 |
/images/archive/gallery/283/514.jpg doves
א.ו לחמי  |
|
|
| ערימה של חברה על המדשאה בבריקסטון |
|
| אלין וגנר לחמי ירדה לשכונות בשביל לראות את היונים (doves בשבילכם), הוקסמה אבל הבינה שהם לעולם לא ימלאו אצטדיונים. וטוב שכך |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
אלין וגנר לחמי
3/4/2005 9:45 |
|
|
|
|
|
|
|
כמו מנוע מוצף התאמצה כאן השמש כבר שבועיים לזרוח. התאמצה התאמצה התאמצה ומה שיצא לה היו כמה נפיחות חמימות וזהובות.
אפילו אני, הכמהה למזג אוויר אפרורי תמידי כבר התחלתי לעשות לה
פרצוף. פלא שהאנגלים שותים ליטרים של אלכוהול? כבר אחרי החורף הראשון שלי כאן התחלתי לשקול ברצינות קורנפלקס עם סאות'רן קומפורט במקום עם חלב.
לא פלא גם שכל האלבומים ששhחררו ה-Doves(מעתה היונים) תחת ידם בארבע השנים האחרונות, אחרי תקופת סאב-סאב הקצרצרה שלהם, היוו מעיין השתקפות אנגלית לפסטיבל שירי דיכאון של אותם תושבי מנצ'סטר החשוכה והתעשייתית - שעם רמות הסרטונין הנמוכות הצליחה בכל זאת להביא לעולם את אחת התקופות המוצלחות של המוזיקה הבריטית, המאדצ'סטר המגניבה.
זה רק מתבקש שאת ההופעה שלהם בבריקסטון אקדמי סגרו אתמול היונים באותה מלנכוליה אופטימית שליוותה את ההופעה כמו את כל הדיסקים שלהם וניגנו את There goes the fear מאלבומם השני במלוא העוצמה, כאשר על הסיומת הקרנבלית של השיר מנצחים ג'ימי גולדיין, סולן הלהקה וג'ז ויליאמס, המתופף המוכשר בדיאלוג תופים (אלמלא צפיפות הקהל והקואורדינציה שלי הייתי פוצחת בקפוארה) כשברקע קליפ צבעוני של רקדניות ברזילאיות עסיסיות.
הסיומת השמחה נראתה כמעט ולא קשורה להופעה, שענן של דיכאון קליני מודע אפף אותה, למרות שיתכן וזה היה פשוט ענן של גראס. אבל האולם היה מלא (לא מדי שכך שאנשים יכלו להתנועע) וההופעה - עצורה אך אינטנסיבית – משובחת.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
אני לא בפוקוס. ג'ימי גולדין צילום: א.ו. לחמי.
|
|
|
 |
|
 |
|
עכשיו ללחמנייה החמה של אלין
|
|
|
 |
|
|
|
ובחזרה להתחלה: היונים עלו לבמה לאחר חימום קצר של Magic Numbers, שהם שני בחורים מזוקנים ושתי בחורות משונות, שנראו כמו הגרסה ההיפית והמכוערת לאבבא, אבל עשו קאנטרי פופ לא רע בכלל.
היונים עלו בדיוק ב-21:15, בליווי קלידן אנונימי, ועם תיפוף מטורף מבית היוצר של ג'ז (שאחיו התאום אחראי על הבס בלהקה). הם התחילו עם Pounding ו-Words המרטיטים מאלבומם השני,The Last Broadcast .
בלי אומר ודברים הם המשיכו במפתיע ללחמנייה החמה, Black and White Town, שבוצע באנרגיה גבוהה, ברגש סוער וטעון אבל לא בצורה משתפכת מדי. ומייד אחריו, I almost forgot myself . שני השירים האחרונים (מאלבומם החדש) לוו בקליפים מרצדים של ערים, בניינים ונופים אורבניים.
כמו כן נוגנו במשך הערב גם Snowdown שיוצא השבוע כסינגל חדש ו-Some Cities, שיר הנושא של האלבום. הדגש בהופעה היה על אלבום השני. השיר היחידי מאלבום הראשון, Lost Souls, היה, Sea Song .
בתחילת ההופעה האנשים מסביב היו קשובים ורגועים, מהופנטים מהמוזיקה והתאורה האפלולית משהו. אבל אז, לאחר מספר שירים, הקהל מפתיע ופוצח בשירת אצטדיונים מתוזמנת וסוערת עם הפתיח של The Last Broadcast , שיר הנושא מאלבומם השני של היונים. במקביל ג'ימי זועק לקהל: "Keep Off the Grass". משונה, למדשאות של בריקסטון מעולם לא הגעתי.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
עדייןלא בפוקוס. ג'ימי גולדין צילום: א.ו. לחמי
|
|
|
|
|
|
|
ריח הבירה עושה לי משהו
|
|
|
|
|
|
|
יש משהו מאוד מרגש באולם המפורסם של בריקסטון, הממוקם באחת משכונות המצוקה הקשות של לונדון. האולם שנבנה לפני שני עשורים, מעוצב כמו תיאטרון עתיק. דחיסות האנשים (מכל הגילאים, הצבעים והשכבות) וריח הבירה עושים משהו.
זה מקום שעל אף האבטחה המסיבות שלו מישהו הצליח לשחרר בו שתי יריות לתקרה, בהופעה של Nas בשבוע שעבר.
בריקסון אקדמי לא מתאים לכל להקה. בקטגוריה של אולמות קטנים הוא נחשב די גדול וצריך מנהיג כריזמטי של להקה חזקה. האווירה האינטימית ומלאת הרגש של היונים והאנטי-גיבוריות של השלישייה ממנצ'סטר גרמו להם ללכת קצת לאיבוד במקום. ג'ימי אפילו העיר מספר פעמים לקהל: "I can't feel you, you're too far away from me".
למרות זאת, בחולצת הפלנל המשובצת שלו ובמראה הפרוע והמזוקן, ג'ימי מתח את הקול שלו עד קצה גבול היכולת. מהקישקעס אל הקישקעס, בדיוק כמו שג'ז פרק את כל כולו על התופים בכשרון.
אותו ג'ז כיכב בהדרן, כאשר ג'ימי התיישב ליד מערכת התופים ופינה לו את המיקרופון לטובת אחד מהשירים המוצלחים יותר של הלהקה, Here it comes. גם ג'ז, כמו ג'ימי, יודע להוביל שיר בעוצמה ורגש אך מבלי לתפוס פוזה של סופרסטאר.
זו אולי המהות של היונים, שלעולם לא יהיו להקת אצטדיונים. אחרי ערב כזה כל מה שנשאר זה לאחל להם בהצלחה בחימום של Coldpaly, בקיץ הזה בקריסטל פאלאס הענק שבלונדון.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
