 |
/images/archive/gallery/295/038.jpg אליסיה אריאן
יחסי ציבור  |
|
|
|
|
| פרק ראשון, ובו ג'זירה עוברת לגור עם אבא שלה ומטפלת בשערות שמבצבצות מבגד הים |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
אליסיה אריאן
3/5/2005 10:52 |
|
|
|
|
|
|
|
החבר של אמא שלי נדלק עלי אז היא שלחה אותי לגור עם אבא. לא רציתי לגור עם אבא. יש לו מבטא משונה והוא מלבנון. אמא שלי הכירה אותו בקולג' ואחר כך הם התחתנו ועשו אותי, וכשהייתי בת חמש הם התגרשו. אמא שלי סיפרה לי שזה קרה בגלל שאבא שלי היה קמצן ושתלטן. לא הצטערתי שההורים שלי התגרשו. נשארה לי בזיכרון תמונה של אבא שלי נותן לאמא שלי סטירה ואמא שלי מורידה לו את המשקפיים ומועכת אותם על הרצפה עם הנעל. אני לא יודעת על מה הם רבו, אבל שמחתי שהוא לא יוכל לראות.
למרות הכול הייתי צריכה לבקר אותו כל קיץ במשך חודש שלם וזה דיכא אותי. וכשהגיע הזמן לחזור הביתה שמחתי נורא. זה היה פשוט מלחיץ מדי להיות עם אבא. הוא רצה שהכול ייעשה בצורה מאוד מסוימת שהיתה ידועה רק לו. רוב הזמן פחדתי לזוז. פעם נשפך לי קצת מיץ על אחד השטיחים תוצרת חוץ שלו, והוא אמר לי שאני אף פעם לא אמצא בעל.
אמא שלי ידעה מה הרגשתי כלפי אבא אבל בכל זאת שלחה אותי לגור איתו. היא פשוט כעסה נורא בגלל שהחבר שלה חיבב אותי. אמרתי לה שאין לה מה לדאוג כי אני לא מרגישה ככה אל בארי, אבל היא אמרה שזו לא הנקודה. היא אמרה שאני כל הזמן מסתובבת לי עם הציצים העומדים שלי ולבארי קשה לא לשים לב. זה ממש פגע בי, כי זה לא בשליטתי איך הציצים שלי נראים. אף פעם לא ביקשתי מבארי שישים לב אלי. הייתי בסך הכול בת שלוש עשרה.
בשדה התעופה שאלתי את עצמי מה כל-כך הדאיג את אמא שלי. בחיים לא הייתי יכולה לגנוב לה את בארי, אפילו אם הייתי רוצה. היא ממוצא אירי מאה אחוז. יש לה עצמות לחיים גבוהות וכדור חמוד כזה בקצה האף. כשהיא מורחת מתחת לעיניים קרם מעלים קמטים הן נראות נוצצות ומלאות אור. הייתי יכולה להבריש את השיער החום המבריק שלה במשך שעות, אם היא
רק היתה מרשה לי.
כשהכריזו על הטיסה שלי התחלתי לבכות. אמא שלי אמרה שזה לא כל-כך נורא ואחר כך דחפה אותי קצת בגב כדי שאכנס למטוס. דיילת עזרה לי למצוא את המקום שלי, כי המשכתי לבכות, והאיש שישב לידי החזיק לי את היד בזמן ההמראה. הוא בטח חשב שאני פוחדת לטוס, אבל זה בכלל לא היה נכון. קיוויתי באמת ומכל הלב שנתרסק.
אבא בא לקחת אותי משדה התעופה ביוסטון. הוא היה גבוה ומגולח היטב והשיער הגלי והקלוש שלו היה מסורק הצידה. מאז שאמא שלי מעכה לו את המשקפיים הוא התחיל ללכת עם עדשות מגע. הוא לחץ לי את היד, וזה משהו שהוא אף פעם לא עשה עד עכשיו. אמרתי: "אתה לא מתכוון לחבק אותי?" והוא אמר: "ככה עושים את זה אצלנו." ואז הוא התחיל ללכת ממש מהר ובקושי הצלחתי להשיג אותו.
כשחיכיתי עם אבא ליד המסוע של המזוודות הרגשתי כאילו שכבר אין לי משפחה. הוא לא הסתכל עלי ולא דיבר איתי. שנינו פשוט הסתכלנו על המסוע וחיפשנו את המזוודה שלי. כשהמזוודה הגיעה אבא הרים אותה מהמסוע ושם אותה על הרצפה כדי שאוכל לגרור אותה. זאת היתה מזוודה עם גלגלים וידית אבל היא כל הזמן נפלה בגלל שהלכתי מהר, ואם האטתי, אבא התרחק ממני מאוד וכמעט נעלם לי. בסוף הוא הרים אותה וסחב אותה בעצמו.
הנסיעה לדירה של אבא היתה ארוכה, וניסיתי לא לשים לב לכל שלטי הפרסומת למועדוני גברים שהיו בדרך. זה היה מביך, הנשים האלה עם השדיים בחוץ. שאלתי את עצמי אם ככה נראיתי לבארי. אבא לא אמר שום דבר על השלטים ובגלל זה הם הביכו אותי עוד יותר. התחלתי להרגיש כאילו הכול באשמתי. כמו שכל דבר נורא ומלוכלך הוא תמיד באשמתי. אמא שלי לא סיפרה לאבא על בארי ועלי, אבל היא אמרה לו שלדעתה אני מתבגרת יותר מדי מהר, ובטח לא יזיק לי חינוך קצת יותר מחמיר.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
אכלנו פיצה דקה במקום בשם פאנג'וס
|
|
|
 |
|
|
|
בלילה ההוא ישנתי על כיסא נוח במשרד של אבא שלי. היה פרוש עליו סדין אבל הוא כל הזמן החליק והריפוד הפלסטי נדבק לי לעור. בבוקר אבא שלי עמד בפתח ושרק כמו ציפור כדי שאתעורר. בארוחת הבוקר הגעתי לשולחן לבושה בחולצת טריקו ותחתונים, והוא נתן לי סטירה ואמר לי ללכת להתלבש כמו שצריך. זו היתה הפעם הראשונה שמישהו נתן לי סטירה, והתחלתי לבכות. "למה עשית את זה?" שאלתי אותו, והוא אמר שמהיום והלאה הכול הולך להשתנות.
חזרתי למיטה ובכיתי עוד קצת. רציתי הביתה, וזה היה רק היום השני. כעבור זמן קצר אבא שלי ניגש לפתח ואמר, "בסדר, אני סולח לך, עכשיו קומי." הסתכלתי עליו ולא הבנתי על מה הוא צריך לסלוח לי. חשבתי לשאול אבל איכשהו זה לא נראה לי מעשה חכם.
באותו יום הלכנו לחפש בית חדש. אבא אמר שהוא מרוויח משכורת יפה בנאס"א, וחוץ מזה בפרברים יש בתי ספר טובים יותר. לא רציתי לחזור לכביש המהיר בגלל כל שלטי הפרסומות האלה, אבל פחדתי להגיד שאני לא רוצה לבוא. בסוף הסתבר שעל השלטים בדרך לפרברים היו פרסומות לבתים חדשים ולפרויקטים של מגורים. המחירים התחילו ב-150 אלף דולר - כמעט פי שלושה ממה שאמא שלי שילמה על הבית שלנו בסירקיוז. היא היתה מורה בחטיבת ביניים ולא יכלה להרשות לעצמה יותר מדי.
אבא הקשיב לרדיו ואני הסתכלתי על הדרך מבעד לחלון. יוסטון נראתה לי כמו סוף העולם. המקום האחרון שבו מישהו ירצה לגור. היה שם חם ולח, ולמים מהברז היה טעם של חול. הדבר היחיד שאהבתי אצל אבא זה שהוא כיוון את המזגן על 24 מעלות. הוא אמר שכל מי שהוא מכיר אומר שהוא משוגע, אבל לא אכפת לו. הוא אהב להיכנס הביתה ולהגיד "אההה!".
ברדיו היו חדשות על עירק ואבא הגביר את הווליום. בדיוק התחילה הפלישה לכוויית. "סדאם המזדיין," אמר אבא, ואני נרגעתי קצת כששמעתי אותו מקלל.
הלכנו לפרויקט מגורים שנקרא "שערי קסם" והסתכלנו בבית לדוגמה. סוכנת נדל"ן בשם גברת ואן דייק עשתה לנו סיור, שהסתיים במטבח, שם היא הציעה לאבא כוס קפה. היא דיברה הרבה על יופיו של הבית, על המחיר הסביר שלו, על בתי הספר באזור ועל בטיחות. אבא ניסה להתמקח איתה, והיא אמרה שלא מקובל לעשות את זה. היא אמרה שכשקונים בית מיד שנייה אפשר לעשות דבר כזה, אבל לבתים חדשים יש מחירים קבועים. כשחזרנו למכונית הוא חיקה בלעג את המבטא הדרומי שלה, שנשמע עוד יותר מגוחך עם המבטא שלו.
לארוחת ערב אכלנו פיצה דקה במקום בשם פאנג'וס. אבא אמר שזה המקום החביב עליו ביותר והוא אוכל שם הרבה. הוא סיפר שבפעם האחרונה הוא היה שם עם אישה מהעבודה שאיתה הוא יצא. הוא אמר שהיא מצאה חן בעיניו מאוד עד שהוציאה סיגריה. ואז הוא תפס שהיא טיפשה. גם אני חשבתי שהיא טיפשה, לא בגלל שהיא עישנה אלא בגלל שיצאה עם אבא שלי.
באותו לילה, על מיטת הפלסטיק שלי, חשבתי על העתיד. דמיינתי לעצמי יום אחרי יום של אומללות. החלטתי שאף פעם לא יקרה לי שום דבר טוב והתחלתי לפנטז על בארי. פנטזתי שהוא בא ומציל אותי מאבא שלי, ואנחנו חוזרים לגור בסירקיוז, אבל בלי לגלות לאמא שלי. נגור בבית בקצה השני של העיר ואני אוכל ללבוש מה שמתחשק לי ליד השולחן בארוחת הבוקר.
בבוקר בארי עדיין לא הגיע. רק אבא שלי היה שם, עומד לו בפתח ושורק כמו ציפור. "אני לא ממש אוהבת את זה," אמרתי, והוא צחק ועשה את זה שוב.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"ערבושית". עטיפת הספר
|
|
|
|
|
|
|
יותר עניין אותי להישאר עם המבוגרים
|
|
|
|
|
|
|
באותו יום הלכנו לראות עוד כמה בתים לדוגמה. ובסוף השבוע ראינו עוד. ביום ראשון בערב אבא שאל אותי איזה מהם מוצא חן בעיני יותר מכולם, ואני בחרתי בבית הכי זול, ההוא מ"שערי קסם". הוא אמר שהוא מסכים וכעבור כמה שבועות עברנו לגור שם. זה היה בית נחמד עם ארבעה חדרי שינה – אחד בשביל אבא, אחד בשבילי, אחד בשביל משרד ואחד לאורחים. לכל אחד מאיתנו היה חדר אמבטיה משלו. לטפט בחדר שלי קראו "אדמה", כי הוא נראה כמו בתי החימר הקטנים האלה בצבע אדמה, והכיור והשיש שלי היו בצבע קרם עם נצנוצים של זהב בפנים. הניקיון בחדר האמבטיה שלי היה באחריותי, ואבא קנה לי מיכל של חומר ניקוי לשים מתחת לכיור.
חדר האמבטיה של אבא היה גדול פי שניים משלי. הוא היה מחובר לחדר שלו, והיו בו שני כיורים, והיה שם גם חדר ארונות עם שני מדפים, אחד מעל השני, בדיוק כמו שיש במכבסות לניקוי יבש. כמה מהחליפות שלו היו אפילו בתוך השקיות של הניקוי יבש. השירותים שלו היו בחדר קטן עם דלת נפרדת, ואיך שנכנסנו לגור בבית הם התחילו להסריח מפיפי. לא היתה לו אמבטיה כמו שלי, אבל היה לו מקלחון עם דלת שהשמיעה קול נקישה חזק כשסגרו אותה.
היו שם שני סלונים, אחד רשמי ואחד לא רשמי, והיה שם גם חדר אוכל רשמי ופינת ארוחת בוקר. התחלנו להשתמש בכל חדר לפי השם שלו. אכלנו ארוחת בוקר בפינת ארוחת הבוקר, וארוחת ערב בחדר האוכל, ראינו טלוויזיה בסלון הלא רשמי (שבו היתה גם אח), ואירחנו בסלון הרשמי בקדמת הבית.
האורחים הראשונים שלנו היו השכנים ממול, מר וגברת וואוסו והבן שלהם זאק, שהיה בן עשר. הם באו עם עוגה שגברת וואוסו אפתה. אבא הזמין אותם לשבת על ספת הקטיפה החומה שלו, ואחר כך הביא לכולם תה חם, אפילו שהם לא ביקשו. "תראו תראו," אמרה גברת וואוסו, "תה בכוסות."
"ככה אנחנו מגישים תה בארץ שלי," אמר אבא.
גברת וואוסו שאלה אותו איזו ארץ זו, ואבא אמר לה. "מה אתה אומר," היא העירה, ואבא הנהן.
"בטח יש לך דעות מעניינות על המצב שם," אמר מר וואוסו. הוא היה גבר בעל מראה נקי מאוד, עם שיער חום קצר, חלק ומבריק וחולצת טריקו שחורה. הוא לבש מכנסי ג'ינס שנראו מגוהצים, והיו לו ידיים שריריות מאוד. הכי שריריות שראיתי אי פעם. בגלל השרירים הענקיים שלו הוא לא היה יכול להצמיד את הידיים לגוף.
"ועוד איך יש לי," אמר אבא.
"אולי יום אחד אני ארצה לשמוע את הדעות שלך," אמר מר וואוסו, אבל למען האמת זה נשמע כאילו הוא בכלל לא רוצה לשמוע אותן.
"לא היום," הזהירה גברת וואוסו. "בלי פוליטיקה היום."
היא לבשה חצאית חומה בהירה ונעלה נעליים בלי עקבים. הפנים שלה היו צעירות, אבל השיער הקצר שלה היה כולו שיבה. הייתי צריכה להזכיר לעצמי כל הזמן שהיא אשתו של מר וואוסו ולא אמא שלו.
"את יודעת לשחק בדמינטון?" שאל אותי זאק. הוא ישב על הספה בין ההורים שלו, הרגליים שלו מושטות ישר קדימה. הוא דמה קצת לאבא שלו, עם שיער חום קצר ומכנסי ג'ינס נקיים.
"בערך", אמרתי.
"את רוצה לשחק עכשיו?"
"בסדר", אמרתי, אף על פי שלא רציתי לשחק. יותר עניין אותי להישאר עם המבוגרים. כל הזמן שאלתי את עצמי אם מר וואוסו הולך להרביץ לאבא.
למשפחת וואוסו היתה רשת בדמינטון בחצר האחורית, וזאק כל הזמן העיף את הכדור אל הציצים שלי וצחק. "תפסיק עם זה", אמרתי לו בסוף.
"אני רק מעיף את זה", הוא אמר. "זה לא תלוי בי איפה זה נוחת".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לא אומרים 'היא' כשהבן אדם נמצא ממש לידנו
|
|
|
|
|
|
|
נתתי לו לעשות את זה עוד כמה פעמים ואז הפסקתי לשחק.
"בא לך לעשות משהו אחר?" הוא שאל.
"לא תודה", אמרתי כשהלכתי לצד שלו מאחורי הרשת והושטתי לו את המחבט.
חזרנו אלי הביתה בדיוק כשבני הזוג וואוסו התכוננו ללכת.
"מי ניצח?" שאל מר וואוסו.
"אני ניצחתי", אמר זאק. "היא הפסיקה באמצע".
"לא אומרים 'היא' כשהבן אדם נמצא ממש לידנו", אמרה גברת וואוסו.
"אני לא זוכר את השם שלה", הצטדק זאק.
"ג'זירה", אמר מר וואוסו. "קוראים לה ג'זירה." הוא חייך אלי ואני לא ידעתי מה לעשות.
אחרי שהם הלכו אבא אמר לי שמר וואוסו הוא איש מילואים, וזה אומר שהוא בצבא בסופי שבוע.
"איזה קטע עם הבחור הזה", אמר אבא וטלטל את הראש. "הוא חושב שאני אוהב את סדאם. זה ממש עלבון".
"אמרת לו שאתה לא אוהב אותו?" שאלתי.
"לא אמרתי לו כלום," אמר אבא "מי הוא בשבילי בכלל?"
ב"שערי קסם" היתה בריכה ואבא התעקש שננצל אותה. הוא אמר שהוא לא משלם כל-כך הרבה כסף רק בשביל שאני אוכל לשבת ולהתבטל במיזוג אוויר. אמרתי לו שאני לא רוצה ללכת, אבל כשהוא שאל אותי למה התביישתי להגיד לו. זה היה בגלל השערות שהיו לי במפשעה. הם התחילו לצמוח יותר ויותר, וחלק יצאו החוצה מתוך הבגד ים. התחננתי לאמא שלי שתלמד אותי איך מגלחים, אבל היא לא הסכימה ואמרה שאחרי שמתחילים כבר אי אפשר להפסיק. בכיתי בגלל זה המון אבל אמא אמרה לי לסתום. אמרתי לה שבשיעור התעמלות הילדות קוראות לי צ'ובאקה, והיא אמרה שהיא לא יודעת מה זה. בארי אמר שהוא יודע מה זה ושזה לא יפה, אבל אמא שלי אמרה לו שבתור אחד שאין לו ילדים משלו כדאי שיפסיק להתערב.
ואז ערב אחד, כשאמא שלי היתה באסיפת הורים, בארי קרא לי לחדר האמבטיה. הוא עמד שם עם הטרנינג וחולצת הטריקו שלו, והחזיק סכין גילוח ומכל של קצף גילוח. "תלבשי את הבגד ים," הוא אמר. "בואי נראה איך עושים את זה".
אז לבשתי את הבגד ים ועמדתי בתוך האמבטיה, והוא גילח לי את השערות שיצאו מהבגד ים. "איך זה?" הוא שאל אחרי שגמר לגלח, ואני אמרתי שזה נראה טוב.
כשהגיע הזמן לגלח שוב, בארי שאל אם אני זוכרת איך לעשות את זה, או שאני צריכה שהוא יראה לי עוד פעם. אמרתי לו שאני צריכה שהוא יראה לי, למרות שזכרתי. פשוט היה לי נעים לעמוד שם ולתת לו לעשות לי משהו כל-כך מסוכן ועדין.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לבשתי שוב את המכנסיים הקצרים
|
|
|
|
|
|
|
אמא שלי לא היתה מגלה את זה בחיים, אלא שאחרי כמה זמן האמבטיה נסתמה. היא הזמינה את השרברב וכשהוא הכניס את משחולת הקפיץ הארוכה שלו, מה שיצא משם זה השערות השחורות והמסולסלות שלי. "זה קורה לפעמים," הוא אמר. "ולא תמיד זה השערות מהראש." ואחר כך הוא חייב את אמא שלי במאה דולר בשביל לשפוך לביוב איזה נוזל של שרברבים.
"תורידי את המכנסיים שלך," היא אמרה אחרי שהוא הלך, וזה מה שעשיתי. לא היה טעם להתנגד לה.
"אני הרשיתי לך להתגלח?" היא שאלה. "אני הרשיתי?"
"לא," אמרתי.
"תביאי לי את סכין הגילוח", היא אמרה, ואני אמרתי שאין לי סכין ושהשתמשתי בלי רשות בסכין של בארי. כשהוא חזר הביתה היא הכריחה אותי להתנצל בפניו על זה שנגעתי ברכוש שלו בלי לבקש רשות. "זה בסדר," הוא אמר, ואמא שלי קרקעה אותי לחודש.
ואז, כעבור שבוע, בארי נשבר וסיפר לה את האמת. הוא סיפר שהוא בעצמו גילח אותי. שהוא כבר מגלח אותי במשך כמה שבועות. שמשום מה הוא לא מצליח להפסיק לגלח אותי. הוא אמר שהכול קרה באשמתו, אבל אמא שלי האשימה אותי. היא אמרה שאם לא הייתי מדברת כל הזמן על השערות שיש לי בין הרגליים, זה לא היה קורה. היא אמרה שכשבארי הציע לי בפעם הראשונה לגלח אותי הייתי צריכה להגיד לא. היא אמרה שצריך לדעת איך להתנהג ליד גברים, ושיש דברים שמותר לעשות ויש דברים שאסור לעשות, וכדי שאלמד להבדיל ביניהם אני כנראה צריכה ללכת לגור עם גבר.
בסוף אבא הכריח אותי ללכת לבריכה. חשבתי לעצמי שהוא בטח יאהב את כל השערות האלה שיש לי במפשעה כי זה מכער אותי. אבל כשהגענו לבריכה והורדתי את המכנסיים הקצרים הוא אמר, "הבגד ים הזה בכלל לא מכסה אותך".
"בטח שכן," אמרתי והסתכלתי למטה על בגד הים החושפני.
"לא, זה לא מכסה אותך," הוא אמר. "רואים לך הכול. תלבשי מיד את המכנסיים".
לבשתי שוב את המכנסיים הקצרים, ישבתי על המגבת והסתכלתי על אבא שוחה בריכות הלוך חזור במסלול היחיד שהיה מופרד בחבל לשימוש המבוגרים. פעם אחת ילד קטן התבלבל ושחה מתחת לחבל המפריד, ואבא נאלץ לעצור באמצע השחייה. חשבתי שהוא בטח יצעק על הילד, אבל הוא רק חייך וחיכה עד שהילד זז משם. אז הבנתי שהכול היה יכול להיות בסדר ביני לבין אבא אם רק היינו זרים.
שנת הלימודים התחילה ועובדי התחזוקה בבית הספר, שהיו מקסיקנים, דיברו אלי ספרדית. לא באמת הצלחתי להבין אותם אבל נרשמתי לשיעורי ספרדית כדי ללמוד. ואז אבא הכריח אותי להחליף לשיעורי צרפתית, כי זו השפה הנוספת היחידה שבני המשפחה שלו בלבנון דיברו, ואולי יום אחד ייצא לי לפגוש אותם. לא דיברתי הרבה באף אחד מהשיעורים בבית ספר, חוץ מאשר כשהמורים פנו אלי. כשהילדים שמעו את המבטא שלי הם שאלו מאיפה אני ואמרתי שאני מניו יורק. הם אמרו: "מהעיר ניו יורק?" ובגלל שנראה לי שהם די מתלהבים מהעניין אמרתי כן.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אין דבר יותר גרוע מלדבר סתם בשביל לדבר
|
|
|
|
|
|
|
אחרי הלימודים התחלתי לעבוד בתור הבייביסיטר של זאק וואוסו. גברת וואוסו היתה מנהלת חשבונות במרפאה של רופא, ומר וואוסו היה בעל חנות לצילום מסמכים במרכז המסחרי המקומי. הוא חזר הביתה קצת אחרי שש והיא חזרה יותר מאוחר, בסביבות שבע. מה שעשיתי עם זאק בכל יום אחרי הצהריים נקרא אצלם "לארח לו לחברה".
העובדה שיש לו בייביסיטר עצבנה למדי את זאק. הוא לא הפסיק להזכיר לי שאני בסך הכול גדולה ממנו בשלוש שנים, ושההורים שלו לא משלמים לי כלום כשאנחנו משחקים בסופי שבוע. "זה בגלל שבסופי שבוע הם בבית," אמרתי, אבל הוא בכל זאת נפגע.
כדי שזה לא ייראה כאילו עושים לו בייביסיטר, הוא הציע יום אחד שנלך לבקר את אבא שלו בעבודה. אני לא רציתי ללכת, אבל זאק פשוט התחיל ללכת, אז הלכתי אחריו. הייתי בטוחה שמר וואוסו יפטר אותי על המקום בגלל שאני לא עושה את העבודה שלי, אבל נראה שהוא שמח לראות אותנו. "באתם בדיוק בזמן," הוא אמר ונתן לנו עבודה במחסן מאחור, לאסוף דפי הוראות לסריגת גרביים לחג המולד ולסדר אותם בחבילות.
כעבור כמה זמן זאק השתעמם והתחיל לצלם במכונת הצילום כל מיני חלקים מהגוף שלו. הוא דחף את הפרצוף שלו מתחת למכסה, ואחר כך את היד ואחר כך את היד מעיפה כדור בדמינטון. "אולי לא כדאי שתעשה את זה," אמרתי כשראיתי מה הוא עושה, והוא הוריד את המכנסיים וצילם את התחת שלו. ואז הוא לקח את כל הצילומים והתחיל להוסיף אותם לחבילות של הוראות הסריגה. כשמר וואוסו חזר כדי לראות איך אנחנו מתקדמים, הוא שאל מה זה צריך להיות. אמרתי שאני מצטערת, ומר וואוסו שאל, "את עשית את הצילומים האלה?" הנדתי בראש לשלילה והוא אמר, "אז אין לך על מה להצטער".
הוא אמר לזאק לסדר מחדש את כל החבילות לבד, ושאנחנו נחכה לו בחוץ עד שהוא יסיים.
כשהיינו בחוץ, בחלק הקדמי של החנות, לא ידעתי מה להגיד למר וואוסו. מדי פעם נכנס לקוח ואז לא הייתי צריכה להגיד שום דבר, ובשאר הזמן פשוט ישבתי לי שם על השרפרף שהוא נתן לי, וניסיתי לא להיות כל-כך שקטה. ידעתי מאבא שזה לא טוב להיות שקטה. חוץ מאשר לפעמים כשדיברתי וגם זה לא מצא חן בעיניו. הדבר הכי גרוע אצלו זה שהכללים שלו כל הזמן השתנו.
בסוף אמרתי למר וואוסו, "אני מצטערת שאני כל-כך שקטה".
הוא צחק. הוא בדיוק קיבל הזמנה לאלף כרטיסי ביקור והיה בשלבי סיום של הניירת. "בואי אני אגיד לך משהו," הוא אמר, "אין דבר יותר גרוע מלדבר סתם בשביל לדבר".
הנהנתי, ואחר כך נרגעתי קצת. היה נחמד להסתכל על מר וואוסו כשהוא עובד. נראה שהוא בכלל לא שם לב שאני שם, וזה שימח אותי. נמאס לי ששמים לב אלי.
כשזאק גמר סוף סוף לסדר את החבילות, סגרנו את החנות ונסענו הביתה במיניוואן של משפחת וואוסו. מר וואוסו אמר לי לשבת מקדימה, אפילו שזאק צעק שהוא יושב מקדימה, וכשהוא התחיל לבעוט בכיסא שלי מאחור, אבא שלו אמר לו שיפסיק עם השטויות. סתם בשביל הצחוק מר וואוסו נכנס לשביל הגישה שלנו והוריד אותי ליד הדלת, למרות שגרנו בית ליד בית. הוא אמר, "לזאק ולי תהיה הערב שיחה בנושא סמכות. אני חושב שמחר יהיה לכם יום יותר מוצלח." ואז הוא רכן ופתח לי את הדלת.
"ערבושית", אליסיה אריאן, תרגום מאנגלית: עפרה אביגד, הוצאת עברית | | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
