תרבות NRG - "עירם של האנשים הקטנים", שלום עליכם

ראשי > תרבות > פרקים נבחרים

"עירם של האנשים הקטנים", שלום עליכם

"היצור", דגימה מתוך קובץ הסיפורים החדש של אחד מגדולי האולד סקול, מנסח ראשי של חיי העיירה היהודית

דפדף בתרבות

שלום עליכם
17/5/2005 8:51

א.

פעם אחת, היה זה יום שישי קֵיצי, הלכתי הביתה עם כמה חברים מה"חדר". הלכנו במהירות, רצנו כמעט, ראשית מפני שהוציאו אותנו לחופשי לקראת שבת, ושנית מפני שהיינו רעבים ובבית חיכו לנו צלי חם וחלה טרייה וריחנית.

פתאום צעק אחד מאיתנו בקול גדול: "אוי, גוזל!" - וכולנו עצרנו.
כמו פקעת ישבה על הארץ, ראשה הקטן מורם, ציפור קטנה ורכה, שמקורה הזעיר עוד צהוב כולו. הציפור המסכנה רעדה, פרשה את נוצותיה, הזדעזעה, ריפרפה בכנפיה, פערה שוב ושוב את מקורה הזעיר, כמו תינוק הרוצה לאכול, והוציאה בת קול צרודה: "פִּי!"... ואנחנו נתקפנו רחמים והתחלנו להרהר: מה עושים בגוזל? זה אמר: צריך להשאירו על הארץ, עד שתבוא הציפור "האֵם". זה יעץ שנזרוק

אותו באוויר והוא יעוף. וזה סבר שצריך לקחת אותו הביתה. אך כולם הודו בכך שיש לרחם עליו, שזה "צער בעלי חיים".

וכך הבאנו את הציפור הביתה, שכחנו שאנחנו רעבים והתחלנו להאכיל אותה, להשקות אותה במים היישר לתוך הפה - הציפור הרבתה כל כך לרעוד, לפלבל בעיניה הקטנות, להזדעזע ולפרפר בתוך ידינו, עד ששמטה את ראשה הקטן, גילגלה עיניה... ומתה.

"מדוע חיתה הציפור הזאת? לשם מה ולמי נבראה? מי צריך היה אותה בעולם?"... - מחשבות כאלה ניקרו במוחי ולא היתה להן תשובה.

מקץ חצי שעה ליווינו בכבוד רב את הציפור הקטנה למנוחות, כרינו בגן גומה עמוקה, עטפנו את הציפור (בשולי מטפחת אף לבנה), קברנו אותה וגדרנו אותה בקרש שכתוב עליו: כאן קבור הגוזל הקטן ציפור בן בלק.

וחתמנו שם את שמות כל העוסקים בקבורה: ברל, יוסל, דוד, מוטל, קלמן, גצל...
הקיץ העליז והחם חלף ביעף. באו הסתיו הרטוב וימיו הבוכיים והקרים. הגשם העיף את "המצבה", טישטש את הקבר, והמעשה בציפור נשכח כליל, ככל דבר אשר מכסה האדמה. אך לפעמים, בהיזכרי בגוזל "ציפור בן בלק", ניצבת מול עיני היצור.


	ב.


	"היצור" היתה בתו של הרב ר' זרחל, ילדה נכה וגיבנת, לא עלינו. בת כמה היתה - אינני יודע. אך היו ל"יצור" פנים קטנות, זקנות ומקומטות, שתי ידיים ארוכות ודקות, שערות דלילות, שתי עיני עכברים שחורות ובורקות. המסכנה ישבה תמיד במקום אחד, רגליה מקופלות תחתיה, ולא יכלה ללכת. ומקומה של "היצור" היה מאחורי התנור, בפינה, על הרצפה החשופה - שם ישבה, שם עשתה הכול, בשקט תמיד, בלי להשמיע ציוץ, כך שימים עברו, ימים תמימים, ואפשר היה לשכוח שיש "יצור" בעולם. כאשר נתנו ל"יצור" פרוסת לחם, היתה מושיטה יד קטנה וצפודה שבקצֵהָ אצבעות דקות, משונות, מעוקלות וצפודות, כמו קוף, חוטפת את פרוסת הלחם ומגישה אותה היישר לפה. ופה גדול כל כך היה לה, עד שתפוח שלם היה נכנס בתוכו ונעלם. "יצור! לתת לך קצת עוגה?" "יצור! רוצה חלה עם שומן?" "יצור! רוצה לפצח אגוזים?" יצור! רוצה לשחק בכפתורים?" כך נהגנו אנחנו, ילדי "החדר" - שקצים, קונדסים, ממזרים - להתגרות ב"יצור". אך "היצור" לא ענתה דבר, אלא הושיטה שוב ושוב את ידה הכחושה שבקצֵהָ אצבעות דקות והביטה היישר בעיניים, כמו כלב רעב בשעה שהוא חושב שהנה הנה זורקים לו עצם. "היא אילמת!" הסביר לנו יעקב אלי, המבוגר בחבורה, דווקא בנו של הרבי, בחור שוטה שלחייו תפוחות. "אילמת, לא יכולה לדבר, ויודעת רק לאכול ולאכול, תמיד רעבה, בור בלי תחתית..." רק לעיתים רחוקות מאוד השמיעה "היצור" את קולה, הוציאה מין צחוק מוזר, שאפשר היה להבינו הן כצחוק, הן כבכי, הן כשיעול. אז היתה הרבנית, זרחלית, צועקת עליה: "יצור! אולי תסתמי כבר, יצור?" "היצור" הבינה שרע הדבר אם קוראים לה "יצור"; סימן שהנה מגיעות המכות. ובמכות זכתה "היצור" לעיתים קרובות, כמעט בכל יום, ועל פי רוב - מאִמהּ. זרחלית, כשליבה היה מר, נהגה לשפוך את כל חמתה על "היצור". "אוי, יצור, הלוואי שאקבור אותך! הצילו! למה חיים בעולם יצורים כאלה?!"


	ג.


	אף אחד לא אהב את "היצור", אבל הכול ריחמו עליה, ויותר מכל - הרב ר' זרחל. "צער בעלי חיים!" נהג לומר, להביט עליה מרחוק ברחמים רבים ולהיאנח חרישית, וכאשר לא ראתה אותו הרבנית היה נותן לה פעם פיסת לחם, פעם תפוח אדמה ופעם מים לשתייה. וכאשר היה רואה אותנו מוצצים סוכריות, או מפצחים אגוזים, היה אומר לנו שאם אנחנו רוצים לזכות במצווה, עלינו להעניק גם ל"יצור" כמה אגוזים... גם הרבנית נתנה לה לאכול ולשתות, אך בלי רחמים, בלי לב - היא דחפה דבר מאכל בידה הקטנה, וכאילו אמרה: קחי ותיחנקי! בהתחלה פשוט פחדנו, אנחנו ילדי ה"חדר", מ"היצור": לא יכולנו לראות לנגד עינינו את הגבנון, לא יכולנו לשמוע את הצחוק המוזר מאוד. אך ככל שנקף הזמן כך התרגלנו אליה, ובבוא העת נעשתה "היצור" כאחת מבני החבורה, הכירה כל ילד בשמו, ולפנות ערב, בין מנחה למעריב, שעה שהרבי היה בבית המדרש והרבנית - בעיר, ואנחנו שיחקנו ב"אבינו המלך", במחבואים, באֶקַח מקח ובשאר משחקים שאפשר לשחק בהם עם בנות, ואפילו פֶּסלֶה בת הרב רוקדת במעגל - אותה שעה היינו מכניסים את "היצור" למעגל, לתוך החבורה, כדי שתשחק איתנו ולוּ מרחוק. הו, כמה התמוגגה אז "היצור"! היא פערה את הפה הגדול והנורא לרוחב פרסה וצחקה בצחוקה היבבני. ומשנכנסו הרבי או הרבנית - מייד השתתקה, הרצינה, התעצבה, נמלאה דאגה, ממש כאילו כלום לא קרה. היתה ל"יצור" שפה משונה ומוזרה, שלא כל אחד היה יכול להבינה. ל"פרוסה" קראה "הרוסה", ל"מים" - "טרבּרים", לכפתורים - "פנדרים", לתפוח ולתפוח אדמה - "תופוצים", ולילד - "יֶלֶלֶה". כיצד נהפך ילד ל"יללה" אינני יודע... "יללה! יללה! הנה פנדרים, תן לי תופוצי והרוסה..." כלומר: "ילד! ילד! הנה כפתורים, תן לי תפוח ופרוסת לחם". גם לשיר יכלה "היצור", בקול של... עטלף. כשאיש לא היה לידה נהגה להשמיע את קולה, לפעור את פיה הרחב, למתוח את צווארה הרזה ולשיר מין דבר שאיש לא יכול היה להבין, ובכל פעם היתה גומרת במין ניגון של ברכת כוהנים: "טוּדֶלי הו הו! טודלי הו הו!" באה הרבנית, שומעת ששרים, ומצטעקת מייד: "יצור! הלוואי שתיקברי, שוב התחלת לשיר?" בשומעה שאמהּ כועסת, מסתירה "היצור" את ראשה בין כתפיה, כמו צב, ומשתתקת.


	ד.


	בכל העיר היתה "היצור" לשם דבר. כל התושבים הכירו אותה ודיברו עליה תמיד. אם התרגש אסון על פלוני, אם מתה צעירה בלידתה, או כלה לפני חופתה, או סתם איש ואב לילדים - מייד עלתה "היצור" על הדעת: "אלא מה? כאלה כמו 'היצור' לא מתים! אל תדאג, ריבונו של עולם יודע מה הוא עושה!"... ולא מפני שעינן של הבריות היתה צרה בחייה של "היצור" - חס וחלילה! כך דיברו אך ורק מתוך רחמים, ורק מפני שאומנם, אלוהים הוא אל גדול, המנהיג את עולמו הקטן בשכל טוב ובחסד רב, ואף על פי כן קורה לפעמים - בל נחטא בלשוננו! - שפועלו אינו ישר כל כך. הנה, למשל, לר' זרחל עצמו היה ילד, לוי יצחק קטן, שנקרא על שם הרבי מברדיצ'ב. אותו לוי יצחק, אילו הגיע לבגרות, אלוהים לבדו יודע להיכן היה מגיע! בן אחת עשרה שנה כבר הרעיש את כל העיר. כל העיר? כולם דיברו עליו! נו, ואותו לא לקח אליו אלוהים, והוא לא מת בתוך שלושה ארבעה ימים? ודאי תשאלו, מה גרם למותו? הרופא אמר שהיתה זו דלקת במוח. ר' זרחל סבר שהיה זה הלימוד - שהילד מת מפני שהִרבה מדי ללמוד. וזרחלית טענה שכולם יודעים רק מעט יותר מן המתים: הילד, היא אומרת, הלך לעולמו רק בגלל עין הרע. אנשים, היא אומרת, לא ראו אותו בעין יפה... מה כבר מותר לעני? אפילו ילדים מוצלחים אסור לו לקבל!... מאז נעשתה "היצור" מפורסמת עוד יותר בעיר ואומללה עוד יותר בבית. האֵם לא יכלה להביט בה, שטמה אותה בליבה כאילו היתה "מוקצה מחמת מיאוס", ולא אחת קיללה את בעלה על שהוא עומד לצידה של "היצור" הזה, על שהוא מרחם עליה. "בכל זאת צער בעלי חיים!" היה עונה לה זרחל. "בכל זאת נפש חיה!" "נפש חיה?" היתה עונה לו זרחלית. "מפלצת, זבל, נפֶל, עונש על חטאים של זרים!"...


עטיפת הספר "עירם של האנשים הקטנים". איור: רותו מודן


	ה.


	"שמעתם?" קרא לנו פעם אחת בנו של הרב, יעקב אלי, הנער הטיפש שלחייו תפוחות, ופניו צוהלות ושמחות, ממש כאילו עמד לבשר לנו בשורה חשובה במיוחד. "שמעתם? 'היצור' גוססת... כבר היתה אצלה בתיה המְרפאה ואמרה שהמצב רע. אין 'יצור', זהו, סוף!" ובתוך כך מעווה יעקב אלי את פרצופו, ופניו כפני מי שזה עתה חתם על עסקה. לב כולנו נקרע למשמע הבשורה. כל עוד החזיקה "היצור" מעמד לא הקדשנו לה מחשבה רבה מדי, ועכשיו, כששמענו ש"היצור" נוטה למות, נראה היה לנו כאילו לא נהגנו בה כראוי, ונעורה בנו מין תחושה משונה שאפשר לכנותהּ בשם "חרטה". חרטה על מה - אינני יודע בעצמי, אך חרטה! וכולנו הסתערנו אל מאחורי התנור וראינו את הרבנית יושבת ליד "היצור" בעיניים אדומות מבכי, וכולנו התביישנו בעצמנו ופנינו לאחור. "בואו לפה, מה אתם בורחים?" קראה לנו הרבנית ודיברה בלחש. "אל תפחדו, 'היצור' לא מתה עדיין, 'היצור' עדיין חיה... אפילו שהשם יתברך, אם הוא רק רוצה... הוא אל גדול, והוא יכול, אם הוא רק רוצה... הוא מחיה מתים, הוא הופך מת לחי... הרבי לא בבית, הרב הלך לקנות תפוז, תפוח זהב, תאכלי תפוז, 'יצור'?" כך אמרה הרבנית, פכרה ידיה וגחנה אל החולה. מימינו לא ראינו את הרבנית נוחה כל כך כבאותה שעה. "היצור" שכבה מצונפת כפקעת חוטים, עיניה עצומות, פיה הגדול והמפחיד פעור, הניעה את שפתיה היבשות והוציאה חריקה צרודה, כציפור חלושה: "אִי! אי! אי!"... כאשר הבטתי ב"יצור" נזכרתי בציפור הקטנה וצהובת המקור שמצאנו פעם על הארץ, וליבי נכמר, ודמעות חנקו את גרוני, וראיתי את חברי ממצמצים משונות בעיניהם, מתביישים להביט זה בזה. וככה פתחנו את ספרי הקודש, ובשובו של הרבי עם התפוז מצא אותנו יושבים בשקט, ושיבח אותנו ואמר שאנחנו ילדים טובים, מפני שאנחנו יושבים בשקט. הוא ישב איתנו ללמוד, ושקע כביכול במצולות הגמרא, חכך במצחו ושר ביחד איתנו את "אמר רב פפא" בנעימה ערבה. אבל כולנו ראינו היטב שראשו אינו בגמרא ואינו ברב פפא, שליבו שם, מאחורי התנור, מפני שמפעם לפעם סובב את ראשו לאחור, כמו פרה, להבדיל, המביטה בעגלהּ המסכן, ומפעם לפעם הוציא מקרבו אנחה עמוקה עמוקה, גניחה כבדה כבדה, וכל אנחה וכל גניחה קרעה נתח מליבי.


	ו.


	"זהו! זהו! זהו! אתם יכולים כבר לחזור הביתה"... כך הודיע לנו למחרת בבוקר יעקב אלי, בנו של הרבי, הבחור הטיפש שלחייו תפוחות, הודיע את הבשורה בדילוג לעברנו על רגל אחת. "הביתה? מה קרה?" "מה קרה? אבא, אמא ואני, אנחנו נצטרך לשבת שבעה, לא ללמוד שבוע שלם, כי 'היצור' מתה." "מתה?" "מתה, הלילה מתה. עכשיו אני רץ לשמשים של חברה קדישא". אנחנו נותרים נדהמים. מצד אחד בשורה כזאת, שמתה "היצור" המסכנה! ומצד שני שמחה רבה, שנהיה חופשיים שבוע שלם... הקיץ הגיע, השמים שטופים, טהורים, צלולים כראי. אין רבב, אין משב. השמש מחייכת, השמש בוערת. נוכל ללכת לנחל, לרחוץ יום שלם ולדוג דגים. מרוב שמחה אנחנו מתחילים לרקוד, לפעות ולגעות, כמו עגלים, ולעשות פרצופים משונים: אחד מעווה את פניו כמו קוף ומיילל כחתול. האחר עונה לו "האו האו" ככלבלב. והאחר מקרקר כברווז "גע, גע, גע!" הרביעי מסתובב על רגל אחת ושר לו כך: "אחת, שתיים, שלוש, שיר אשיר בראש, רעש והמון עם הפעמון"... והחמישי סוטר לעצמו שלוש פעמים על שתי לחייו, סתם כך, בלי מילים, ומתחיל לרוץ כמו משוגע לכל עבר, ואחריו יוצאים בריצה כל שאר הפרחחים. ורק אני לבדי, שהכרתי את "היצור" יותר מכולם, מפני שפעם הייתי סמוך על שולחנו של הרב, נשאר נעוץ במקומי, ואיני יכול למוש משם. "מתה?" אני חושב לעצמי. "מה זאת אומרת, בעצם, 'מתה'?... למה חיתה בכלל? ומדוע מתה?"... ואני פונה ללכת אל ה"חדר", להביט, ולוּ מרחוק, כיצד מתים. איך מרגישים כשמתים?... אני ניגש לדלת ושומע קול בכי משונה ויללה נוראה, בניגון משונה של תחינת אשה: "אוי ואבוי לי, אוי, בשביל מה הייתי צריכה ללדת אותך? איזה אסון נו רא! מה כבר היו החיים שלך על פני האדמה הזאת? מה ריבונו של עולם רצה מהנשמה התמימה שלך, שהוריד אותה לפה מכיסא הקודש, בשביל להתענות, לכפר על עוונות של אחרים, איזו מכה איו מה! יותר טוב היה לך למות בבטן של אמא שלך ושלא תיוולדי, איזה צרות גדו לות! הלוואי שלא הייתי זוכה לקבור אותך, איזו מכה נו ר אה! שתזכי לגן עדן בעבור זה, ולפחות תהיי שם מליצת יושר, ותשתדלי בשביל אבא ואמא, ובשביל כל הילדים וכל האוהבים שלנו וכל היקרים!"... מרה שחורה גדולה נופלת עלי. אני רוצה לברוח, אבל נמשך להביט בנעשה בתוך החדר. אני פותח את הדלת ורואה: על הארץ מונח דבר מה מכוסה שחורים, למראשותיו נר דולק, והרבנית יושבת סמוכה, רגליה מקופלות תחתיה, מתנדנדת ובוכה ומייללת באותו ניגון משונה ונורא. כנגדה עומדות שלוש נשים, שכנות קרובות, בתיה, פֶּסי וסוֹסי, ידיהן שלובות על ליבן, והן מביטות ברבנית ופניהן מעוותות ומשונות כדי כך, שאלמלא "היצור" היתה מונחת שם על הארץ צריך היה להיות חזקים מברזל כדי שלא להתפוצץ מצחוק. שלוש השכנות הללו באו לעזור לבכּות את "היצור"; אך הן ביכו את החיים, את האב ואת האם האומללים, שהיתה להם בת נכה כזאת, שלא נדע, שנולדה נכה ומתה נכה... גם את שאר ילדי הרב ראיתי ישובים על הארץ ובוכים חרישית, חוץ מיעקב אלי (יעקב אלי הלא מקפץ על רגל אחת אל השמשים, כדי שיביאו את מיטת המת, בשמחה כזאת, ממש כאילו שלחו אותו לקרוא לכליזמרים), ובצד, בקרן זווית ועל שרפרף, יושב הרבי, ראשו שמוט, ידיו על ברכיו. אני סקרן מאוד לדעת אם הוא בוכה - איך בוכה הרבי?... אני חורק בדלת ומכחכח בגרוני. הרבי זוקף לאט לאט את ראשו, אחר כך - את הגבות, ואני רואה עיניים אדומות. אפשר היה להישבע שהוא בכה... "הביתה! פרחח אחד!" צועק אלי הרבי. רעד אוחז בי כמו בקדחת. אני נושא את רגלי ובורח הרחק, אל מעבר להרי החושך.


	ז.


	על משכבי בלילה עולה לנגד עיני "היצור" מכוסה בשחורים, ובכיה של הרבנית וקינתה מצלצלים באוזנַי. אני קורא קריאת שמע. אך כבה הנר, והנה אני רואה בעיני רוחי את "היצור" מכוסה בשחורים, ובכיה של הרבנית וקינתה מצלצלים באוזני. אני עוצם את עיני חזק חזק, כדי שלא אראה; אני אוטם את אוזני חזק חזק, כדי שלא אשמע - ושום דבר אינו עוזר: אני רואה את "היצור" מכוסה בשחורים, ושומע את בכיה של הרבנית ואת קינתה. אני משתדל לחשוב על דבר אחר, ונזכר בכוונה בדברים מצחיקים, נזכר בשלוש השכנות שפניהן מעוותות - אך שום דבר אינו עוזר, שום דבר אינו מצחיק! מין מקדח קודח במוחי מחשבות והרהורים מכל המינים: "מתה... מה הם חיים, ומה הוא המוות? למה חייתה 'היצור'? למה מתה? למה?"... אני מתכסה היטב בשמיכה, אומר "המפיל" ונרדם. אני נרדם, והנה ניצבת מולי חופה שחורה. אני עומד עם "היצור" מתחת לחופה. כל הילדים מוחים כפיים ושרים: "אחת, שתיים, שלוש, שיר אשיר בראש, רעש והמון עם הפעמון"... יעקב אלי, הבחור הטיפש שלחייו תפוחות, מדלג על רגל אחת וצועק: "ילֶלֶה! ילֶלֶה!" והרבי והרבנית בוכים ומקוננים. "היצור" מביטה בי ברחמים, בתחינה, מושיטה לי את ידה הרזה שאצבעותיה הקטנות צפודות ומעוקלות. ליבי נצבט ומצטער. נשמתי פורחת כמעט. "מה את רוצה," אני אומר, "מה את רוצה, יצור, מה את רוצה? אולי תפוז?"... אני מתבונן - ואין שום "יצור". רק ציפור קטנה שמקורה קטן וצהוב, ציפור בן בלק. הציפור הקטנה רועדת, מפרפרת, מפרכסת בכנפיה, פוערת את מקורה הצהוב, כמו תינוק המבקש לינוק, ושרה בניגון של ברכת כוהנים: "טודלי הו הו! טודלי הו הו!" אני מקיץ - והנה יום קיץ חם, נאה וזוהר. כל החלונות פתוחים. ציוץ הציפורים וצרצור החגבים צורמים באוזניים. שתי אחיותי, זלטקה ובלוּמקה, ילדות יפות שלחייהן סמוקות כאפרסקים, עומדות לבושות בשמלות לבנות ירוקות ובצמות קלועות בסרטים אדומים. הן זורחות כחמה, פורחות כוורדים. "קום כבר!" הן אומרות לי. "תגמור להתפלל וצא החוצה. החברים שלך מחכים לך. הם היו פה כבר פעמיים. הרי יש לכם יום חופשי מה'חדר', שבוע חופשי שלם! שמחה וששון לכם!" המילים האהובות "יום חופשי מה'חדר', שבוע חופשי שלם" משובבות את הנפש, מחממות את הנשמה, נושאות אותי מאליהן, ואני משתוקק לרוץ אל חברי. אך יחד עם החופש מה'חדר' אני נזכר ב"יצור", וכאילו מחט ננעצת בליבי וקורעת אותו: אין יצור! מתה "היצור"! ואני יוצא בריצה אל חברי.


	ח.


	בחוץ קיץ. השמים שטופים, טהורים, צלולים כראי. אין רבב, אין משב. השמש מחייכת, השמש צולָה, השמש אופָה. כולנו הולכים אל הנחל, לרחוץ ולדוג דגים. ושעה שאנחנו רצים, שעה שאנחנו מתרחצים, שעה שאנחנו דגים דגים, לא מניחה לי המחשבה ההיא, בדיוק אותה מחשבה: אין יצור! מתה "היצור"! כולנו עירומים כאדם הראשון, רוחצים ויוצאים מהנחל, מתגוללים בבוץ כחזירים, ושוב הולכים לרחוץ, רוחצים ארוכות עד שאנחנו מכחילים כטחולים, מתחילים לרעוד עד שנוקשות השִניים - וכבר אנחנו שוכבים שרועים בחול הלוהט, כנגד השמש החמה והבוערת, כנגד כיפת הרקיע הכחולה והנישאת. רק שניים מן החבורה, חיים הגדול וחיים הקטן, נשארים במים. במיומנות רבה הם כרכו שתי חולצות בשרווליהן ועשו מהן רשת, ועכשיו הם דגים דגים. כלומר, לוּ היו דגים - היו דגים אותם; הבעיה היחידה היא שאין דגים. כלומר, דגים דווקא יש, אך לתוך הרשת של חיים הגדול וחיים הקטן הם אינם רוצים להיכנס. אין להם שום עניין בזה. "עמוק יותר, חיים! תתכופף, חיים! תתכופף! לך לגדה, חיים, לך לגדה, זהירות עם הדגים!" כך מצווה חיים הגדול על חיים הקטן, ושני הדייגים הולכים שחוחים עד צווארם במים, סוחבים בזהירות את הרשת אל הגדה, מביטים היטב היטב בחולצות - ואין דגים! "תנו לי ולמוֹטְל, אנחנו נדוג מהר יותר!" כך אומר מוטל האדום, וקופץ למים עם מוטל השחור, ושני הדייגים החדשים יודעים את מלאכתם, עובדים בשקיקה, צעד אחר צעד, מתכופפים כהלכה וזוחלים כמעט עד קרקעית הנחל. והנחל מתנוצץ, מתערסל, ונשקפת בו כיפת הרקיע הכחולה והנישאת, הרועדת במים, הנעה אנה ואנה. שקט בכול. אף נפש חיה אינה נראית. אף ציוץ אינו נשמע. דוד לייב שואב המים בא עם החבית, מילא אותה, השקה את הסוס, ובעצמו רחץ את פניו הסמוקות והנאות ואת זקנו המדובלל, ניגב בכנף הבגד המוכתמת בשומן - וחזר העירה. שתיים או שלוש כובסות שעמדו על שפת הנחל, ועד עכשיו חבטו בקרשים בכבסים הרטובים, לקחו כאשה אחת את הכביסה על שכמן וחזרו העירה. הכול שקט ושליו. שקטים המים, שקטים השמים, שקט מכל עבר. אפילו הצפרדעים, שעד עכשיו השמיעו את ה"קוואה קוואה" ואת ה"בול בול בול" שלהן, שקעו בתרדמה. עוד רגע - והכול כמו מת. העיניים נעצמות מעצמן, ומתחשק מאוד, מתחשק כל כך, לשכב בגוף הרטוב בחול החם והיבש, לשכב בעיניים עצומות למחצה, ולהסתכל ולחשוב ולחלום... פתאום נשמע קול: "מצאנו! מצאנו!" הקול הזה נשמע צוהל כל כך, ממש כקולם של האנשים שהפליגו עם קולומבוס בספינה וגילו את אמריקה. כולנו מזנקים ויורדים אל הגדה, אל שני הדייגים החדשים, מתבוננים לתוך הרשת ורואים: אחד משרוולי החולצה מנתר. "דגים! דגים! דגים!" אנחנו שרים ומרקדים. ועודנו מרקדים ושרים - והנה קופץ מהרשת, ומזנק היישר אלינו, דבר מה גדול, אפור, מכוער, מגעיל - קרפד עם זוג עיניים מימיות ומטומטמות! ואנחנו מתחילים לרוץ מהר למעלה, על החול הלוהט, וצועקים: "הצילו, יהודים, שמע ישראל, הצילו!" הבהלה, כרגיל, נגמרת בצחוק, והחבורה נעשית עליזה עוד יותר ושמחה עוד יותר. אנחנו מתגלגלים בחול, מתגוללים בבוץ, משתכשכים בנחל. טוב לנו - טוב עד אין קץ, טוב לבלי שיעור. ולא בכדי - הרי אנחנו חופשיים! שבוע שלם חופשיים! ורק ממני לא מרפה המחשבה, ממש אותה מחשבה: "אין יצור! מתה 'היצור'!" מתה! מתה! מתה!... "עירם של האנשים הקטנים", שלום עליכם, תרגום מיידיש: בני מר, הוצאת ידיעות אחרונות