תרבות NRG - "יצירת המופת", אנה אנקוויסט

ראשי > תרבות > פרקים נבחרים

"יצירת המופת", אנה אנקוויסט

שגרת יומה ונפשה של אם אחרי מות בתה, בפרק מתוך היצירה המרטיטה של הסופרת ההולנדית, מחברת "הסוד"

דפדף בתרבות

אנה אנקוויסט
10/5/2005 11:15

פרק 5: כפור רב-חסד

אלן קראה באיזה מקום שייאוש אמיתי לעולם אינו נמשך יותר מיומיים, כי אחר-כך חוזר האדם לאכול. אכן, ייאוש אינו מה שהיא מרגישה בחודשים הראשונים אחרי מות ילדתה. היא מפורקת. כפי שקליפת האדמה אינה אמורה להתבקע ולשאוב אל תוכה שרשרת הרים, כך ילדים אינם אמורים למות לפני הוריהם.

התחוללו רעידת-אדמה, שיטפון, הוריקן טורף אשר סחף הכל, החריב והשליך במקומות זרים. אבל כשהיא פותחת את דלת הארון, הבגדים שלה תלויים שם כמו תמיד. בין הקומות יש עשרים-ואחת מדרגות, כאז כן עתה; הנוף הנשקף מחלון המטבח נשאר בדיוק כשהיה.

אלן אינה נואשת, אינה מדוכאת, אינה מתריסה, אינה חסרת-אונים. היא אינה מרגישה דבר מלבד את מבנה גופה. היא הפכה למבנה דמי עץ, שלד של קורות ועמודים ישנים, החורקים בהתחככם אלה באלה. תודעת הגוף שלה הצטמצמה אל המפרקים, שהיא חשה כל העת. כפיפת הברכיים, מצב המרפק וסיבוב הצוואר, אלה הנתונים שאלן קולטת במרכזייה ההמומה של מוחה. לא הודעות על העור, היא אינה חשה בשריטה שהשאיר על זרועה חוט ברזל שהזדקר מן האופניים של פטר. לא חם לה, לא קר. אין הודעות על האיברים הפנימיים, והיא אינה רעבה, ומרגישה שהיא צריכה להשתין רק כשהיא יושבת על האסלה.

מצב גופה הוא הדבר היחיד שהיא מודעת לו, עד לפרטים המזעריים: שורשי השיער מספרים לה דקה אחר דקה, באמצעות כאב צורב בקרקפת, באיזו פינה בגולגולת מעוגנות השערות. קיום הנשימה הוא משימה שתובעת את כל כוחותיה. שאיפה, בהרחבה קלה של החזה, בהרמת כתפיים רק טיפה; ונשיפה, כשמשהו

צונח אל עבר הבטן, משהו שצריך להתנגד לו; המתנה קצרה; שוב שאיפה, שוב נשיפה, שוב המתנה, שוב שאיפה.

היא אוכלת כשהיא יושבת אל שולחן-אוכל ומישהו מניח לפניה צלחת. בלי דעת, כמה נגיסות, בלי להשגיח בצירופי המאכלים ובלי טעמים: ספגטי בלי רוטב, פרוסת לחם בלי חמאה. היא ישנה משום שבלילה היא מטילה את גופה על המזרן ומשחררת את כל המפרקים. כעבור שעות אחדות היא מתעוררת נוקשה; אם יש אור, היא קמה. לא ברצון רב מתמתח הגוף.

חלקי הגוף הרכים אינם משמיעים קול, במיוחד אם אין בהם עצמות. הם גם הולכים ונעלמים אט-אט: בטן של ממש לא היתה לאלן מעולם, אבל עכשיו מתהווה אצלה בטן שלילית, העור תלוי כמפרש רפוי בין עצמות האגן. הישבן מצטמק והשדיים מידלדלים. שקט האטום של הגולגולת מסתובבות מפעם לפעם מחשבות על הפרטים החשובים בתהליך האבל. יושבת בלי-נוע על הספה (ברכיים ומרפקים בזוויות ישרות, אצבעות הרגליים כפופות, האגרופים קמוצים), היא מחפשת בנוף הפנימי שלה סימנים של כעס או של אשמה, ובינתיים משגיחה על קצב נשימתה. היה אסור לשלוח אותה לבית-הספר; איך לא ידעה שהיתה לה מחלה, ודאי משום שהיתה עסוקה מדי באומללותה-שלה בגלל יוהאן; הזניחה אותה; איזו אמא אגואיסטית; בטח אני לפני הכל; היה אסור להישאר לשבת בחדר-העישון ההוא; רק ליד המיטה שלה! אז הייתי מבחינה, אז זה לא היה קורה?

על מארה הבת-זונה הזאת? היא הבחינה מאוחר מדי שמשהו לא בסדר, היא התישה את שָׂר בתרגילי חשבון, והפחידה אותה לא להיות ילדותית, לא להתלונן.


	התאבדות אינה ברירה רצינית


	אבל פניה החיוורות של מארה מעוררות בה מין תחושה עמומה של קרבה, לא כעס, לא אש. היא מדמיינת איך יכלה להסתער על ד"ר בודואן, לתלוש מפרצופו את המשקפיים, לנעוץ אזמל מנתחים בגרונו, לבעוט לו בבטן; באגרופי ברזל תרסק אותו על שנתן לילדתה למות. נשיפה, המתנה, שאיפה. סרט מצויר אילם בראשה, הרופא חסר-האונים והאשה המשתוללת, הדולקת אחריו בין ארונות התיקים, רודפת סביב המכתבה שלו. אלן מניעה את כפות רגליה. לחת זולגת מעיניה. היא מקנחת את אפה בממחטה, שעכשיו היא נושאת איתה תמיד. התאבדות אינה ברירה רצינית, אלן אינה שוקלת אותה, זה לא בא בחשבון. הנשימה היא על סדר-היום, ומצב הגב. ריח נשימתה המוקפדת חמצמץ ומעופש, לשתן שלה יש ריח של אצטון. ההרגשה היחידה שאלן מכירה היא רוגז בשעה שמופרע הריכוז שלה. רעשי הבית: דלת-הכניסה נטרקת, קרשנדו של חבטות במדרגות, הדלת נפתחת ומתנגשת בקיר, "אמא, אמא!" קורא פטר, תמונה במשקוף הדלת. אז היא חושבת: עזוב אותי במנוחה. כשפאול שואל מה לבשל, היא עוצמת עיניים. הוא מסיח את דעתה, שיפסיק. הכי גרוע יוהאן. הוא מתקרב גוף מאציל חם, הוא כורך סביבה זרועות חמימות ולוחץ את ראשה אל כתפו. הוא רוצה שתלטף אותו, תחזיק אותו. הוא זוחל לעברה במיטה, הוא מפגיז אותה בקרינה הטרמית שלו. הוא שוכב ומתייפח, מכה באגרופיו בכרית ומקונן. ואז הכי קשה לאלן להשגיח על כתפיה, איך הן מונחות ישר על הסדין, מקבילות לברכיים. לשאוב אוויר פנימה, לדחוק אותו החוצה, לא רחוק מדי, לחכות רגע, שיפסיק כבר עם ההתהפכויות החמות האלה, לשאוף פנימה, לך מפה, לך מפה, ולנשוף החוצה, בשקט, ברוגע, ברוגע, בקרירות. "את מעורערת", הוא אומר לה, "את צריכה לקחת גלולות כדי לישון כמו שצריך, ככה אי-אפשר להמשיך". לצאת ידי חובה, לוקחת אלן את התרופה המוצעת, אבל במקום השינה הגואלת פוקדים אותה קולות טורדניים שאי-אפשר שהם קיימים. טלפון שמונח דומם ליד המיטה מצלצל, הדלת הסגורה נפתחת ברעש, אנשים שאינם כאן קוראים בשמה בקול רם ובמפגיע. אלן מזדקפת במיטתה ומתאמצת לא לצנוח; היא מחכה שתעבור השפעת התרופה. את משק-הבית לקחו לידיהם התאומים. הם עורכים את הקניות ומשוטטים יחד לאורך המדפים בסופרמרקט, מחפשים מוצרים שהם מכירים. אלן לא יכולה לעזור להם, כשמדובר באוכל אין לה מלים. בערב עורך פטר את השולחן, ארבע צלחות, ואילו פאול מטגן ביצים ומגיש סלט בלי רוטב מירקות שלא נשטפו. ליסה באה פעמים אחדות ומראה לבנים איך לטגן נקניקיות וקוטלטים: חמאה במחבת, להפוך מפעם לפעם את הבשר, להנמיך את האש, בינתיים לבשל את תפוחי-האדמה. נייר הטואלט נגמר ופטר מניח על רצפת השירותים את מחזיק-המפיות. יוהאן מגיע הביתה פחות ופחות; הוא בסטודיו, הוא עובד. הוא לא בבית מפני שבבית הוא אבוד. חיי הבית מתפוררים. התאומים משתמטים מבית-הספר, וההנהלה, בהתחשב במצב, לא עושה מזה עניין, ולכן אלן ויוהאן לא יודעים. אלמה דווקא יודעת, פטר ופאול מבלים את הימים אצלה. הם שותים שוקו חם ואוכלים סנדוויצ'ים-עם-גבינה אפויים. שעות על-גבי שעות הם משחקים עם סבתא שלהם במונופול. לפעמים הם מדברים על שָׂר. אלמה שאלה בספרייה אנציקלופדיה רפואית לחובבים, והיא מחפשת בה את מחלות הלב. היא קוראת באוזני הנערים: לא לחש-נחש או דברי קינה, אלא עובדות. את אובדן הצאצא הנשי היחיד שלה היא נושאת בסטואיות וקצת בהתמרמרות, אבל היא נושאת, אכן יש אובדן, קרה משהו שאפשר לדבר עליו ולשאול עליו שאלות. זה מקל על הבנים, הם מחפשים באנציקלופדיה שסתומים פגומים ותורשה; הם מזועזעים, אבל גם מרוצים, כשאלמה ממסגרת ציור של שָׂר, דגי-זהב בבריכה שקופה עם צמחי מים, ותולה אותו על הקיר. אלמה לא בוכה וגם להם אינה מניחה לבכות, אבל בפתיחת ביתה לפניהם בשעות הלימודים, בלי הגבלות, היא מבהירה לנכדיה שמשהו חמור קורה, ושמותר להכיר בזה.


	היא שומעת את עצמה משמיעה קול מוזר


	השיתוק הרגשי העצי של אלן החל מיד עם מותה של שָׂר, והגן עליה במשך שבוע ההתארגנות הלחוץ שבא אחריו. היא נכחה בהלוויה, היא שמעה את הכיתה של שָׂר שרה שיר, את ליסה מספרת סיפור, את יוהאן נושא דברי תודה. היא הביטה בארון הקטן. היא אחזה בידיהם של פטר ופאול, או הם אחזו בידה. היא לבשה שמלה שחורה, שליסה בחרה. היה אביב, העצים בבית-הקברות אך הנצו. בוקר, בוקר זה היה, ואנשים רבים מאוד הלכו אחריהם. הם נשאו את הארון לחלקה מיוחדת בבית-הקברות, אזור לילדים, עם אבני מצבה קטנות וביניהן רווח קטן מאשר אצל המבוגרים. "קרן שמש שלנו", קראה אלן על אחת המצבות, וגם: "אורצ'ה". הם הניחו לשָׂר לשקוע אל האדמה, וכל אחד הניח פרחים ליד החור המביש הזה. יוהאן טילטל כתפיים לצידה, נתמך בידי לורנס. לפחות מאה איש באו ללחוץ את ידה, לתת לה נשיקה. היא ראתה את פיותיהם נעים. בודואן היה, והיו מארה, סטנלי. כולם דיברו אל אלן, שלא הבינה כלום. קלאס בייל, בעיניים אדומות, חיבק אותה. אלן הסתחררה מזה. כשהכל נגמר, הלכו לאכול אצל ליסה ולורנס. המטע היה מלא אנשים. הנערים עברו ביניהם עם כוסות וספלי קפה. ליסה הזמינה סנדוויצ'ים, האנשים היו רעבים. אלן הביטה מעל ראשי כולם אל צמרות העצים עם העלים החדשים. שמש אביבית נעימה האירה, אבל גבוה בשמיים התרוצצו עננים. זהו זה, היא חשבה, זהו זה. ליסה לקחה אותה למעלה והשכיבה אותה במיטה. אחר-כך בא יוהאן לקחת אותה, והוליך אותה אל המכונית, הסיע אותה הביתה. אלן כופפה את פרקיה בכיוונים המצווים וחשבה על הנשימה. היה יום חמישי. בליל יום ראשון הקודם לא יכולה אלן להיזכר. האם הם היו עם כל המשפחה אצל ליסה? ביום שני בבוקר חיה אלן כמה שעות. יוהאן והבנים עוד ישנו, בבית של ליסה. אלן ביקשה מלורנס להסיע אותה הביתה. כמו נהג הוא ממתין ברכב בשעה שהיא נכנסת פנימה... כוס מים מן הברז. שקית ניילון מן המגירה. בחדר של שָׂר מתיישבת אלן על המיטה ומהרהרת. לבני התות, הגופייה והתחתונים עם הדוגמה האהובה. סוודר הדגים שאלמה קנתה לה בשנה שעברה. מכנסי הג'ינס החדשים, מותג אמיתי. גרביים? גרביים חמים בלי עקב, שמתאימים תמיד. הם בלויים, אבל עדיין בלי חורים. נעלי-ההתעמלות היפות. אלן שולפת את הבגדים מן הארון, את נעלי-ההתעמלות מתחת למיטה, את הגרביים מערמת הכביסה הנקייה. סוודר הדגים מונח על הספה בסלון. היא מקפלת הכל ואורזת בשקית הניילון. למעלה היא שמה קופסת צבע קטנה, מתנה מיוהאן ליום-ההולדת השמיני של שָׂר, ודובון שהבנים קנו לה כשהיתה בת שנה. אני עומדת לקבור את הבת שלי, חושבת אלן. ההרגשה היא כאילו נכרתו שתי ידיה, כאב לא-יתואר, מעורב באימה מפני שבבי עצם בדם, בהכרה שלמם אין תקנה עולמית, ולנצח, לנצח לא תוכל להחזיק במשהו. מתנשמת ומתנשפת צונחת אלן מול משקוף הדלת ונשארת שרועה, שקית הניילון צמודה אל חיקה. היא שומעת את עצמה משמיעה קול מוזר, מין נהמה. היא מרגישה את ציפורניה-שלה בלחייה. לורנס צועק מבעד לחרך הדואר, האם היא באה, האם היא בסדר, האם יש משהו שהוא יכול לעשות? היא מתרוממת וגוררת את עצמה, מחזיקה את פניה מתחת לברז המטבח, יורדת במדרגות ומתיישבת במכונית עם השקית על ברכיה. לורנס מוריד אותה בבית-החולים. הוא נושק לה, מאחל לה כוח, ונוסע לדרכו. היא מנופפת לו בידה הפנויה. ריטואלים, הרגלים ישנים לכר בהם את הדבר הלא-אמיתי הזה, האבסורדי, החדש.


"יצירת המופת", צילום: עטיפת הספר


	היא מגבילה את עצמה לעניינים הקונקרטיים שיש לעשות


	במחלקת-הילדים הכל שונה.. בגלל האור, זאת שעת בוקר מוקדמת, והשמש מאירה מקומות שאלן לא ראתה עד כה. אין מבקרים, רק אנשים שעיסוקם מחייב אותם להיות כאן הולכים במסדרון ועומדים לפני הדלפק. מנקה שוטף את הרצפה בעזרת מכונה, ואשה זקנה סובבת עם עגלת קפה. בחדר-העישון בסוף המסדרון רואה אלן את הראשים של ההורים של ויני. היא ממהרת להסב את מבטה. קנאה בהורים שילדתם מתעוורת ברגע זה, ההרגשה הזאת כה מבלבלת, עד שאינה עומדת בה. היא לא תוכל להשתתף במה שעובר עליהם, ולא תוכל לשאת את חמלתם. "גברת פיסר, טוב שבאת. תיכנסי רגע למשרד?" האחות הראשית אנקורית לוחצת את ידה, נכנסת לפניה, סוגרת את הדלת. בחדר-המשרד אין חלונות החוצה; החלון היחיד משקיף על הדלפק, שמאחוריו יושבות שתי אחיות ועוברות יחד על רשימה. עטים בידיהן, וערמה של תיקים רפואיים מונחת ביניהן. הן רכונות עליה יחד, דואגות שהילדים ינותחו בזמן ויחזרו למיטתם, כדי שיחלימו ויוכלו לחזור הביתה. "את רוצה קפה, גברת פיסר?" שואלת האחות אנקורית והתרמוס בידה. אלן זוקפת את גבה. את שקית הניילון הניחה לרגליה, והיא מקבלת ספל קפה. "את יכולה לעשן כאן, אם את רוצה, זה לא מפריע לי". האנקורית מסיעה מאפרה על השולחן לעבר אלן ומביטה בה. פניה עייפות ורציניות. רק לא נאום, חושבת אלן, לא השתתפות בצער ולא התנצלות בשם המחלקה. האחות אנקורית נבונה. היא מגבילה את עצמה לעניינים הקונקרטיים שיש לעשות. היא נותנת לאלן אש. היא מגיפה את מסך החלון לנוכח הדלפק. "האחות רוחצת כרגע את הבת שלך. היא תבוא לקחת אותך ברגע שתסיים. היא תחזיר לך את החפצים שנשארו". מברשת-שיניים, חושבת אלן, פיג'מה, גלויות, ציורים. השרידים. ההוכחות שהיתה כאן. להכין, כך קוראים לזה, להכין את הגופה. מתופפים מכינים את המקלות שלהם על כלי-ההקשה; הנסיכה מסירה את גלימת הפרווה שלה ומניחה אותה, להכין את עצמה לאולם-הריקודים; האחות עם חולצת המשבצות והפנים המבוהלות מכינה את הבת שלי. יש מסמכים לחתימה, יש ניירת לטפל בה. האחות אנקורית פועלת ברוגע ובבהירות, היא מדברת בקול שקט. אלן מקשיבה, עושה מה שמבקשים, שותה את הקפה ומעשנת. דופקים בדלת, אלן נפרדת מן האנקורית והולכת במסדרון עם האחות שבאה לקחת אותה. איך קוראים לה, שכחתי, לעזאזל. אלן מצודדת מבט אל תגית השם שהאחות הצמידה לסרט הזרוע שלה: אלה. האחות אלה מספרת שרחצה את שָׂר , שָׂר שוכבת בחדר-האמבטיה, לשם הן הולכות, הנה החדר, כאן אנחנו נכנסות, הבאת איתך את הבגדים? נפתחת דלת, אלן רואה מחיצה מתקפלת. האחות הולכת לפניה, מקיפה את המחיצה ונכנסת לחדר-האמבטיה המואר באור עז. אמבט ניצב לאורך הקיר, וניצבים אופני-כושר, מתקן לייבוש שיער, הליכון, יער של עמודי אינפוזיה. מונחת אלונקה מכוסה בסדין. "הנה שָׂר הקטנה, גברת פיסר". האחות בוחנת את אלן במבטה. אלן מהנהנת.


	אלן לא מאמינה למראה עיניה, אבל זה קורה באמת


	לתפוס את הסדין ולהרים בזהירות, להפשיל אותו, להסיר. לראות את הילדה העירומה. לראות את הילדה. לראות את הילדה המתה. להביט בילדה, להביט בילדה המתה. שריטה בברך משיעור ההתעמלות בשבוע שעבר. כפות רגליים עם עור מעובה. לשָׂר יש חיתול קטן בין הרגליים ומתחת לישבן. עפעפיה סגורים בעזרת סרטי הדבקה לבנים: פני ליצן חיוורות-שפתיים. מתחת לסנטרה תחבה האחות מגבת עבה מגולגלת, כדי שהפה יישאר סגור. אלן מניחה את ידה על ערה של שָׂר; מגעו לא השתנה; על מצחה של שָׂר; הוא קריר אך לא קר. לא-חי, בלי תנועה סמויה, עדיין לא עצם דומם, אך בהחלט בדרך לשם. האחות פאולה לובשת סינר גומי גדול, וכפפות. היא שואלת האם גם אלן רוצה כפפות, אך אלן לא רוצה. "אז תצטרכי אחר-כך לשטוף היטב את הידיים", אומרת פאולה. "אנחנו צריכות להלביש עכשיו את שָׂר, שתינו יחד נצליח". היא ממשיכה לדבר בשעה שאלן פותחת את שקית הניילון ומסדרת את הבגדים על שולחן קטן ליד האלונקה. "קודם המכנסיים, כל אחת מאיתנו תופסת רגל אחת ומשחילה, ועכשיו אני מרימה את הרגליים ואת יכולה למשוך את המכנסיים למעלה, ככה, בדיוק. תחזיקי אותה רגע, ואני אדאג שהחיתול ישב כמו שצריך, כן, עכשיו אפשר להוריד אותה, זהו". אלן מחזיקה בזרועותיה את ילדתה הקרה בשעה שפאולה מושכת את המכנסיים על ישבנה. היא חושבת בקדחתנות על ההבדל: אתמול חם, היום קר. אתמול הגיבה שָׂר לחיבוק, היום היא לא מתרצה. אתמול ורוד, היום צהוב. אלן חושבת שהדבר הכי נורא בעולם הוא שההבדלים האלה אפשריים. ההכרח לחוות את השינויים האלה, להיות מסוגלת לזכור אותם ולהבחין בהם, להחיל אותם על מצביה המשתנים של ילדתך-שלך זה נורא יותר מכל מה שאפשר להעלות על הדעת. הידיים שלי, הזיכרון שלי, העיניים שלי מעוללים לי את זה. אני מבחינה. אני עוד קיימת, ואני אנוסה לקלוט ולזכור. "בגופייה אנחנו מתחילות בזרועות, כן, שתיהן יחד, ואז אני מרימה את הראש שלה ומעבירה אותה מעליו; עכשיו את יכולה למשוך אותה למטה על הגב". "ככה עשיתי גם כשהיתה תינוקת, במשיכה אחת מעל לראש, זה לא היה צר כל-כך, והידיים נכנסו מיד לשרוולים. עכשיו הגרביים?" אלה גרביים ישנים של הבנים. שָׂר אהבה לגרוב אותם. הן מותחות אותם על השוקיים הדקות. עכשיו מכנסי הג'ינס. הבד קשיח, הן צריכות למשוך ולמתוח כדי להביא אותם למקומם. "זה נראה לא-מכובד", אומרת פאולה, "אבל חשוב שהיא תלבש בגדים טובים, לכן אנחנו עושים את זה ככה. הסוודר הכי קשה". היא מותחת ככל האפשר את פתח הצוואר. תחילה השרוולים על הזרועות הישרות, שאינן נכפפות עוד. הן לא מצליחות להכניס את הראש. פאולה נוטלת מספריים. "אני אחתוך את הצווארון מאחור, אז יהיה קל יותר. חבל, אבל לא יראו את זה". עכשיו הן מצליחות להעביר את הסוודר מעל לראשה של שָׂר ולמשוך אותו למטה. פאולה מסובבת את שָׂר לעבר אלן ומדביקה פלסטר על החתך. אלן לא מאמינה למראה עיניה, אבל זה קורה באמת. נעלי-ההתעמלות. קשירת השרוכים. "את רוצה לסרק אותה? את המדבקות על העיניים משאירים בינתיים. יש לך מסרק? תיק האיפור שם". אלן מוציאה את המסרק שלה מתיק היד, ומסרקת את שער בתה. אחר-כך היא מסירה את שרשרת הזהב שהיא עונדת תמיד וקושרת אותה לצווארה של שָׂר... היא שמה את דג-הזהב חייס בזרוע אחת של שָׂר, ואת הדובון באחרת. קופסת הצבע לידו. פאולה אורזת בשקית הניילון את החפצים הנותרים של שָׂר. "תוכלי תיכף לכסות אותה שוב בסדין? אני משאירה אותך רגע לבד, נתראה במסדרון".


	את אפילו לא מסוגלת להשגיח על הילדים שלך


	נורת הניאון מזמזמת ורועדת, כל-כך מתאמצת להאיר. הילדה שלווה, לבושה בבגדים הכי אהובים שלה, מלוה בדברים הכי יקרים לה. גל של זעם גואה באלן העומדת לידה: שהעיניים שלה-עצמה חייבות להישאר פקוחות, שהזיכרון שלה-עצמה חייב מעתה לפנות מקום למה שחוותה בחצי-השעה האחרונה, שהרגליים שלה-עצמה יישאו אותה עוד מעט אל מחוץ לבית-החולים, שהיא קיימת והילדה לא. היא ממתינה. הזעם שוכך. היא נושקת לילדה, מסדרת את השרשרת, מלטפת את השיער. עכשיו, כשהיא לבדה, היא לא מעיזה לדבר. היא מביטה סביב בחלל המטופש, מחייכת, נוטלת את הסדין ומכסה את רגליה של שָׂר... היא מפזמת שיר, שיר-ערש, שיר ילדים, אבל היא לא שרה בקול, לא במלים. "שָׂר, אני משאירה את האור דולק". היא מכסה את האלונקה בסדין ויוצאת חרש מחדר-האמבטיה. אלן אינה משגיחה באביב המתגבר והופך לקיץ חם. נרקיסים מגיחים מן האדמה, וגדות הנהר נזרעות כוכבים צהובים של פרחי כלינדון. חלונות הבתים נפתחים-לרווחה, מוזיקה נשמעת ברחוב, אנשים שוטפים את מכוניותיהם, גוזמים את הגדר-החיה ונעמדים לשוחח אלה עם אלה. כשיורד גשם, הוא עובר בארץ כלטיפה, רך ומיטיב. לפנות-ערב מדיפה העיר את הריח המסתורי של אספלט רטוב, אבק מתעבה, עור מבהיק, שרשרות אופניים מזמזמות. יוהאן חוזר הביתה שורק. הגיע מכתב ממנהל התיכון, ממוען אל "ההורים של פטר ופאול סטנקאמר". "בדרך בלתי-מקובלת זו", כותב המנהל, "ברצוני להכין אתכם לכך ששני בניכם יישארו כיתה השנה. אין ספק שהדבר קשור לנסיבות המשפחתיות המצערות ולא להיעדר יכולת אינטלקטואלית של הבנים, שבטרם נפטרה אחותם הקטנה בלטו תמיד כתלמידים חרוצים הלומדים מתוך עניין". המנהל גם מניח שעם השיקום של שיווי-המשקל הנפשי, תשוב אף המוטיבציה המקורית, ובכך יקיץ הקץ על שורה ארוכה של חיסורים, "היעדרויות בלתי-מוצדקות, שעם כל הכבוד וההבנה, מובן שאיננו יכולים להשלים עימן, אף שעד כה נמנענו מלהכביד עליכם בעניין זה. אני סמוך ובטוח שתקיימו שיחה בנידון עם בניכם, ואני מצדי אדאג לכך שפטר ופאול ישובצו פעם נוספת בכיתה השלישית בשנת הלימודים הקרובה. בברכה". "לעזאזל", אומר יוהאן. הוא זורק את המכתב על השולחן ומביט באלן. "ידעת על זה? שהם בכלל לא מגיעים לבית-הספר? עכשיו הם נשארים כיתה, איזו הידרדרות, זה מיותר לגמרי, הרי הם לא טיפשים! השמוק הזה אומר את זה בעצמו! זאת אשמתך, את היית צריכה לשים לב לזה, אלן. את יושבת כאן ולא עושה כלום, את אפילו לא מסוגלת להשגיח על הילדים שלך. הברזות! מה זה צריך להיות, הרי גם אני עובד?! ומה הם עושים בזמן הזה, יושבים להסניף באיזה קופי-שופ, או מה?"


	שום מקרה חריג ושום נסיבות מיוחדות


	"כן", אומרת אלן לאיטה, "אני יודעת על זה. גם אני חושבת שזאת אשמתי, אני לא מקדישה להם תשומת-לב. לא שמתי לב". "אז תעשי משהו! נשבר לי לגמרי ממה שהולך כאן. זה תוהו-ובוהו, אף-פעם אין מישהו בבית, וכולכם מסתובבים עם פרצופים כאלה". והוא חותם את פרצופו. מתיישב אל השולחן. מטאטא הצידה עיתונים ודואר. "הם היו אצל אלמה, הם לא לוקחים סמים. הם אפילו לא מעשנים, עד כמה שאני יודעת". "אבל את לא יודעת הרבה. אצל אלמה! למה, לכל הרוחות?" "אני לא יודעת, בשביל החברה, אני חושבת. מישהו שמתנהג כרגיל, שנמצא שם. הם שיחקו משחקים, לפי דברי פאול". "משחקים, בטח. ועכשיו הם נשארים כיתה. הילדים שלי נשארים כיתה! אני הולך להגיד למנהל הזה את האמת, תדעי לך. עם קצת שיעורים פרטיים הם ישלימו את החומר, ואז הם יעלו לשנה הרביעית. שום מקרה חריג ושום נסיבות מיוחדות. הם יעלו כיתה כמו כל ילד נורמלי. מה הוא חושב לעצמו, החלקלק הזה, מתנשא עלינו עם הנחמדת שלו, עם הנסיבות המשפחתיות המצערות שלו. גועל-נפש!". "אני דווקא חושבת שזה בסדר, יוהאן, מה שהוא מציע. לא נורא אם הם יחזרו על שנה אחת, ייקח עוד זמן עד שהכל יחזור למסלול. יהיה להם טוב יותר אם לא יצטרכו להתמודד עם דרישות כל-כך גבוהות בבית-הספר, לא? אני אדבר איתם, שיחזרו לבית-הספר ויקבעו שיחת התייעצות עם המנהל"."את יודעת שהגישה הרכה הזאת עושה לי רע? לקחת זמן, לעד, להתייעץ, נמאס לי מזה! דברים חייבים להשתנות, הכל בסדר עכשיו, אין שום סיבה להסתובב כל היום בבית. לא לך ולא להם. זה צריך להיגמר, להיגמר. אני גם רוצה שתפני את החדר של שָׂר". יוהאן נבהל ממה שאמר, והוא משתתק לרגע לפני שהוא שב ומסתער במלוא הקיטור: "אני לא עומד בזה שאת מסתובבת בבית כמו חצי מתה. את צריכה להכין אוכל, את יכולה להתאפר פעם, ללבוש משהו יפה, ללכת להסתפר, אני לא יודע מה. זה נמשך כבר מספיק זמן. הגיע הזמן שזה יעבור, ואם את לא מסוגלת, אז תלכי. אז תקומי ותסתלקי. העצב הזה שלך כבר מגיע לי עד פה, זה מוכרח להיפסק!" בעצם זה בקושי התחיל, חושבת אלן. עצב. הוא צודק, אני אלך לפנות את החדר, לשים את הדברים של שָׂר בארגזים, לפשוט את המיטה. "יצירת המופת", אנה אנקוויסט, תרגום: רן הכהן, הספריה החדשה, 276 עמ'.