תרבות NRG - נפל בעת מילוי תפקידו

ראשי > תרבות > דינוזאור

נפל בעת מילוי תפקידו

רון מיברג גילה שמסע למעבדות של ראש העין באמתלה של IPOD שהלך בטרם עת היא הזדמנות מצוינת לבלות קצת זמן איכות עם הבן

דפדף בתרבות

רון מיברג
26/4/2005 11:26

במהלך ניקוי האביב שאני עורך בימים אלה בחדר העבודה שלי גיליתי שמה שנראו בעיני כגללי דינוזאורים מאובנים מפוזרים בפינות החדר, היו בעצם חמישה מחשבים ניידים, נתונים בתיקי נשיאה מהודרים, מכוסים בקורי עכביש, נתיבים זרחניים של חלזונות וחרקים מתים. מכיוון שיש לי חיבה אינסטינקטיבית וחושנית – אך לא ידענית – למכשירים אלקטרוניים, עלה בדעתי שלא במקרה הושלכו הניידים אל פינות החדר ונשרו מתודעתי. אנשים שלא יכולים לעשות כלום מלמדים התעמלות ואנשים שלא יכולים ללמד התעמלות מנקים את חדרם; לכן היה לי פנאי להתעמק, במסגרת השחתת הזמן הכוללת של היערכות האביב, בגללים האלקטרוניים.

כמובן שאי אפשר היה לשחזר מתי, מדוע ובאיזה נסיבות, הושלכו חמישה ניידים, תותחים לזמנם, המייצגים עלות רכישה כוללת של כ-40,000 שקלים מפוזרים על פני העשור האחרון, אל פח אשפה מטפורי. לפליאתי הגדולה גיליתי שכל החמישה היו מתוצרת "קומפאק"; נזכרתי גם שכל אחד מהחמישה הוציא את נשמתו באופן מוזר ולא ברור דיו להדיוט כמוני; שמעולם לא קיבלתי הסבר הגיוני ומסבר אוזן על נסיבות המוות; וכי טכנאי המחשבים הקבוע שלי, הפראמדיק הדיגיטלי החש אל מקום האסון, ואחרי שבילה שעה תמימה עם כל אחד מהז"ל הנ"ל, נשא את עיניו שטופות הדמע מעל קרביו הפרומים של הנייד העונתי, עטה על פניו את ההבעה היגונית השמורה אצלו לניתוחים פתולוגיים כגון אלה, נד בראשו אפור כשק וקבע את נסיבות המוות.

כפי שקורה אצל אנשים צעירים – הייתי צעיר בהרבה וחדור תקווה כאשר עליתי על נתיב הייסורים הזה

– בפעמים הראשונות נלחמתי על זכותי לדעת וחקרתי בנפלא ובנשגב ממני, ללא תוצאות מספקות. בהמשך למדתי להפנים את סערת רוחי ולשאול – בקול ענות חלושה – כמה יעלה לי מחשב נייד חדש ולכמה תשלומים אפשר לחלק את זה. על התהייה הלגיטימית, מדוע היו חמשת הגללים מבית היוצר של "קומפאק" ומדוע לא פניתי ליצרן אחר, אומר לזכותי שאני לקוח נאמן. אם מה ש"קומפאק" זקוקים כדי לשכלל את אומנותם לייצר ניידים אמינים זה הנאמנות שלי ותמיכתי הכלכלית – אני פרטנר.

בהזדמנות החגיגית של חשיפת הגללים, נזכרתי שמאז שנורית דרנגר, סמנ"כלית "חדשות", דרשה ממני להחזיר, ובצדק, למערכת העיתון המת, את המחשב האישי שהופקד אצלי לקדנציה, לא היה ברשותי מחשב בגודל מלא עם מסך זוהר ומקלדת של אנשים עם תנועות ידיים אקספרסיביות. כלומר שמשנת 1993 אני גוהר יומם וליל מעל מחשב נייד, בשם תפישת העולם המפוקפקת שאני מעדיף מחשב אחד, לבית ולנסיעות, מאשר פיצול וכפל עלויות. מקובל עלי שבתחילת שנות ה-90' נתגלו עדיין באגים פטאליים בניידים של "קומפאק", מה שמסביר את שיעור התמותה הגבוה בחדר העבודה שלי ומה שלא מסביר את סטטיסטיקת המוות המתמשכת. כאשר שאלתי את הטכנאי מה אני יכול לעשות עם הניידים המתים, הוא הבזיק לעברי את חיוכו העצוב והסיעודי; למחרת הוצאתי את חמשת המופלאים אל המדרכה מול הבית. איפה שתמיד נעלמים רהיטים משומשים, ספרים וקלטות וידיאו במהירות הבזק, נשארו הניידים מוטלים עד יום איסוף הזבל. גם אז שמעתי את העובדים ממלמלים משהו בדבר ריבוי אשפה אלקטרונית.


סוג של דינוזאור


	ממדיו הזעירים של ה-IPOD שבו אותי


	במעבר חד מהעגמומיות של האביב לסתיו שעבר: בבוקר ניו-יורקי מופז שמש הנחתי לבני להוביל אותי בסמטאות סוהו אל חנות הדגל של "אפל". אפילו אני, שלא יודע את עקרון הפעולה של דיסקמן, לא יכולתי שלא להתפעל מול השפע האלקטרוני, התצוגה האטרקטיבית, העיצוב הלבן והאוורירי, הזבנים הידענים והסמכותיים וההצצה המרתקת אל עולם המחר. זה מכבר שקללתי את היחס השלילי בין גילי המתקדם, קפיצות האמונה האלקטרוניות והיצע המכשור החדיש, והגעתי למסקנה שזמני עבר ולא נותר לי אלא להתענג על ההנאה הרבה שמפיקים ילדי ובני דורם מהעולם החדש והאמיץ הנפתח בפניהם. סרנו ל"אפל" כדי לקנות לבני IPOD, לא הראשון ולא האחרון אני מניח, והשארתי שם כ-400 דולר על מכשיר בעל 20 ג'יגה, שנאמר עליו שהוא מכיל 5,000 שירים מבלי להתאמץ, או שמא 10,000. הכל בקשר ל-IPOD סקסי ומעוצב להפליא: הלבנה הלבנה הקטנה בעלת היכולות הנדירות; האוזניות הקטנות המשתלשלות מאוזניהם של כל תושבי ניו-יורק; הקופסה הריבועית השחורה עם תפוח העץ הלבן שנגסו ממנו; תיקי הנשיאה הצבעוניים; כמי שחווייתו התיירותית המעצבת נוצקה בדפוסי ההתנהגות הפלילית של שנות ה-70', בהן נתפשו המוכסים בנתב"ג כקלגסים מרירים ומתוסכלים שכילו את קנאתם בנוסעים ובשבים, ממדיו הזעירים של ה-IPOD שבו אותי. אתה יכול לפזר ארבעה במזוודה מבלי שאף אחד יידע. מה גם שלא מחפשים יותר. זה היה בנובמבר שעבר. חצי שנה בלבד איך שלא תהפכו את זה. לפני כחודש השגחתי שבני הולך לבית-ספר מבלי שסימן ההיכר הלבן משתלשל מאוזניו. מכיוון שאני מכיר את הסימנים, בעיקר בגלל הסלולריים המתכלים המריצים אותי פעם בחצי שנה לתחנת "פלאפון" בהרצליה-פיתוח שם אומרים לי את מילת הקסם "קורוזיה" (להבדיל מקרקוזיה, ארץ מוצאו של טום הנקס ב"טרמינל") ומציעים לי ל"שדרג" את המכשיר בעלות זניחה, אני יודע שבניי הרגישים לתלאותיי מעדיפים להבליג, לנשוך שפתיים ולא לספר לי שהמכשיר הלך פייפן. בתום שבועות של התנהלות עגמומית נשברתי וחשפתי את שניחשתי: ה-IPOD קרס. אני משתמש במילה קרס בהיעדר מילה אחרת, למרות שאני מעדיף "נפל בעת מילוי תפקידו". נפל, מלשון "המחשב נפל". בני גילה יוזמה. התקשר ל"ידע", מעבדת התיקונים של "אפל" בארץ. הסביר את התקלה והתרשם שמדובר בנפילה ברת תיקון בעלות סבירה. את הסקפטיות הממארת שלי שמרתי לעצמי. למה לעצב את השקפת עולמם של ילדיי באורה החיוור של שמש חיי הדועכת. לא הופתעתי כאשר נאמר לי ש"ידע" ממוקמת בפארק "אפק" ליד ראש העין. אחת החידות הגדולות של הקיום האלקטרוני הישראלי, היא התהייה מדוע רוכשים את המכשירים המפוארים תחת כל עץ רענן ובלבו הסואן של הכרך התל-אביבי, שעה שלתקן אותם צריך לצאת מהעיר, לרוב לטבורו של אזור תעשייה מבולגן מחוץ לעיר. הרבה מחוץ. את "סוני ואיו", הנייד הלפני אחרון שלי, שאת סאגת וסאת תלאותיו פרשתי כאן בהרחבה בשנה שעברה, רכשתי בבנגקוק וביקשתי לתקן בהרצליה-פיתוח. לצאת פטור בלא כלום אינני מתכוון להניח ללוני ("יש לי סוני") הרציקוביץ', שלא נהג בי יפה, ואזכיר רק ש"סוני" ישראל טענו שאי אפשר לתקן את המסך הכבוי שלי והציעו להחליף אותו בעלות של 6,800 שקלים, הצעה שהדפתי בבוז, וכי המכשיר תוקן בבנגקוק ב-150 דולר ועובד כמו חדש. למרות שזה לא סיפור, את השחתת הזמן בגיחה לפארק "אפק", מה גם שלא זכרתי כיצד מגיעים אליו, דחיתי ככל שיכולתי עד שנשברתי. מטעמים חינוכיים הצעתי לבני להצטרף אלי. מגיע גיל שבו אינך יכול לחסוך מהם יותר את כאבי הלב ותלאות החיים. מפאת המרחק והבלבול הגיאוגרפי, לקחנו מונית. עניין של 150 שקלים ראונד-טריפ. בזמן הנסיעה למדתי את הדרך. ניצלתי את הזמן לטיפוח קשרי עם בני. הוצאה משתלמת.


	המכשירים הללו נולדו מתים


	כמקובל במעבדות אלקטרוניות דוגמת "ידע", הן ההפך המוחלט של חוויית הרכישה הנשגבת והמסעירה במעדניות האלקטרוניקה העולמיות. אי אפשר לסגור את הפער בין חנות "אפל" בניו-יורק ל"ידע" בראש העין. לעולם ישכנו המעבדות הללו בקומת ביניים, בפאתי אולם חנייה מקורה, בבניין תעשייתי גדול, חשוף בטון ואפלולי. הנהג השיק את המונית אל הרמפה וניתרנו החוצה בקלילות. הרי אמרו לבני בטלפון שמדובר בעניין שולי בעלות שפויה. כולם היו יעילים ונחמדים להפליא, חוץ מהמבע העגמומי של מי שהפקידו, כמונו, את מכשיריהם החולים בדלפק הקבלה. כמקובל, חתמתי על טופס המאשר בדיקת מעבדה בעלות של 45 דולר, שהיא גם עלות התיקון ללא אישור נוסף, במידה והתיקון אפשרי. באותה נשימה הובהר לי שהתעריף הבא, 168 דולר, קפיצת מדרגה משמעותית, מדלג על שטח הפקר לא ברור כלל, ועליו צריך לקבל אשרור נוסף, טלפוני, ושהוא מייצג בעצם את החלפת ליבתו והכור של ה-IPOD. אני מודה שאינני אמון על הסלנג והז'רגון המדוברים; אינני יודע מה רוצים ממני כאשר מדברים אתי על השמוציק של הגיזמו; לשם כך הבאתי את בני. הוא נראה מהוסס, אך רגוע. ביני לביני ידעתי בדיוק כיצד תסתיים האודיסיאה האייפודית, אך כהורה אחראי שמרתי את תובנתי לעצמי. "ידע" הבטיחו לחזור אלינו, כך או אחרת, תוך שבוע עד עשרה ימים. כעבור יומיים התקשר אלי מנהל המעבדה. גבר נחמד בעל קול סמכותי, שבישר לי – כמה מפתיע – שה-IPOD בן החצי שנה הוא טוטל-לוס, והוא מבקש את האישור שלי לביצוע השתלת לב בעלות של 168 דולר. האמת שהייתי אמור לנצל את הזמן לברר כמה עולה בארץ IPOD חדש, אך התעצלתי. אולי משום שהאמנתי בסתר לבי שזה יכול להיגמר בעלות התיקון הנמוכה. כאשר התבקשתי להכריע בשיחת הטלפון המפתיעה בזריזותה, כמובן שבחרתי שלבני יהיה IPOD, במהרה בימינו. שאלתי אם נמצא תורם ואמרו לי שאין בעיה ושיהיו בקשר. ימים ספורים לאחר מכן שרכתי דרכי לפארק "אפק". הפעם במכוניתי זוללת הדלק. בדלפק החתימו אותי על ניירת נוספת; שילמתי בקופה 168 דולר בשקלים; שבתי לדלפק וקיבלתי מה שנראה בעיני הבורות IPOD חדש לגמרי. בתשובה לשאלתי, אישרו לי שאכן כן. שאין טעם לתקן את המכשירים האלה כשהם מתקלקלים ומיד מזמינים מכשיר חדש, זהה לקודמו. כמובן ש-2,459 השירים שבני הוריד ל-IPOD בשקידה גדולה וכפוף לטעמו המוזיקלי, לא שרדו את הניתוח. בשל בורותי, לא ידעתי שכל השירים מתוייקים בזיכרון המחשב האישי שלו, ושהטענתם מחדש היא עניין של מה בכך. ועדיין נותרתי עם שאלות: מתי, באיזה תנאים והאם בכלל, מתקנים את המכשיר ב"ידע"? האם אכן נבדק המכשיר באופן מעמיק, נמצא מושחת ללא תקנה ולכן קפיצת המדרגה לעלות האולטימטיבית? מי היא הסמכות המכריעה והקובעת מתי המכשיר בר תיקון? האם אפשר לתקן את המכשירים הללו בכלל, או שמא מבוסס התעלול השיווקי – כמו עולם המחשבים כולו – על שיווק גאונות במחירים שפויים יחסית שנועדו להתכלות תוך זמן קצר ולהחזיק את יוצריהם בתזרים מזומנים חיובי? אלו אינן שאלות לתחקיר עיתונאי מעמיק, כמו שאמרו לי יודעי דבר. המכשירים הללו נולדו מתים. הם מיוצרים כך שתאריך מותם ידוע מראש ומחזיר את המשתמשים בהם לחנות לקראת מועד השקת הדור הבא. מה שהרגיז יותר מכל, הייתה העובדה שתעודת האחריות המקורית, שבני שמר עליה מכל משמר, לא הייתה בתוקף. מדוע? משום ש"ידע" אינה מכירה בה אלא אם יכול בעל המכשיר להציג את חשבונית הרכישה. זה נושא מקומם מאין כמותו, משום שאין דבר כזה "חשבונית רכישה". מה שנותר בידי הקונה זה שובר כרטיס האשראי המעיד על הקנייה. כל מי שהיה במסע קניות בניו-יורק או בכל חו"ל אחר, יודע שאת שוברי המסעדות, חנויות הבגדים, המלון, המופעים ומוצרי התרבות, לא שומרים אלא משליכים בחדווה. אין בהם כל תועלת. מה גם שב"אפל" לא אמרו לנו שהשובר הוא חלק בלתי נפרד מתעודת האחריות.


טוטל לוס


	צואת כלבים. לא מקובל עלי


	זה היה חודש רע במיוחד בערכים אלקטרוניים. דלת הסוללה של ה-IPAQ החדש שלי (בן שנה) נשרה נעצמה יום אחד, מה שגרם לסוללה לקפוץ מגוף המכשיר. אחרי שניסיתי סרטי הדבקה, גומיות ושאר אמצעי הצמדה פרימיטיביים, הכרתי בהיבט הפתטי של התנהלותי, וסרתי למעבדות HP ביד אליהו. דלפק. פקידים. מונית. שלטים בכתב יד. "מחשבי כף יד". תגובתו של הטכנאי בדלפק הייתה כה מיומנת ואינסטינקטיבית, שהיא עוררה בי חשד. מבלי אומר, הוא קם ממקומו, ניגש למחסן וחזר עם דלת קטנה חדשה שאותה התקין במקומה. התרשמתי שהוא רואה יותר ממקרה אחד כזה ביום. כאשר ביקשתי לשלם, נאמר לי שההחלפה היא ללא תשלום. מצד אחד זה יפה. מצד שני, HP היא לא חברה שנותנת מתנות בחינם. אבל למה להתלונן. בניגוד לצעדיי הראשונים בעולם המחשבים, בשנים האחרונות הפכתי לפריק של גיבוי. כל מה שהיה בזיכרון העמוס של ה-IPAQ, זכה לסינכרון מול המחשב. כמובן שבשל זליגת הסוללה נמחק כל הזיכרון. גרוע מזאת: העברית המותקנת בנפרד, נמחקה כליל מהזיכרון. הטכנאי. שעה עבודה. 300 שקלים. מבט עגום. עיניים עצובות. העברית הותקנה, אבל ה-IPAQ חדל לדבר עם המחשב ולא יכול היה לשחזר את המידע. העברית נכתבת כעת משמאל לימין. הסמן דוחף את האותיות מהצד הלא נכון. מעט הקבצים ששרדו, אינם מתיישרים לימין. חלק מהאותיות בעברית הוחלפו בריבועים ריקים. המידע קיים במחשב האישי אבל אינו עולה על ה-IPAQ. מדובר באינפורמציה רלוונטית ביותר לחיי. עבודה. רעיונות. רשימות. תסריטים. מספרי טלפון. ועשיתי גיבוי. הוא רק אינו מתגבה. אולי זה מזלי הרע. אולי זה כל המכשירים האלקטרוניים ששמם מתחיל ב-I. ואולי זאת הקונספירציה, הקשר, המזימה. מה שנקרא באנגלית Racket. התנהלות נכלולית שבבסיסה ההכרה – המקובלת על כל הלוקחים בה חלק – כי לגאדג'טים הגאוניים והמרהיבים הללו תוחלת חיים של אוגר. שנסיבות מותם, כמו התאריך, מקודדים אל תוך הדי.אנ.איי שלהם. כי אף אחד אינו מתכוון שיחיו יותר משנה, חוץ מהאוויל המעמיס עליהם את כל חייו. המזימה האוניברסלית הזו היא נחלת הכלל. אנשים משכילים וזריזים ממני הבינו אותה מזמן. כאשר אני שואל את מי שאמורים לדעת, הם מושכים מטה את עינם, מרחמים על בורותי, ומסבירים לי שהסוללות של ה-IPOD לא נועדו לחיות יותר משנה-שנתיים; שהמנגנונים מתקלקלים; שאף אחד לא מתיימר לתקן אותם; שמאחורי ה-IPAQ החדיש שבידי מסתתרים כבר עשרה דורות מעודכנים וחדי שכל יותר, מה שלא מבטיח שתוחלת חייהם עלתה. וכי התסכול שהוא מנת חלקי בשנה האחרונה, שלא לדבר על העלויות האסטרונומיות, נגזר מבורותי ומעמדת המוצא הניאנדרטלית שלי. צא מזה, אומרים לי, מדוע שמכשיר גאוני שמחירו יורד כל הזמן, יחיה יותר משנה. מה זה, וולבו? תתבגר. ואני אומר: צואת כלבים. לא מקובל עלי. וגם יש לי הוכחה. "פאלם 3C”. מחשב כף יד עתיק. מודל הצבע הראשון של פאלם. שבשל קשיי חיבור ותושבת, מעולם לא היה לו גיבוי. שהמידע שאגרתי בתוכו חי וקיים יותר מחמש שנים. כמו החייל האמיץ שווייק. נאמן. קיים. לא מתכלה. נצחי. עם כל הסקסיות האלגנטית המעודכנת שלו, ה-IPAQ החדש לא מגיע לקרסוליו של הפאלם. רק שלא התקנתי בו עברית. בלי טכנאי. בלי מבטים עגומים. עובד כמו סוס בלגי, שעה שכל מה שהתקנתי ב-IPAQ בעשרות שעות עבודה, נמצא על המחשב הנייד – שוודאי מתקלקל ברגעים אלה ממש – ומסרב לשוב לכף היד, כמו גבר שעזב את הבית. אם יש למישהו ב-HP יומרה או עניין להעמיד אותי על טעותי ולגרום לי לחזור בי מקביעותיי התוקפניות במדור זה, שייצור אתי קשר. אני מוכן להגיע ליד אליהו, לפארק "אפק" ולאזור התעשייה של מגדל העמק, כדי למצוא שאני טועה בהנחת העבודה שלי: שמדובר במזימה לשעבד ולרושש בני תרבות מודרניים שאינם יכולים יותר ללא המכשירים האלקטרוניים שהחליפו את השכל הישר שלנו ואת כתב היד, הזיכרון והעט. אני מחכה. התיקון, כמובן, במחיר מלא וללא הנחות.