 |
The Ben Webster Quintet, "Soulville" 49:13
אתחיל בווידוי קצר. במשך שנים לא סבלתי ג'אז. אהבתי כל סוג מוזיקה שבנמצא (כמעט) אבל ג'אז ממש עשה לי רע: לא התחברתי למוזיקה הזאת. היא נשמעה לי שכלתנית, מתוחכמת מדי ואינטלקטואלית להרגיז; ההיפך המוחלט מרוק'נרול פשוט וטוב שמגיע הישר מהבטן.
לא סבלתי גם את מאזיניי הג'אז, כאלה שיכולים לדבר שעות על איזה סולו ויברפון מהקלטה נדירה שרק עכשיו יצאה לאור; וחוץ מזה אני לא אוהב מיסיונרים מכל סוג, ומאזיני ג'אז, (שעכשיו אני נמנה עליהם), חזק בקטע המיסיונרי.
לפני שנתיים בערך, בעקבות צפייה בסרט "הכישרון של מר ריפלי", חציתי את הקווים. הסרט, שמתרחש בסוף שנות החמישים באיטליה, רווי בג'אז חי, שמייח והכי קול בעולם, כזה שעשה חשק עז, אפילו לי, להיכנס לחנות "ג'אז באוזן" ולקנות דיסק. כזה, כמו בסרט.
יצאתי עם שני דיסקים, שבדיעבד הם לא הדיסקים הראשונים
שהייתי קונה, אבל זה יצר בי תיאבון לעוד - תיאבון שגדל עם הזמן למימדים לא פשוטים. גיליתי עולם מרתק, מארג אינסופי של הקלטות שעושות טוב על הלב והנשמה, סיפורים נוגעים ללב ובעיקר הרבה הנאה והתרגשות. האלבום שאני ממליץ עליו בתור התחלה, "Soulville" של הסקסופוניסט בן וובסטר, הוא ההיפך המוחלט מכל מה שחשבתי בעבר על ג'אז: פשוט וקל לעיכול, לא מתחכם, בא היישר מהבטן, בהחלט לא אינטלקטואלי ומהנה עד מאוד.
וובסטר, יליד 1909, קנזס סיטי, עירו של הסקסופוניסט צ'ארלי פארקר, נחשב בצדק לאחד מענקי הטנור. הוא נהג להשתתף בג'ם סשנים עד לשעות הקטנות של הלילה, מכאן קיבל את הטאצ' הבלוזי-לילי, עם הוויברטו האקספרסיוניסטי האפייני לו. וובסטר הביא לשיא את נגינת הבלדות השקטות, ההבעה שלו גורמת לך לאהוב, להרגיש את הבלוז, להרגיש מה זה ג'אז, והכל ישירות מהלב, בלי פילטרים.
|
 |
 |
 |
 |
|
 |
 |
ילד של אבא. הפסנתרן אוסקר פיטרסון
|
|
 |
 |
 |
 |
|
אווירה בלוזית-לילית נינוחה
|
 |
|
 |
 |
 |
|
לפסנתרן אוסקר פיטרסון (יליד מונטריאול 1925), היה אבא מאוד תובעני. כאשר ביקש אוסקר הצעיר ללמוד פסנתר, היתנה זאת האב בכך שאוסקר "יהיה פסנתרן הג'אז הגדול בכל הזמנים, ואם לא - אז חבל על הזמן והמאמץ". פיטרסון הממושמע אכן עמד במטלה שהציב לו אביו, והפך עם הזמן לאחד מאמני הג'ז המובילים והמשפיעים. השילוב של זריזות מופלאה עם ליריות ובלוזיות, או במילים אחרות פשטות ומורכבות השזורות יחדיו, הביא אותו לשיאים של אמנות אלוהית ממש.
פיטרסון הקים בין השאר שלישייה עם נגן הקונטראבס ריי בראון והגיטריסט הרב אליס. בהקלטה זו (האלבום הוקלט בלוס אנג'לס) מאוקטובר 1957 מצטרף וובסטר לשלישייה של אוסקר פיטרסון, בתוספת סטאן ליווי בתופים.
הפתיחה של הדיסק בלוזית למהדרין. פתיח של גיטרה שנשמעת כמו בי. בי. קינג, בס, מצילות מלטפות, (לעמעם אורות, אפשר למזוג כוסית משקה) ואז נכנסים הסקסופון המייבב של וובסטר בליווי המדוייק של פיטרסון. מכאן הכל ממשיך באווירה בלוזית-לילית נינוחה - הארבעה מנגנים בהרמוניה מושלמת. הצליל של וובסטר מלא בחום ורומנטיות, אבל כזו שלא נוטה לשמלציות, ואפשר לשמוע את נשימותיו בין התווים. פיטרסון משלים את התמונה, הפסנתר שלו מעודן וזורם, הוא תמיד מנגן את התו המתאים ביותר לאותו רגע. כששמעתי את הדיסק בפעם הראשונה, שאלתי את עצמי: "זה מה שהרתיע אותי? איפה הייתי עד עכשיו?" לא נורא. עדיף מאוחר מאשר לעולם לא.
שאר הקטעים בדיסק ממשיכים את הקו של הרצועה הראשונה, אציין רק את הביצוע המקסים לשירו של סינטרה "Makin' Whoopee" ואת "Lover Come Back to Me" המענג עד מאד.
גם אם זה יהיה דיסק הג'אז היחיד בתקליטייה, שיחקתם אותה. ואם תקבלו תיאבון לעוד - לא חסר. |  |  |  |  | |
|