 |
/images/archive/gallery/119/459.jpg יוסי וגאגר
צילום: מתוך הסרט  |
|
|
| אפשר להירגע, ההומו מת בסוף |
|
| ייצוגיה האידיליים של ההומוסקסואליות בתרבות הפופולרית אינם משקפים את המציאות בישראל של היום, אלא את הנעשה במתחם רחובות מצומצם בתל אביב |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
יותם ראובני, מוסף השבת
15/4/2005 18:15 |
|
|
|
|
|
|
|
סרטי הומואים בכבלים ובלוויין, תוכניות טלוויזיה כמו "דייט לסטרייט" ו"טאץ' עליז" בפריים טיים, שפע של ספרים על הומואים. אם להזכיר אחדים: "מות הנזיר" של אלון חילו, ספריו של בני ציפר שמעוררים עניין רב, הספרים הרואים אור ב"שופרא", הוצאתו של אילן שיינפלד. וכאילו לא די בכך, "הוט" מתכננת לקיץ סדרת ריאליטי של שידוכי הומואים. נראה כאילו די, אין צורך לדבר על כך יותר, החברה הישראלית אימצה את ההומואים אל חיקה. אמנם יש קצת בעיות עם מצעד הגאווה בירושלים, ובמגרשי הכדורגל הומו זה לא בדיוק ביטוי של הבנה וקבלה, אבל המצב של ההומואים בארץ לא היה יכול להיות טוב יותר. גם אם בחוגים מסוימים ואף רחבים למדי של סטרייטים, "המתעניינים בתופעה", קיימת מידה מסוימת של קבלה שטחית ("נחמד ההומו הזה מהשידוכים בטלוויזיה"), או אפילו כנה ועמוקה יותר, אין היא חורגת מפוליטיקלי קורקט מורחב ואופנתי, עריץ ככל אופנה ומשתנה כמוה.
בבסיס האיבה בין שני העמים - שכן מדובר בשני עמים - קיים ניגוד גנטי יסודי, כזה שבין כלבים וחתולים. כאשר פורסם כי התסריטאים של סדרות הטלוויזיה הפופולריות האמריקניות - כלומר העולמיות - הם הומואים, טענו אלה (אם כי באמצעות דוברים), כי "רגשות הם אוניברסליים", וכי בעצם אין הבדל בין מה שקורה לסטרייטים ולהומואים. הכל אהבה, קנאה, שנאה, ידידות.
בארץ ראה אור לא מזמן ספרו של צבי טריגר "מקרה של אזעקת אמת" (הוצאת "חרגול"), ובו סיפורו של הומו בשם שמואל, שמגלה, במה שנראה כבדיקת קולונוסקופיה שיגרתית, דימום שמבשר כי הוא הופך לאשה:
"אני מתיישב. פורצים ממני נוזלים בזרימה בלתי פוסקת. המפל הזה. המפץ האדום. אני מציץ
בין רגלי אל תוך האסלה. הנוזל שם למטה צבוע בבורדו עמוק, קטיפתי וסמיך כמו מסך מורד באולם תיאטרון. מה יקרה כשהוא יעלה? עכשיו זה קצת מתחיל להדאיג. כמעט עשרה ימים שהדימום שולט בחיי וממרר אותם".
בראיון ב"וואלה!" אמר טריגר: "מה שהפתיע אותי בתגובות של הקוראים והקוראות היה שהתהליכים הרגשיים שעוברים על הגיבור, והחוויות שלו, גם אם הן מוזרות ולא שיגרתיות, מדברות לטווח רחב מאוד של גילאים, ולכל הנטיות המיניות. מתוך הפרטיקולריות של חוויותיו של שמואל צומחת כנראה אמירה אוניברסלית שרבים יכולים להזדהות איתה".
קשה מאוד שלא לראות בהומו ההופך לאשה את התגשמותו של כל סטריאוטיפ הטרוסקסואלי על הומואים, ואולי עולה עליו רק החלום "להכניס מכות להומו בלילה בגן העצמאות". בכל אופן, הומואים הדוגלים בגישה של "אין הבדל" רוצים להתחתן, ובכלל, להיות כמו כולם, ואף יותר הטרוסקסואלים מהסטרייטים, לפחות בכל הקשור להיבטים המוסדיים והרשמיים של הקשרים הזוגיים ביניהם. טענת המחץ היא, כי כפי שקיבלו את השחורים בארצות הברית, והשחורים הפכו לחלק בלתי נפרד מהחברה האמריקנית, כך יהיה גם עם ההומואים. ההבדל הוא כמובן בכך שגם השחורים שונאים הומואים, ובמיוחד הומואים שחורים.
האם קבלת ההומואים - בטלוויזיה, בקולנוע, בספרות, אם לא בפועל ממש - מעידה על שינוי אמיתי בעקבות תהליך חברתי עמוק, או שמדובר ברצון של הרוב הישראלי לאשרר את הסטריאוטיפים ההומוסקסואליים שלו? בסרט "יוסי וג'אגר" של איתן פוקס וגל אוחובסקי, ג'אגר (השחקן יהודה לוי) הוא הומו, שמלבד "הנטייה" הוא סטרייט לכל דבר. האם הסרט הצליח כל כך משום שאפשר להירגע, ההומו מת בסוף?
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
מגישי התכנית "Queer eye for the strate guy"
|
|
|
 |
|
 |
|
אל תעשו לנו כלום, אנחנו כמוכם
|
|
|
 |
|
|
|
הייצוג של ההומוסקסואלים במדיה הוא לא סתם אידיאלי, הוא אוטופי. האמת על מצבם הקיומי בארץ שונה לחלוטין. הפער נובע בעיקר מהניתוק הבלתי מובן של "נותני הטון" מהמציאות עצמה. בסביבה חופשית לגמרי בתל אביב קל מאוד להאמין שהאוטופיה הזאת היא מציאות. הכותבים ההומוסקסואלים הם "מוצהרים", ובתור שכאלה הם מאמצים כמעט באופן אוטומטי את האשליה המסוכנת ביותר מבחינת העם ההומוסקסואלי: המיעוט המוצהר חושב שהוא הרוב, שהוא העם כולו, בעוד שרוב העם הזה חי בהתבוללות קשה ומיוסרת בקרב אלה שקוראים את קריאות הבוז להומואים במגרשי הכדורגל. וייתכן שהרוב הזה אף מצטרף לקריאות, כדי לא להיחשד.
איש כזה פונה אל האמנות, אולי בסתר, כדי להבהיר לעצמו במידה מסוימת את עצמו. הוא נתקל לתימהונו בכך שהספרות "שלו" לא זו בלבד שאינה מדגישה את הייחוד ההומוסקסואלי הקדום, אלא נוטה לבטלו במחי יד. ההומו מתואר כחייל קרבי, אוכל חומוס בפיתה, לובש חולצה צהובה (אלוהים ישמור) כשהוא צופה במשחקים של מכבי, משרת כמובן במילואים. הספרות ההומוסקסואלית הזאת, של המיעוט המוצהר, אומרת לרוב: אל תעשו לנו כלום, אנחנו כמוכם, במין נאום שיילוקי בלתי נלאה. המיעוט מקווה שימצא ביטחון בכך שיצטבע כליל בצבעים של הרוב.
הבמאי המנוח עמוס גוטמן עמד על הסתירה המהותית העומדת בבסיס עולמו של העם ההומוסקסואלי החי בקרב עמים זרים. סרטו "בר 51", למשל, הוא יקום הומוסקסואלי סגור. אף אחד לא יוצא משם למילואים או מתעניין במשחקי הנבחרת. ההומואים הם גולים ומהגרים, גם אם הם בניהם של יושבי הקבע. הם מעוררים חשד, כזה שמעוררים יהודים או צוענים בחברות שבקרבן הם חיים.
אך ברוב היצירות האמנותיות יש חוסר התאמה מוחלט בין הייצוג לבין המיוצג. אין כל סיכוי למצוא בהן הומו מופתי בסאונות, בשירותים של תחנות רכבת, בגנים. הדמות האוטופית המופיעה באמנות אין לה ולא כלום עם הסמים והאלכוהול שאצל הומואים רבים, מוצהרים ופחות מוצהרים, הם הגשר המאפשר את המעבר הקצר, המיוסר וההכרחי בין "העולם האמיתי" לבין העולם שהוא המכורה האמיתית, גם אם המבוזה. פער כזה קיים אמנם בכל אמנות, שמעצם מהותה מייפה את הקיים. אבל גם בייפוי יש טבלת סבירות.
כמרצה במילואים הייתי שואל את החיילים, גם אם באו "בפקודה" לשמוע הרצאה על ספרות, אם יש לדעתם קשר בין הספרות ובין החיים. לא זו בלבד שהתשובה לא היתה "כן" אוטומטי, אלא שבדרך כלל היתה "לא" מוחלט. הספרות ההומוסקסואלית נדחקת אל אי-רלוונטיות שמזכירה את זו של הספרות בתיכון, שעוררה באותם חיילים את התחושה כי אין קשר בינה לבין החיים. רומנים למשרתים אולי יביאו קצת כסף והרבה חיבה תקשורתית ואישית למחברים, אבל בטווח הארוך, הם וקוראיהם יפסידו.
וכך גם בסדרות טלוויזיה, שהן אמנם אמריקניות אבל הצפייה בהן כאן הופכת אותן לישראליות. צרכן הייצוג ההומוסקסואלי יכול לבהות בסטוצים של "קוויר בעיר" (הנוסח האמריקני או האנגלי) או לבעוט בטלוויזיה לנוכח עומסים עלילתיים מגוחכים ממש. כך למשל בדרמה ה"מופתית" - כלשון המבקרים - "עמוק באדמה", יש שני הומואים, אחד לבן מתלבט, השני שוטר שחור ואלים. בסרטים של אלמודובר ההומואים הם נצלנים, על סף התמוטטות, זנותיים. מה גורם לייאוש ולחסר שאין המין הסדרתי יכול להשפיע עליו?
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
היציאה מהארון של אסי עזר היא אירוע תקשורתי שמוכיח שדבר לא השתנה
|
|
|
|
|
|
|
הציבור הרחב רואה בבני העם ההומוסקסואלי פריקים
|
|
|
|
|
|
|
מי שיתחקה אחרי ייצוגים אחרים של ההומואים עשוי להיתקל בקבוצה שפרחה ושגשגה בשנות השמונים של המאה העשרים, של סופרים אמריקנים שניסו לעסוק במהות החסר ההומוסקסואלי. הם הבינו עד מהרה שאין לזה שוק. יומני חיים פיוטיים כמו אלה של ג'יימס פרדי, "עיר הלילה" של ג'ון ריצ'י, "רקדן מהמחול" של אנדרו הולרן או "סיפורו של נער" של אדמונד וייט פינו כעת את מקומם לספרות שהיא בעצם מדריך להומו הבא מהפרובינציה אל העיר הגדולה. כמובן, אפשר לחזור לאנדרה ז'יד או לז'אן ז'נה, וצרכן הייצוג ההומוסקסואלי הנבון יגיע בסופו של דבר למרסל פרוסט, וזה אכן סוג של שיבה נצחית אל השורשים, אל העם ההומוסקסואלי עצמו. אבל כמובן, מי שמגיע לפרוסט מגלה שההבדל בין הייצוג לבין המיוצג מתבטל.
העובדה ש"יציאה מהארון" כמו זו של מנחה הטלוויזיה אסי עזר, מהתוכנית לנוער "אקזיט", היא אירוע תקשורתי המתרחש במוסף ראשי של עיתון גדול, מעידה על כך ששום דבר לא השתנה. אני עשיתי אותו דבר, באותו מוסף עצמו, לפני עשרים וחמש שנה. האמנתי שזה ישנה משהו. אבל אז כעתה, הציבור הרחב רואה בבני העם ההומוסקסואלי פריקים: פריקים חמודים וכוסונים (לוחם מהולל, מנחה טלוויזיה), או פריקים חלשים ומגעילים (סר דוחה שאמו דראג קווין, עובד עלוב במשרד פרסום שמזדהה עם הבנות, שכן היסטרי-שכיכבו כולם בסדרות טלוויזיה ישראליות). כאשר עזר אומר לאמו, "לא, יש לי מישהו", ו"הפרצוף שלה פתאום מזדקן בשלושים שנה", בחולון, עכשיו, הוא יכול להתנחם בכך שיש לו "קהילה", אבל מעבר לכך זאת פגישה שאין לטעות בה עם הטעם המר, המפליא ומעורר המחשבה של הגורל, של הגלות.
זוהי הגלות שבה שרויים רוב בני העם ההומוסקסואלי, וזוהי אמת הקיום ההומוסקסואלית ההכרחית. כל אחד מבין אלה המנסים בכל כוחם לשכנע את עצמם ואת החברה ההטרוסקסואלית כי אין הבדל בין הומואים ובין סטרייטים, צריך לחשוב על אמא שלו, או על אבא שלו, או על כל מי שהזדקן מולו בשלושים שנה כששמע את "האמת". היטיבה להגדיר את המצב אחת מכותבות הטוקבקים באתר YNET על פרשת אסי עזר, זו שהזדהתה כ"סטרייטית": "(צריך) אומץ, כי לצערנו אנחנו עדיין במדינה שמרנית והומופובית. רק בתל אביב אולי המצב שונה".
אולי בכמה שכונות, או ליתר דיוק בכמה רחובות (שלא לומר כמה בתים) בתל אביב, יש "קבלה" מלאה של ההומואים, ככל שהדבר אפשרי על רקע הניגוד האטוויסטי בין שני העמים. וזה המצב בארץ, ובארצות הברית שכולם משתחווים אליה מהבוקר עד הערב, ובאירופה המערבית המודרנית, שלא לדבר על העולם האסלאמי. גם במזרח הרחוק, "המתירני" לכאורה, המצב זהה באופן בסיסי. במדינות רבות, לצד שנאת הומוסקסואלים קיימים חוקים משונים שנועדו לפתות את בני העם הזה ולהכניס אותם לכלא. זה מה שהרוב עושה במה שהוא שונא, כי הוא לא מבין, כי הוא לא מסוגל להבין.
חוץ מההשתייכות הכוללת למין האנושי, או לתוצר האבולוציוני הנוכחי, אין ולא יכול להיות שום דבר משותף בין שני העמים האלה. מיעוט הזוי ורודף פרסום מקרב ההומוסקסואלים מתגרה בלא הרף ברוב ההטרוסקסואלי, בדברים שאין להם ערך ממשי, כמו מצעד גאווה בירושלים. טוב יעשה מיעוט זה, שמייצגי ההומוסקסואלים באים בעיקר מקרבו, אם יחדל ליום אחד מהמצעדים והחתונות והמחאות והמין שאחריהם, ויעיין במה שקרה למיעוט אחר, המיעוט היהודי, שהתגרה באימפריה הרומית. מפרספקטיבה זו, עולמו של צרכן הייצוג ההומוסקסואלי לא יהיה עוד כפי שהיה.
יותם ראובני הוא משורר, סופר ועורך הוצאת "נמרוד"
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
