 |
/images/archive/gallery/225/586.jpg ליאונרדו דה וינצי
 |
|
|
|
|
| אריק גלסנר מפרט את ארבע הפנטזיות פורעות הסדר המהוות את סוד הצלחתו הפנומנלית של הרומן הבינוני "צופן דה וינצ'י" |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
אריק גלסנר, מוסף השבת
1/4/2005 18:24 |
|
|
|
|
|
|
|
התקבלותו ברחבי העולם של "צופן דה וינצ'י" של דן בראון (מודן, 2003) - 18 מיליון עותקים בשנתיים, שורה של ספרי הסבר ופרשנויות, חרם שהטיל האפיפיור על הספר - היא תופעה ספרותית-תרבותית משמעותית. לפני שדנים בה, יש לחדד, ראשית, את ההבחנה בין הרובד "התרבותי" לרובד "הספרותי", שנדרשת לכל דיון בתופעות שכאלה.
ביקורת הספרות שאמורה לבחון אותן היא, אם כן, יצור דוראשי. אם המבקר מתייחס ליצירות ספרות רק תחת כובע "מבקר התרבות", כלומר , מתייחס רק ללהיטים ולרבי המכר ולמה שהם "אומרים" לנו על התרבות, הוא עלול להזניח יצירות ספרותיות בעלות ערך פנימי-מהותי. מנגד ניצב "מבקר הספרות", "המכובד", המפתח עוינות פבלובית כלפי רבי המכר ופוסל אותם מראש הן כיצירות ספרותיות והן כעדות על רוח התקופה.
ייתכן, ואיני מקדים כאן את המאוחר, ש"צופן דה וינצ'י" הוא ספרות גרועה, ובכל זאת יש עניין לענות בספר הזה כיצירה תרבותית. הן בגין התקבלותו המרשימה והן - וזה כבר פחות רווח-בגין יסודות תרבותיים חשובים המגולמים בו, בלי קשר להתקבלותו ולאיכויותיו הספרותיות.
פיצוח "צופן דה וינצ'י" יתבצע אם נכיר בכך שהוא עונה על ארבע פנטזיות של פריעת סדר, שבכל אחת מהן בנפרד יש כדי להצית את הדמיון. ראשית כל, הספר, המספר על רצח במוזיאון הידוע ביותר בעולם, הלובר, רומס בחדווה לא-מודעת את "קדושתו" של המרחב המוזיאוני. לא זו בלבד שמתרחש בלובר רצח, אלא שעל קירותיו מקושקשים, גם אם בכתב סתרים, צפנים אישיים, ואחת מגיבורות הספר (מפענחת הצפנים סופי נווה) אף מאיימת להשחית את אחת מיצירות המופת שבו, "המדונה בין הסלעים".
פריעת הסדר הבוטה השנייה היא פריעה של הסדר הדתי - בממסד הדתי בכללותו ובממסד הקתולי בפרט. הספר מתאר כת קיצונית, ה"אופוס דאי" (עבודת האל),
הדוגלת בסיגופי גוף ונחשדת במעורבות ברציחות נגד גורמים אנטיקתוליים. "צופן דה וינצ'י" אף מחשיד את הכנסייה הקתולית כולה בהעלמת עובדות בסיסיות הנוגעות לחייו של ישו וליחסו אל נשים. ייאמר מיד: "צופן דה וינצ'י" הוא טקסט פרוטסטנטי-פגאני רדיקלי, שיונק היטב מן המאבק שבין התרבות האנגלו-סקסית הפרוטסטנטית לבין תרבותה של אירופה היבשת - שעלה ביתר שאת אל פני השטח בעקבות אירועי ה-11 בספטמבר - ומעניק לו פרשנות דתית.
הספר, שגיבורו הוא פרופסור מהרווארד, דומה בכך ללהיט אמריקני נוסף, גם הוא מותחן, "מועדון דנטה" מאת מתיו פרל (מודן, 2005), שעלילתו מתרחשת בהרווארד של המאה ה-19. במותחן זה מנסה חבורת מלומדים ניו-אינגלנדיים לייבא את החזון הקתולי של דנטה לארצות הברית באמצעות תרגום "הקומדיה האלוהית". ניסיון התרגום נתקל בהתנגדות מצד הממסד הפרוטסטנטי של הרווארד, ושורת רציחות בהשראתו של דנטה משתוללות בעיר האוניברסיטאית. בשני הספרים מוצג המתח החריף שקיים בין הפרוטסטנטיות האמריקנית לבין הקתוליות האירופית. עם זאת, "מועדון דנטה" הוא גם מעין תשובה ל"צופן דה וינצ'י" בכך שהוא אוהד את הניסיון לקירוב התרבותי בין ה"וואספים" לקתולים. "הרעים" ב"מועדון דנטה" הם שומרי החומות הפרוטסטנטים, ו"הטובים" הם המשורר האמריקני לונגפלו וחבורתו, השוקדים על תרגום "התופת".
פריעת סדר שלישית היא פריעת הסדר המיני. "צופן דה וינצ'י" מציב במרכזו כת חשאית הפועלת להשבתם של "פולחן האלה" ופולחן "הנשיות", שהודחקו , לטענת בראון, על ידי הכנסייה הקתולית במשך קרוב לאלפיים שנה. אוצר הלובר, שנרצח בפתיחת הרומן, השתייך לכת הזאת, ונכדתו מפענחת הצפנים יוצאת עם ידידה החדש, "הפרופסור לסמלים" רוברט לנגדון, למסע שנועד לשמר את המסר "הפמיניסטי" של הכת הסודית.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
עטיפת הספר
|
|
|
 |
|
 |
|
פריעת הסדר הקפיטליסטי
|
|
|
 |
|
|
|
אני כותב "פמיניסטי" במרכאות מכמה סיבות. ראשית, הקסם של פריעת הסדר בהקשר המיני אינו רק "פוליטי-ג'נדרי", כי אם מתענג בלא יודעין על פריעת הסדר לשמה. שנית, פולחן הנשיות שמוצג בספר אינו "פמיניזם", לפחות לא במובן השוויוני של המושג. בניגוד למה שג'רי סיינפלד גורס, לומר שאתה אוהב סינים זהו גם סוג של גזענות. שלישית, אם הספר מייצג "פמיניזם", הרי זה אותו אגף ב"פמיניזם" הקרוב ברוחו לפוריטניות השוטפת כיום את ארצות הברית. הגיבור, לנגדון, מסמיק ללא הרף כשהוא נאלץ להסביר את המשמעות המינית של כמה מהסמלים ("האמריקנים צנועים כל כך", עמ' 258); הוא מתפלץ כשהוא עובר ביער בולון, מרכז הפעילות המינית בפריז (עמ' 150); ה"רומן" בינו לבין מפענחת הצפנים מהוסס וא-מיני (בשיאו, הוא נראה כך - סופי: "אני אשמח לפגוש אותך בפירנצה, רוברט, בתנאי אחד - בלי מוזיאונים". רוברט: "בפירנצה? הרי אין מה לעשות חוץ מזה", עמ' 442); והוא ממהר לשכך את זעמה של סופי על הפולחן המיני שקיים בהסבר המרגיע שזו לא מיניות לשם מיניות אלא פולחן דתי (עמ' 311-310).
גם בנקודה זו קרוב "צופן דה וינצ'י" ללהיט ספרותי אמריקני מהשנה האחרונה, "החיים הסודיים של הדבורים" מאת סו מונק קיד (כנרת), המעמיד במרכזו פולחן לאם האלוהים (שחורה, יש לציין), המתנהל בדרום המובהק של ארצות הברית. אין כאן מקריות: אנחנו עדים לפולחן נשיות עמוק שהוא חלק מרוח התקופה.
אולם "צופן דה וינצ'י" מעניין במיוחד כיוון שהוא קושר בסבטקסט שלו בין פריעת הסדר השנייה והשלישית - המינית והדתית - ומפצל בין התרבות הפרוטסטנטית-אנגלו-סקסית לזו הקתולית קונטיננטלית בדיוק בנקודה הג'נדרית. באחד הספרים החשובים שיצאו לאחרונה, "אחרי האימפריה" (עם עובד/אופקים, 2004), מנתח הדמוגרף והאנתרופולוג הצרפתי עמנואל טוד את הפמיניזם האנגלו-סקסי כאחד מקווי השבר התרבותיים בין אירופה לארצות הברית. ואכן, בראון מפזר אינספור עוינויות בין-תרבותיות, שרבות מהן נוגעות בנקודה זו. אמנה מקצתן: השוביניזם המודגש של מפקד המשטרה הצרפתי כלפי מפענחת הצפנים שחונכה ב"מתודולוגיה בריטית" (עמ' 56); טיבינג , המסייע לסופי ולרוברט, הוא היסטוריון בריטי שאת שובו מצרפת לבריטניה הוא מכנה שיבה "לעולם התרבותי" (עמ' 287); האנגלית היא "La lingua pura", "שפה טהורה", בניגוד לשאר השפות האירופיות (עמ' 304); נמתחת ביקורת על החובה המונהגת באירופה למסור דרכון בבתי מלון (עמ' 67) ועל עירוב הדת הקתולית בענייני המדינה, שבא לידי ביטוי בסמלים הנוצריים שעונדים אנשי המשטרה (עמ' 32). וזה רק אפס קצהו. לא לחינם מפקדה הקתולי של המשטרה החשאית מתאר את חיכוכיו עם השגרירות האמריקנית כ"סירוס של המשטרה החשאית" (עמ' 67): ל"מלחמה הקרה" בין צרפת לעולם האנגלו-סקסי יש משקע ג'נדרי לא מבוטל.
אולם פריעת הסדר הרביעית היא החשובה מכולן, והיא שמעניקה לספר חלק מכריע מכוחו: פריעת הסדר הקפיטליסטי, הסדר הבורגני-רציונלי, השקוף והמייאש לפרקים, שתחתיו חיים כולנו. הסוציולוג הגרמני מקס ובר אפיין את התקופה המודרנית כתקופה שהביאה אל סיומו את התהליך שהוא מכנה "העברת הקסם מן העולם" (Disenchantment). נקודת המוצא הדתית של האנושות רואה בעולם מקום מלא קדושה וסוד, הצופן בחובו תופעות יוצאות דופן וחריגות. אולם העולם שבו חי הקפיטליסט קורץ מחומרים העומדים לרשות בני האדם, חומרים שנועדו להיות מנוצלים, מעובדים ונצרכים על ידינו, ואין בהם כל קסם ומסתורין - הם מפורשים עד תום. בעולם חומרי ומשולל קסם כזה אין לדת ברירה אלא לסגת אל האינטימיות של התודעה או להימלט לעבר אלוהים טרנסצנדנטי.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
דן בראון, מחבר הספר
|
|
|
|
|
|
|
פולחנים זרים, מסתוריים, מיניים
|
|
|
|
|
|
|
"צופן דה וינצ'י" מבקש להחזיר את "הקסם" לעולם ולשכנע אותנו שבבירות המערב הרציונלי - פריז, רומא ולונדון-בלב הממסד הקפיטליסטי, פועלות כתות חשאיות, דתיות ואף "מלוכניות", המקיימות פולחנים זרים, מסתוריים, מיניים-לעיתים ותמיד לא "תכליתיים". הספר מונע מאותה פנטזיה העומדת במרכז סרטו של סטנלי קובריק "עיניים עצומות לרווחה" (שאף מוזכר בחטף בספר), על אורגיות ופולחני מוות מתוכננים לעילא וסודיים בתוככי ניו-יורק.
לאור כל זה, אין שום חשיבות לשאלה אם דן בראון השתמש בנתונים "אמיתיים", המבוססים על "מחקר" מעמיק (הוא לא עשה זאת, כפי שהראה יפה אביעד קליינברג במאמר ב"הארץ-ספרים". אולם קליינברג, בזלזולו בספר, החמיץ כליל את חשיבותו התרבותית). העדות הכבירה של "צופן דה וינצ'י" אינה על מסתרי העבר, אלא על נפתולי ההווה.
גם ברובד "הספרותי" חשוב לציין שהמותחן של בראון אינו ספר גרוע, כי אם בינוני. בהתאם לחוקיות הז'אנר, בראון מצליח למתוח אותנו, פיענוח הצפנים מעורר עניין, ההטעיות באשר לזהות הרוצח/ים פועלות היטב, ההומור המשולב פה ושם אפקטיבי. ובהתאם לחוקיות הז'אנר, אין מקום לציפייה - שאכן אינה מתגשמת - לתובנות פסיכולוגיות או למחשבה מעמיקה כלשהי. כמותחן, הוא מתוחכם למדי, אולם כמותחן הוא גם רדוד כשלולית אביבית. עד כאן דבר "מבקר הספרות". אבל תחת הכובע השני, זה של "מבקר התרבות", ספרו של בראון חוצה כמה מהצמתים התרבותיים הסואנים והחשובים של זמננו. חציית הצמתים האלה, בלוויית ההיענות לפנטזיה הכלל-אנושית של פריעת סדר, לצד, אולי, קצת מזל, הם שהפכו את "צופן דה וינצ'י" לתופעה עולמית.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
