 |
 |
|
|
|
|
|
|
| יואש פלדש פשפש ומצא שנבואות הזעם מזרות האימה של רינו צרור מבוססות על תזות קלושות ומרואיינים תמהוניים |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"דין וחשבון". 21:45, ערוץ 10
יש לו תחת שרירי, לרינו צרור. קשה לפספס אותו. לא פעם בתוכנית אתמול, כשניסה להדביק את עקבותיו של איזה מתנחל פרוע זקן, המצלמה התמקדה פתאום בעכוזו, שנארז היטב במכנסי ג'ינס מהוהים, והוא מילא את המסך מצד לצד. בטלוויזיית ה-25 אינץ' שלי אפשר היה ממש לראות, תוך כדי שצרור הלך בנמרצות, כיצד קו התפר של המכנסיים מפריד את הישבן הנהדר הזה לשני פלחים מאסיביים, חזקים, כאחוריה של עז.
משונה הבחירה להקדיש זמן מסך רב כל כך לעכוזו של מגיש בטלוויזיה, אבל אצל צרור מדובר כנראה בעיקרון. נדמה שהוא מתעקש לנופף באחוריו דווקא משום שרוב כתבי החדשות בטלוויזיה נגמרים קצת מעל החגורה. הישבן שלו, שנפער ונסגר, נסגר ונפער לפי קצב הליכתו, ממחיש שצרור
אינו יושב על רקע תפאורת קרטון באולפן: הוא מדווח משביליה של ארץ ישראל.
אבל צרור הוא בעצם לא עיתונאי. הוא לא מבקש להביא דיווחים יבשים. הוא נביא זעם. הוא עומד מאחורי הדוכן שהוקם בשבילו באולפן הטלוויזיה החשוך, עיניו רושפות, תלתלי השיבה עוטפים את ראשו כמו הילה של מלאך מן הגיהנום ובקול אפוקליפטי הוא מפזר איומים פומפוזיים לכל עבר.
אתמול, למשל, התוכנית שלו החלה במסיבת טראנס שאירגן הגורו טיוהר ברמת השרון. על רקע צילומי לילה ירקרקים של צעירים רוקדים, בעוד הביטים הולמים ברקע, צרור דיבר באופן מזרה אימה על שילוב מסוכן של "מדיטציה וסמים" ועל כך שמדובר ב"מסיבת חשק" ושגם גור שלף רקד שם. לא ברור מה הוא רצה בדיוק.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
רינו צרור עם איתמר ואיילה בן גביר. צילום: ערוץ 10
|
|
|
 |
|
 |
|
"הכל פה יהיה מלא באורז ובמטרנה"
|
|
|
 |
|
|
|
משם, במין חיבור מוזר – אולי כדי להמחיש את הניתוק התל-אביבי מן "השטח" - צרור עבר לרצועת עזה. כאן הוא כבר שיחרר ברקסים. את הכתבה שצילם, על ההכנות של המתנחלים לקראת תוכנית ההתנתקות, הוא ליווה בתיאורים מבהילים במיוחד. "יהיה עימות עם הצבא", רשף, "והוא יהיה המוני ואלים, הכי אלים שאי פעם ראינו". או "כשקנאי יהודה ושומרון יחברו לקנאי הרצועה תתחיל מלחמת אחים", ואת הכל קינח באזהרה: "אל תגידו שלא ידעתם".
אלא שגם בעיניים של שמאלן מפוחד, הראיות של צרור הן, איך לומר, מעט קלושות. הוא שוחח, למשל, עם כמה אנשים שבאו להביע הזדהות עם תושבי הגוש – "כולם נערכים לקרב", אמר, "אין מי שמנסה לפשר" – אבל המרואיינים שלו נשמעו דווקא מתונים למדי. בקושי הוא חילץ מרובם הבטחה שיבואו להביע התנגדות ביום פקודה.
אחר כך הוא הלך אל איזה קשיש אחד, אריה יצחק, שגר על שפת הים של עזה וטוען שהוא מקים צבא של צעירים. יצחק לקח את צרור לאיזה חירבה נטושה והסביר לו שמדובר ב"מחסני חירום של הצבא שנקים. הכל פה יהיה מלא באורז ובמטרנה. יש לנו גם תרומה מאוד גדולה של סוכות". בעיניים מפוכחות מדובר פשוט בתמהוני.
אך צרור לא נעצר שם. הוא המשיך אל פעיל הימין הקיצוני איתמר בן גביר. מדובר אמנם במסמך מרתק על הברבריות והבהמיות של בן גביר ורעייתו – הם מתועדים, למשל, משסים את כלבם צ'ומפי בערבי שרוכב על חמור, או מקללים את שר המשטרה מרחוק – ובכל זאת, קשה להבין מאיפה צרור שואב את כל התחזיות שלו לגבי מלחמת אחים. הייתכן שעומדים מאחוריהם רק דברי הרהב של בן גביר?
צרור לא מסתיר את דעותיו הפוליטיות. הוא מתעקש, למשל, לכנות את המתנחלים "קנאים" ומדגיש את שאט הנפש שלו מהתנהגותם. אבל נדמה שהדחף ההיסטרי שלו להפחיד את הצופים ולהתריע מפני כושר הארגון של המתנחלים, משרת דווקא את האינטרסים של מתנגדי ההתנתקות. צרור עשה בהתנדבות מה שהם מנסים לעשות כל העת: להפחיד אותנו עד מוות באשר להשלכות של תוכנית שרון.
אותי, באופן אישי, התחת של צרור מפחיד יותר.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | יואש פלדש, בן 27, הוא עיתונאי. ספרו הראשון, "היואש האחרון", ראה אור בשנת 2002 בהוצאת כנרת | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
