאת היא החיים הפרטיים שלי עכשיו. אין לי חיים חברתיים, אין לי כמעט חיים אינטימיים, בוודאי לא שום קשר מחייב. זאת החלטה שקיבלתי, להשתעבד לפרויקט הזה לחמש-שש שנים, לתת לו את כל כולי ואחר כך לקחת הפסקה ארוכה מאוד, אולי לטייל בעולם, אולי לחזור קצת לרכיבה או להוקי קרח שהזנחתי מאוד לאחרונה, אולי לחזור לנגינה בגיטרה, כל מה שיאפשר לי למלא מצברים".
-אני חייב לשאול אותך על הקעקועים האלה שאתה סוחב עליך.
"אני שומע בקול שלך שיש לך איזו בעיה איתם? לי לא. הקעקועים האלה הם מפת החיים שלי. לכל תחנה מרכזית בחיי שייך קעקוע אחר. בהלוויה שלי לא יצטרכו לספר את הסיפור שלי, מספיק יהיה להסתכל על הידיים, הן ידברו בעד עצמן".
-לפני שאתה קורא לי שוב אולד פאשן, אני רוצה לשאול, מה נחשב יותר בעיניך: להחזיק תפקיד מרכזי ומצליח בסדרת טלוויזיה או תפקיד ראשי בסרט קולנוע עטור פרסים ושובר קופות?
"אני אתעלם מנימת ההעלבה הטמונה בגרעין השאלה ואגיד שכשהתחלתי לשחק, לפני 20 שנה, בכלל לא העליתי על הדעת שאגיע לטלוויזיה. לא עשו אז סרטים בטלוויזיה. היו שלושה ערוצים גדולים, היום יש 500. כשערוצי הכבלים התחילו להפיק סרטים, נפתח מסלול חדש ואינסופי בתעשייה. היום, אם אתה שואל אותי, הכף נוטה לכיוון הטלוויזיה. הדרמות שוות ברמתן המקצועית לזו של הקולנוע ואין מה להתווכח על זה שהן הרבה יותר זמינות, נוחות ונעימות לצפייה.
"אם אתה לוקח, למשל, סדרה כמו 'הבית הלבן' ומשווה אותה לסרט 'הנשיא מאוהב', ששניהם עוסקים במציאות דומה ושניהם מצוינים, לא תמצא הבדלים באיכויות המקצועיות שלהם בכל המרכיבים. ואיפה תעדיף לראות אותם? בבית. עם המשפחה או עם החברים. אני חושב שהפקות הטלוויזיה הן הדבר הבא ומהוות פיתוי גדול לכל שחקן שמחשיב את עצמו".
-מה משותף בינך לבין ג'ק?
"ג'ק הוא מה שהייתי רוצה להיות. איש לא אנוכי בצורה יוצאת מהכלל, שיודע להעריך את החיים ופועל כל הזמן למען אחרים. הלוואי שגם אני אתקרב פעם להיות משהו דומה לזה".
-מה אומרת בתך על אבא שלה, שמצליח עד עכשיו לחסל את כולם?
"היא גאה בו, אני חושב. זאת אומרת, אני יודע. וזה מחמם לי את הלב. בעיקר מדליק אותה שחברים שלה מבית הספר הם מעריצים של הסדרה. זה מנפח לה את האגו".
-היא תהיה שחקנית, אתה חושב? דור שלישי לשושלת?
"אני חושש מאוד מאוד שכן".
אז התייצבה בפתח הקרון אשת יחסי הציבור המחויכת, נתנה את הסימן שלה, שלא הותיר שהות גם לעוד שאלונת אחרונה, וסאת'רלנד ואני נפרדנו בלחיצת יד גברית חמה, עם הבטחה משותפת להיפגש בקרוב בישראל. לרגע חשבתי שהנה, ברגע זה כבר מקפיצים את ג' ק למשימת החיסול הבאה ומי אני שאעכב אותו בענייני רכילות מיותרים. ואז התחוור לי, די למורת רוחי, שמשימתו הבאה היא ראיון ל"אובזרבר" הלונדוני ואני הייתי רק סוג של להקת חימום. בדרכי לרכב הפינוי, שם כבר המתין לי בסבלנות איש הביטחון שיוביל אותי למכוניתי המחכה מתחת העץ למטה, הצלחתי עוד לעכב לרגע את העיתונאי הבריטי ממוצא הודי, שגילה לי שגם הוא לא ראה אפילו פרק אחד בסדרה והראה לי את רשימת השאלות שהכתיב לו העורך. כולן מתעסקות בהרגלי הבילוי והמיטה של סאת'רלנד, ואני נכנסתי לתחושת פספוס לא נוחה, שסתם בזבזתי את זמננו בשאלות על תאטרון, קונספציה ואמנות.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
