תרבות NRG - "הספה הנודדת של מר מוּאוֹ", דאי סיג'י

ראשי > תרבות > פרקים נבחרים

"הספה הנודדת של מר מוּאוֹ", דאי סיג'י

פרק ראשון מתוך הרפתקאותיו של מואו, פסיכואנליטיקן בתול שחוזר מצרפת לסין, מתוך ספרו החדש של מחבר "בלזק והתופרת הסינית הקטנה"

דפדף בתרבות

דאי סיג'י
24/5/2005 11:57

שרשרת ברזל עטופה בפלסטיק ורוד שקוף משתקפת, כמו נחש בוהק, בחלונו של קרון שמעבר לו מצטמקים והולכים פנסי איתות לנקודות אזמרגד ואודם ונבלעים בערפל של לילה חם בחודש יולי. (לפני כמה דקות, במסעדה מטונפת בתחנת רכבת קטנה ליד ההר הצהוב, בדרום סין, חיברה אותה שרשרת לרגלו של שולחן מעץ דמוי מהגוני מזוודת דֶלסי תכלכלה, עם גלגלים ומוט נשיאה נשלף ממתכת, השייכת למר מוּאוֹ, פסיכואנליטיקאי מתלמד ממוצא סיני, שחזר זה לא כבר מצרפת).

יחסית לאדם משולל כל קסם ויופי, שגובהו אינו עולה על מטר שישים ושלוש, גופו הכחוש אינו בנוי היטב, עיניו בולטות ותפוחות מעט מאחורי זגוגיות משקפיים עבות שממקדות אותן בקיפאון "מוּאואי" מוחלט, ושערו מדובלל ומתפצל, מפגין מר מואו ביטחון מפתיע: הוא חולץ את נעליו הצרפתיות, חושף גרביים אדומים שמתוך הקצה המחורר שלהם משתרבבת בוהן גרמית ולבנה כמו חלב דל שומן, מטפס על אחד מספסלי העץ )מין מושב חשוף, ללא ריפוד(, מניח את הדֶלסי שלו על מדף המטען, מחבר לשם את השרשרת, מעביר קשת של מנעול קטן דרך שתי חוליות שרשרת, ומתרומם על קצות אצבעותיו כדי לוודא שהמנעול סגור היטב.

אחר כך הוא חוזר למקומו על הספסל, מסדר את נעליו מתחת למושב, נועל זוג כפכפים לבנים, מנקה את זגוגיות משקפיו, מצית סיגריה קטנה, מסיר את מכסה העט שלו וניגש "לעבודה", כלומר, להעלאת חלומות על הכתב במחברת שקנה בצרפת, משימה שנראית לו כחובתו כפסיכואנליטיקאי מתלמד. אי-סדר שולט בקרון הזה שמושביו קשים (ורק בו נותרו כרטיסים): זה עתה עלו איכרים, סלים מלאים בידיהם או סלסילות במבוק על גבם, עושים עסקאות כאלה ואחרות לפני שיֵרדו בתחנה הבאה. מהם שמדשדשים במסדרון ומוכרים ביצים קשות או פשטידות מאודות, ומהם שמוכרים פירות, סיגריות, פחיות קולה, בקבוקי מים מינרליים סיניים ואפילו מי אֶוויָאן.

עובדי רכבת לבושי מדים מפלסים את דרכם במסדרון היחיד בקרון הדחוס, דוחפים עגלות בטור עורפי ומציעים רגלי ברווז חריפות, בשר חזיר צלוי ומתובל, עיתונים וצהובונים. על הרצפה יושב ילד בן עשר, ערמומי למראה,

ומורח בזהירות משחת נעליים על נעליים בעלות עקבים מחודדים של נוסעת בגיל העמידה, הבולטת ברכבת הלילה הזאת במשקפי השמש הכחולים שלה, הגדולים מדי על פניה. איש אינו שם לב למר מוּאוֹ או לדריכות המטורפת שבה הוא שומר על מזוודת הדֶלסי שלו, דגם 2000. (כמה ימים לפני כן, ברכבת יום, שגם בה נסע בקרון בעל מושבים קשים, חתם את הרשימה היומית במובאה מוחצת מתוך כתביו של לאקאן, הרים את ראשו מן המחברת וראה, כמו בסרט אילם בהילוך אטי, נוסעים שנמלאו סקרנות לנוכח אמצעי הבטיחות שנקט כדי להגן על מזוודתו, ולכן טיפסו על הספסל כדי לבדוק אותה, למשש אותה ולחבוט בה בידיים שציפורניהן שחורות ושבורות).

נראה שדבר אינו יכול להסיח את דעתו כאשר הוא שוקע ברשימותיו. על הספסל התלת-מושבי, שכנו מימין, גבר כבן חמישים, בעל גב שחוח ופנים ארוכים וצרובי שמש, שולח מבטים סקרניים אל מחברתו, תחילה בגנֵבה ואחר כך במפגיע.
"אדוני המשקפופר, אתה יודע לכתוב באנגלית?" הוא שואל אותו ביראת כבוד מתרפסת כמעט. "אני יכול לבקש ממך עצה? הבן שלי לומד בתיכון, והוא ממש אפס, אפס, אפס באנגלית".

"כמובן," עונה לו מוּאוֹ בנעימת קול רצינית, בלי להפגין מורת רוח כלשהי לנוכח הכינוי "משקפופר". "אני אספר לך סיפור על ווֹלטֶר, פילוסוף צרפתי מהמאה השמונה-עשרה. יום אחד שאל אותו בּוֹזוֶול: ´אתה מדבר אנגלית?´ וולטר ענה לו: ´כדי לדבר אנגלית, צריך לנשוך את קצה הלשון בשיניים. ואני - אני מבוגר מדי וכבר איבדתי את שיני.´ הבנת? הוא התכוון להגיית הצליל th. גם אני, כמו וולטר הזקן, אין לי שיניים ארוכות מספיק להשתמש בשפה הבינלאומית הזאת, אף שאני מעריץ כמה סופרים אנגלים וגם שניים-שלושה אמריקנים. השפה שאני כותב בה, אדוני, היא צרפתית".

האיש מופתע מן התשובה הארוכה והמום מן הנאום, ולאחר שהוא מתעשת, הוא נועץ בשכנו מבט מלא שנאה. כמו כל פועלי התקופה המהפכנית, הוא מתעב אנשים שיש להם ידע שאין לו ושבאמצעות הידע שלהם מסמלים כוח עצום. הוא מחליט לתת לו שיעור בצניעות, מוציא מהתיק שלו שח סיני ומזמין אותו לשחק.


	כמו משקפיו של הקיסר האחרון בסרט של בּרטוֹלוּצ'י


	"מצטער," אומר מוּאוֹ, רציני כתמיד. "אני לא יודע לשחק, אף על פי שאני מכיר היטב את מקורו של המשחק הזה. אני יודע היכן נוצר ובאיזו שנה..." השכן, המתוסכל לגמרי, שואל אותו לפני שהוא נרדם: "באמת כתבת בצרפתית?" "כן". "אה, צרפתית!" הוא שב ואומר כמה וכמה פעמים, והמילה הזאת מצטלצלת בקרון הלילה כמו הד חלוש, כמו צל, תזכורת למילה הנהדרת "אנגלית", והבעת מבוכה פושטת על פניו, פני אב-משפחה למופת. זה אחת-עשרה שנה, בפריז, בחדר משרתים שהוסב לסטודיו, בקומה שביעית בלי מעלית )שטיח אדום מכסה את המדרגות עד הקומה השישית(, מקום טחוב עם סדקים גדולים בתקרה ובקירות, מוּאוֹ מעביר את כל לילותיו, מאחת-עשרה בלילה עד שש בבוקר, ברישום חלומות - בראש ובראשונה חלומות שלו, אבל גם חלומות של אחרים. הוא כותב את רשימותיו בצרפתית, אגב עיון במילון לארוס שבו הוא בודק כל מילה שמנסה לחסום את דרכו. הו! כמה מחברות מילא! הוא שמר את כולן בקופסאות נעליים מהודקות בגומיות, המונחות על מדפי מתכת גבוהים, קופסאות מכוסות אבק, כמו אלה שהצרפתים מאחסנים ויאחסנו בהן תמיד את חשבונות החשמל והטלפון שלהם, את תלושי השכר, את טופסי מס ההכנסה, את דפי חשבון הבנק, את פוליסות הביטוח ואת דפי האשראי שבעזרתו מימנו את הרהיטים, את הָרֶכב או את השיפוצים... בקיצור, קופסאות מאזן חיים. מ-1989, השנה שבה הגיע לפריז, ובמשך יותר מעשור שנים (כיום הוא עומד לחצות את סף הארבעים - גיל הצלילות, על פי קונפוציוס הזקן והחכם), הרשימות האלה, שנכתבו בצרפתית אשר נשאבה מילה אחר מילה מן המילון, שינו אותו, כשם שמשקפיו העגולים בעלי הזגוגית הלבנה, המוקפים מסגרת דקה כמו משקפיו של הקיסר האחרון בסרט של בּרטוֹלוּצ´י, נעכרו עם הזמן, השחירו מזיעה והוכתמו בשומן צהוב, ועתה זרועותיהם מעוותות עד כדי כך ששוב אינם נכנסים לשום נרתיק. "האם צורת הגולגולת שלי השתנתה עד כדי כך?" כתב במחברתו לאחר ראש השנה הסיני בשנת 2000. באותו בוקר קשר סינר סביב מותניו, הפשיל את שרווליו והחליט לעשות סדר בחדרון שלו. אבל לפני שגמר להדיח את הכלים המלוכלכים שנאגרו בכיור במשך זמן רב (הרגל מגונה של רווק) בערמה קודרת שהגיחה מן המים כמו קרחון, החליקו המשקפיים מעל אפו, ופלוּפּ - נפלו בצלילה גחמנית אל תוך אמבט הבועות, שעלי תה ושיירי מזון צפו על פניו, ושקעו בין איי ספלים ושרטוני צלחות. כסומא נאלץ לגשש מתחת לקצף, להוציא מהכיור מקלות אכילה נוטפי מים, סירים חלודים ששכבת אורז התקשתה בתחתיתם, ספלי תה, מאפרת זכוכית, קליפות מלון ואבטיח, קערות מזוהמות, צלחות סדוקות, כפיות וכמה מזלגות משומנים עד כדי כך שהחליקו מידיו ונפלו ארצה בקול צלצול. בסופו של דבר דלה את משקפיו. בעדינות ניגב אותם, ניקה אותם והתבונן בהם: הזגוגיות עוטרו בשריטות חדשות, כמו צלקות דקות, והזרועות, העקומות כתמיד, התעקמו בזווית משונה עוד יותר. כרגע, ברכבת הלילה הסינית הזאת המתקדמת בלי הרף, דבר אינו יכול להטריד אותו - לא המושב הקשה ולא נוכחותם של שכניו. דבר אינו מסיח את דעתו, אפילו לא הגברת היפה עם משקפי השמש (כוכבנית מעולם הבידור שנוסעת בעילום שם?), שיושבת ליד החלון, ליד זוג צעיר, מול שלוש נשים קשישות, ומפנה את ראשה אליו ברוב חן כשמרפקה שעון על השולחן המתקפל. לא. מר מוּאוֹ שלנו אינו נמצא בתוך קרון, אלא באמצע שורה כתובה, בתוך שפתה של ארץ רחוקה, ומעל לכול בתוככי חלומותיו, שאותם הוא רושם ומנתח במודעות מקצועית רבה, במסירות רבה, או ליתר דיוק באהבה רבה. לרגעים העונג שהוא מפיק מכך משתקף בפניו, במיוחד כאשר הוא נזכר, מצטט או מיישם על חלומותיו כמה משפטים או פסקה שלמה של פרויד או לאקאן, שני המורים הדגולים, שהוא רוחש להם הערצה מוחלטת. ואז, כאילו זיהה ידיד ותיק, הוא מחייך ומניע את שפתיו בעונג, כמו ילד. תווי פניו, שהיו נוקשים כל כך לפני רגע, מתרככים כמו אדמה חרבה תחת גשם, פניו משנים את צורתם מרגע לרגע ועיניו נעשות לחות וזכות. הוא משתחרר מהקליגרפיה המייגעת, והכתיבה שלו נהפכת לשרבוט עולץ, שקוויו מתארכים יותר ויותר בסלסולים, שלעתים מסתחררים ולעתים מתרככים, גליים והרמוניים. זהו הסימן לכך שנכנס לעולם אחר, מרטיט, מרתק וחדש תמיד.


	כולם ישנים בקרון המלא עד אפס מקום


	לפעמים שינוי במהירות הרכבת קוטע את שטף הכתיבה, והוא מרים את הראש (ראשו של סיני אמיתי העומד תמיד על המשמר) ומוודא במבט חשדני שמזוודתו עדיין קשורה אל מדף המטען. מתוך אותו דחף, עדיין בדריכות רבה, הוא תוחב יד לכיס הפנימי של הז´קט שלו, הסגור ברוכסן, כדי לוודא שהדרכון הסיני, תעודת התושב הצרפתית וכרטיס האשראי שלו עדיין שם. לאחר מכן, ביתר חשאיות, הוא מחליק את ידו לעבר אחוריו, ובקצות האצבעות הוא ממשש את התפיחה שיוצר הכיס הסודי הנסתר בתחתוניו, שבו הוא שומר בבטחה, בחמימות גופו, סכום בלתי מבוטל של עשרת אלפים דולר במזומן. לקראת חצות כבות נורות הניאון. כולם ישנים בקרון המלא עד אפס מקום, חוץ משלושה-ארבעה שחקני קלפים ששנתם נודדת, אשר יושבים על הרצפה ליד דלת השירותים, שקועים במשחק ונסחפים בהימורים קדחתניים - השטרות עוברים בלי הרף מיד ליד - מתחת לנורת הלילה החשופה, שאורה התכלכל הקלוש מטיל צללים סגולים על פניהם ועל הקלפים הפרושים כמניפה מול חזם, וגם על פחית בירה ריקה המתגלגלת אנה ואנה ואינה מגיעה לשום מקום. מוּאוֹ מחזיר את מכסה העט למקומו, מניח את המחברת על השולחן המתקפל ומביט בגברת היפה, היושבת באפלולית, שלאחר שהסירה סוף סוף את משקפי השמש הפנורמיים, היא מורחת על פניה שכבת קרם תכלכלה, אולי מסכת לחות או משחה למניעת קמטים. "איזו גנדרנית", הוא אומר לעצמו, "וכמה סין השתנתה!" הגברת גוחנת אל החלון מדי כמה רגעים, סוקרת את בבואתה, מסירה את שכבת הקרם התכלכלה ומורחת שכבה נוספת. יש להודות שהמסכה הולמת אותה בהחלט. היא נעשית מסתורית יותר, כמעט פאם פאטאל, ובמשך דקות ארוכות היא בוחנת את פניה בזגוגית. פתאום עוברת רכבת אחרת, שיוצרת רצף הבהקים בחלון, ומוּאוֹ נוכח שהיא בוכה בלי קול. הדמעות זולגות לאורך נחיריה, חורצות את המסכה העבה והתכלכלה שלה ומשרטטות בה פיתולים מרהיבים. בחלוף הדקות, הצלליות המשוננות והדחוסות של ההרים והתעלות המתארכות לאין קץ מפנות את מקומן לשדות אורז אפלים וכפרים רדומים הפזורים על פני מישור עצום. לפתע, בשטח פתוח, מואר בפנסי רחוב, נראה מגדל לבֵנים, בלי דלת ובלי חלון (אולי מחסן או מבצר עתיק). בבדידות תיאטרלית ובהדרת מלכות הוא מתקדם לעבר מר מוּאוֹ, ועל הקיר האטום שלו, המסויד לבן, מכריזה פרסומת באידיאוגרמות עצומות ושחורות: "ריפוי מובטח מגמגומים". (מי מבטיח? מי יטפל בגמגומים וכיצד? בתוך המגדל?) הסיסמה על הקיר נראית מוזרה עוד יותר בגלל קו אנכי - סולם ברזל חלוד, המתנשא לאורך הקיר, באמצע הכתובת, ומפספס את הלבֵנים עד ראש המגדל. ככל שהרכבת מתקרבת, האידיאוגרמות גדלות, עד שאחת מהן ממלאת את חלון הקרון, כמנסה לחדור בעדו, ונדמה שעוד רגע יתחכך הסולם החלוד באפו של מר מוּאוֹ, סולם שבעיני כל פסיכואנליטיקאי ומעבר לסכנות הנובעות מגובהו וממגבלות כוח הכבידה, טמון בו למען האמת קסם מיני אפל, פרוידיאני לחלוטין. באותו רגע, בקרון בעל המושבים הקשים, מוּאוֹ נתקף צמרמורת כמו זו שתקפה אותו לפני עשרים שנה (בדיוק ב-15 בפברואר 1980), כששהה בחדר שגודלו שישה מטרים רבועים בדיוק, עם מיטות קומתיים, שהתגוררו בו שמונה סטודנטים, חדר טחוב, קר, אפוף ריח של אשפה, של מים מעופשים ושל אטריות מוכנות בן-רגע, אשר צרב את העיניים ואשר אופף גם היום את כל המעונות האוניברסיטאיים בסין. באותו יום, אחרי חצות (כיבוי אורות היה בשעה 23:00, על פי כלליה הנוקשים של ההנהלה), המעונות, כלומר שלושה בניינים זהים בני תשע קומות לגברים ושני בניינים לנשים, היו שרויים באפלה ממושמעת ודוממת. מוּאוֹ הצעיר, שהיה אז בן עשרים, סטודנט לספרות סינית קלאסית, אחז בידו בפעם הראשונה בחייו ספר של פרויד שנקרא "פשר החלומות". (הוא קיבל אותו מהיסטוריון קנדי לבן שיער, לאחר שבמהלך חופשת החורף תירגם למענו למנדרינית מודרנית את הכתובות על מצבות האבן העתיקות, מבלי שקיבל דבר תמורת עבודתו). הוא קרא את הספר כשהוא שרוע על אחת המיטות העליונות, חבוי מתחת לשמיכת צמר.


	גם כשהעין ישנה, היא ממשיכה לראות


	האור הצהוב של הפנס שלו עקב בעצבנות אחר רצף המילים, עבר משורה לשורה, האט לעתים את הקצב כדי להיעצר על מושג סתום ומופשט, והמשיך לתעות בשביליו הארוכים מאוד של מבוך חמקמק, בטרם הגיע לנקודה או לפסיק בלבד. פתאום, התייחסותו של פרויד לסולם שהופיע בחלומותיו הלמה במוחו של מוּאוֹ כמו לבֵנה שהושלכה על חלון. עטוף בשמיכתו, הספוגה זיעה ושיירים אחרים מפעילויותיו הליליות, ניסה להבין אם מדובר בחלום אישי של פרויד, או אם זה האחרון חדר אל תוך נבכי מוחו ונכח באחד מחלומותיו הנשנים, או אולי הוא, מוּאוֹ, חלם את מה שחלם פרויד לפניו, במחוזות אחרים... הו, איזה חסד יכול ספר להרעיף על גבר צעיר! באותו לילה הצית פרויד שלהבת אושר ממש בנפשו של תלמידו וחסידו בעתיד, אשר השליך ארצה את שמיכתו העלובה, הדליק מנורה מעל ראשו, למרות מחאותיהם של חבריו לחדר, ובהתרוממות הרוח שנבעה ממגעו עם האל החי הזה, קרא מן הספר בקול רם, קרא שוב ושוב, הניח לעצמו להיסחף, עד ששומר המעונות, גברתן בעל עין אחת, הופיע בפתח, קילל אותו, איים עליו ובסופו של דבר החרים לו את הספר. מאז דבק בו הכינוי "פרוידמוּאוֹ", שהעניקו לו חבריו. הוא נזכר במיטות הקומתיים ובאידיאוגרמה הענקית שכתב בדיו על הקיר המסויד ליד מיטתו בעקבות ליל ההתגלות הזה: "חלום". עכשיו הוא שואל את עצמו מה קרה לכתובת הנעורים הזאת. הוא לא כתב אותה בכתב המפושט של הסינית המודרנית, וגם לא בכתב הסבוך של הסינית הקלאסית, אלא בכתב הקדמון שנכתב על שריון צב, שגילו שלושת אלפים וששת מאות שנה, שבו האידיאוגרמה "חלום" מורכבת משני חלקים: מיטה, בחלק השמאלי, משורטטת בצורה גרפית, ומימין, סמל טהור שההרמוניה שלו אינה נופלת מזו של "קו האש" של קוקטו, המציג עין ישֵנה באמצעות שלושה קווים נטויים - הריסים - ומעל יד המורה עליה באצבע כאומרת: גם כשהעין ישנה, היא ממשיכה לראות, זהירות! בתחילת שנות התשעים הגיע מוּאוֹ לפריז, לאחר הצלחתו המזהירה בתחרות קשה להחריד שנערכה בסין, וזכה במִלגה מטעם ממשלת צרפת להשלמת עבודת דוקטורט על אחת מן השפות האלפביתיות הרבות של תרבויות "דרך המשי", אשר נבלעו בחולות טַקלָה-מאקאן, מדבר המוות. המִלגה הזאת, שהיתה עלובה למדי מבחינה כספית (אלפיים פרנק בחודש), קיימה אותו במשך ארבע שנים שבמהלכן ביקר שלוש פעמים בשבוע (בימי שני, רביעי ושבת בבוקר) אצל מישֶל ניוָוה, פסיכואנליטיקאי בשיטת לאקאן, שאצלו שכב על ספת מהגוני כשמבטו נעוץ, במהלך מפגשי הווידוי הארוכים שלו, בגרם מדרגות מהודר, בעל מעקה ברזל מחושל שהתנשא באמצע החדר והוביל אל משרדו ואל דירתו של מורהו הרוחני. מר ניווה היה דודו של סטודנט שהכיר מוּאוֹ באחד מאולמות הסוֹרבּוֹן. הוא לא היה יפה ולא היה מכוער, לא שמן ולא רזה, ולפיכך הגיע לדרגה כזאת של א-מיניות, שגם כאשר הגיש לו מוּאוֹ את מכתב ההמלצה שלו, לא הצליח במשך זמן רב לקבוע לאיזה מין הוא שייך. הוא הביט בשיער השופע, שהאור הנגדי העניק לו בוהק של כפור, ואשר הזדקר על רקע ציור מופשט, שהיה תלוי על הקיר והיה מורכב מנקודות ומקווים חדגוניים כמעט. בגדיו חסרי הגיל לא הסגירו את זהותו המינית, וקולו, שהיה מחוספס מכדי להיות קול של אישה, נותר בלתי מוגדר. המורה הרוחני התהלך בחדר בצעד רוגש וצולע, וצליעתו הזכירה את צליעתו של אדם אחר, מתקופה אחרת ומארץ אחרת: סבתו של מוּאוֹ. בלי תשלום (לנוכח המלגה הצנועה של מוּאוֹ) ובמשך ארבע שנים, קיבל אותו מר ניווה בשלווה ובסבלנות של מיסיונר נוצרי, והאזין בחמלה לפנטזיית ולסודות האינטימיים של המומר החדש, שהחסד האלוהי הואצל עליו.


	בלי משקפיים אין הוא רואה הרבה


	לידתו של הפסיכואנליטיקאי הסיני הראשון היתה כרוכה בייסורים, אך לעתים נעשתה קומית. בהתחלה, מכיוון שלא שלט בצרפתית, דיבר מוּאוֹ סינית, שפה שהפסיכואנליטיקאי שלו לא הבין בה ולוּ מילה אחת; מה גם שהיה מדובר בעגה של מחוז סצ´ואן, שבו נולד מואו. לפעמים, באמצע מונולוג ארוך, גבר האני-העליון על מוּאוֹ, הוא שקע בזיכרונות מימי מהפכת התרבות וצחק וצחק, עד שדמעות זלגו במורד לחייו והוא נאלץ להסיר את משקפיו כדי לנגב אותם תחת מבטו של המורה הרוחני, שלא קטע אותו, אך חשד בלבו שהוא לועג לו. מחוץ לרכבת ממשיך לרדת גשם, שלא פסק מאז היציאה לדרך. מוּאוֹ נרדם, ובשנתו מתערבבים זיכרונות עברו בפריז, רחש עמום של שיעול קל, נעימה מתוך סדרת טלוויזיה שמזמזם שחקן קלפים בר-מזל, ונוכחותה יקרת הערך של המזוודה שלו, המונחת למעלה, על מדף המטען, מחוברת בשרשרת הברזל... כשחוט של ריר בזוויות פיו, הראש של שכנו, אביו של התלמיד הכושל באנגלית, נוטה, מזדקף, נוטה שוב, ולבסוף נוחת על כתפו של מוּאוֹ ברגע שהרכבת חוצה גשר מעל נהר אפל. לרגע חש מוּאוֹ מוקף ברצף של אורות אשר סוקרים את פניו בזה אחר זה, עד שאחד מהם נח עליו ואינו זז. הוא פוקח את עיניו. בלי משקפיים אין הוא רואה הרבה, אבל נדמה לו שהוא מבחין במעומעם במקל או במוט שמיטלטל מול פניו, בתחילה קדימה ואחורה ואחר כך ימינה ושמאלה, בתנועת הלוך ושוב מתמשכת. לבסוף הוא מתנער מן הנמנום ונוכח שהמוט הזה הוא מקל ארוך של מטאטא בידיה של נערה, שהוא רואה רק את צלליתה המטושטשת והמתנועעת, הגוחנת לידו ומטאטאת את הרצפה מתחת למושב שלו בתנועות זרוע גדולות וקצובות. הרכבת מתחילה שוב לנוע ונעצרת שוב כעבור כמה מטרים. בעקבות הטלטלה נופל משהו מהשולחן המתקפל ופוגע במטאטאת הקטנה. אלה משקפיו של מוּאוֹ, שזרועותיהם מעוקמות ומעוּותות. היא מנסה לתפוס אותם, אך הוא מסתער לעברם בדיוק באותו רגע ומקבל מכה ברקה מידית המטאטא. במגע החטוף בין גופו לגופה, כשהיא מרימה את משקפיו ומניחה אותם על השולחן, הוא חש, מבלי שיראה בבירור את הנערה, ריח מוכר של סבון "נשר", סבון זול מפרי החושחש, שעולה משערה. כבר אז, בזמנן, נהגו אמו וסבתו לחפוף בו את שערן, בחצר הבניין שלהם. הוא, מוּאוֹ הקטן, היה מביא מים קרים מהברז המשותף ומוהל אותם במים חמים מתוך תרמוס, כדי לשטוף את שער ההובנה המשיי והשופע של אמו (ולעתים את שער הכסף של סבתו) בקילוחי מים מעלי אדים כמו מפל, בעזרת ספל אמייל שעליו התנוסס דיוקנו של מאו עטור הילת קרניים אדומות. אמו השתופפה לפני גיגית שניצבה על הקרקע (גם היא מאמייל, אך מעוטרת באדמוניות גדולות ואדומות, שסימלו את האביב המהפכני הגדול, גדול עד מאוד) ושיפשפה את ראשה בפיסת סבון "נשר", שהדיף ריח נעים של חושחש, ריח של עוני מכובד, ואשר בועותיו השקופות והססגוניות גלשו בין אצבעותיה המקציפות, חמקו, ריפרפו והתעופפו באוויר. "תגידי לי, קטנטונת, למה את מטאטאת את הרצפה בשעה כזאת?" שואל מוּאוֹ. "זאת העבודה שלך?" היא צוחקת וממשיכה לנקות. היא לובשת חולצה שמוּאוֹ מזהה אותה (לאחר שהרכיב את משקפיו) כחולצה של גבר. דבר אחד ודאי: היא אינה עובדת של חברת הרכבות. העוני ניכר בה, במכנסיים הקצרים שהיא לובשת, שהם גדולים מדי ומגיעים עד מתחת לברכיה, בנעלי הגומי הזולות, המרובבות בוץ, ובתיק המאובק והמטולא, שרצועת הנשיאה שלו מדגישה בגסות את משטח חזה. מוּאוֹ מבחין בזיפים השחורים הקטנים בבתי שחייה, שריח הזיעה החמוצה שלהם מתערבב בריח החושחש של שערה. "אדוני," היא אומרת, "אני יכולה להזיז את הנעליים שלך?" "כמובן".


	חפפתי את השיער כי אני חוזרת הביתה


	היא מתכופפת, ובקצות האצבעות מרימה את נעליו של מוּאוֹ ביראת כבוד ובעדינות. "אח! נעליים מערביות! אפילו הסוליות יפות. אף פעם לא ראיתי סוליות כאלה!" "איך את יודעת שהן מערביות? חשבתי שהן לא בולטות, הנעליים המסכנות שלי, שהן רגילות לגמרי, בלי שום דבר מיוחד". "אבא שלי היה מצחצח נעליים," היא עונה לו בחיוך. אחר כך היא מניחה את הנעליים על הרצפה, בפינה, מתחת לספסל, ליד קיר הקרון. "הוא תמיד היה אומר לנו," היא מוסיפה, "שנעליים מערביות הן עמידות ולא מאבדות את הצורה שלהן אף פעם". "חפפת את השיער, אני מרגיש את הריח. ריח של חושחש, עץ דרום-אמריקני, ברזילאי כנראה, שיובא לסין במאה השבע-עשרה, כמעט באותה תקופה שיובא אליה הטבק." "חפפתי את השיער כי אני חוזרת הביתה. עברה שנה מאז שעזבתי, ואני עובדת כמו חמור בפּינג-שיאנג, עיר מחורבנת, שתי תחנות מכאן". "במה את עובדת?" "אני מוכרת בגדים. החנות פשטה את הרגל. אז עכשיו יש לי הזדמנות לנסוע לחגיגת יום ההולדת של אבא שלי". "איזו מתנה את מביאה לו? סלחי לי, אני בטח נראה לך סקרן, אבל למען האמת, המקצוע שלי מבוסס בעיקר על חקירת היחסים בין הורים לילדים. אני פסיכואנליטיקאי". "מה זה פסיכואנליטיקאי? זה מקצוע?" "כמובן. מדובר בניתוח... איך אני אסביר לך? אני לא עובד בבית חולים, אבל בקרוב תהיה לי מרפאה פרטית". "אתה רופא?" "לא. אני מפרש חלומות. אנשים שסובלים מספרים לי את החלומות שלהם ואני מנסה לעזור להם להבין את החלומות". "אלוהים אדירים, לא רואים עליך שאתה מגיד עתידות!" "מה אמרת?" "אתה מגיד עתידות!" היא אומרת שוב. ולפני שמוּאוֹ מספיק לדחות את ההגדרה העממית הזאת לפסיכואנליזה, היא ממשיכה ומצביעה לעבר קופסה שמונחת על מדף המטען: "זו מתנה... טלוויזיה סינית של אחד-עשר אינץ´, ´קשת בענן´. אבא שלי רצה טלוויזיה גדולה יותר, יפנית, בגלל הקטרקט המחורבן שלו, אבל זה יקר מדי". בעוד מוּאוֹ מתבונן מלמטה למעלה ובמלוא ההערכה בקופסת הטלוויזיה, אותה מנחת אהבה שמתנדנדת על מדף המטען בקצב טלטלותיה של הרכבת, הנערה משליכה את המטאטא, מוציאה מהתיק שלה מחצלת במבוק, פורשת אותה מתחת לספסל שהוא יושב עליו, מפהקת בלי נימוס, חולצת את נעלי הגומי שלה, מניחה אותן לצד נעליו של מוּאוֹ, משתופפת, ובתנועה חתולית, אטית וחִננית, היא מחליקה אל מתחת למושב ונעלמת. (בוודאי התקפלה והצטנפה לה כדי שרגליה לא יחרגו מתחומי הספסל. ובהתחשב בדממה שמשתררת מיד באפלולית, נראה שנרדמה ברגע שהניחה את ראשה על התיק ששימש לה ככרית). המיטה המחוכמת הזאת מותירה את מוּאוֹ פעור פה. הוא סובל את סבלה, כואב את כאבה, כמעט מאוהב בה, מוכה בסנוורים על ידי פרץ חמלה אשר מוכר לו כל כך, ואשר מפכה מעיניו קצרות הרואי ויוצר על זגוגיות משקפיו מעין אד, שמבעד לו הוא רואה את רגליה היחפות של הנערה נמתחות ומשתרבבות מתחת למושב. איזה מחזה מהפנט הן הרגליים האלה, שנחות זו על גבי זו ומתחככות קלות זו בזו כשיתושים בלתי נראים נחים עליהן. הקרסוליים הדקיקים חִנניים בהחלט, הוא מבחין, למרות שמץ הלכה האדמדמה על ציפורני הבהונות, שיירי גנדרנותה. כעבור רגע מתקפלות הרגליים, וכפות הרגליים המלוכלכות של המטאטאת נסתרות מעיניו של מוּאוֹ, אך חותמן נחרת במוחו, מסתחרר ומשתהה שם, עד שהוא מצליח להשלים את החלקים החסרים של תמונת הנערה השרועה באפלולית: הברכיים החשופות, המכנסיים הקצרים המסתלסלים, החולצה הגברית ספוגת הזיעה, האבק שנצמד לעור גבה הבוהק, משרטט על עורפה צווארון עגמומי, מקיף את פיה ומשרטט קו פחמי מתחת לריסיה הדבוקים מזיעה.


	מוּאוֹ מתעב בכי של תינוקות


	הוא קם, מתנצל בפני שכניו הישֵנים, מפלס את דרכו בין הנוסעים היושבים במסדרון ופונה אל בית השימוש. כשהוא שב, הוא מגלה שמקומו היקר, גן עדן זעיר של שליש מושב, נתפס בחטף על ידי שכנו, אבי התלמיד הכושל באנגלית, שראשו נח על השולחן המתקפל בתנוחה מאובנת כל כך, שנדמה שספג שני כדורים מטווח אפס. מסיג גבול נוסף, שחוט ריר מסתמן בזוויות פיו, הניח לראשו להישמט על כתפו של אב המשפחה, ותפס את שאר המושב. בקצה, ליד המסדרון, יושבת איכרה. חולצתה פתוחה, והיא מיניקה את תינוקה וסוחטת את שדה השמאלי, התפוח והנוקשה. סר וזעף, משלים מוּאוֹ עם נישולו ומתיישב על הרצפה, לידה. נורת הלילה, הבוהקת על השדיים העירומים ועל שחקני הקלפים, מטילה קרן אור חלושה על כובעו האדום של התינוק. "בשביל מה הוא צריך את זה על הראש, בחום הנורא הזה?" שואל מוּאוֹ את עצמו. "הוא חולה? האם אמו אינה יודעת שפסיכואנליטיקאי ידוע, אשר התייחס לפֵיה באחת האגדות האירופיות, אמר שהמצנפת האדומה שלה אינה אלא סמל למחזורי הווסת שלה?" באותו רגע הכובע האדום או המילה וסת מציתים אש שמבעירה מיד את מוחו. "האם הנערה הזאת עדיין בתולה?" רעם רועם לפתע ומהדהד בראשו. העט שלו נופל מן השולחן המתקפל, מקפץ וכאחוז תזזית מזנק אל קצהו האחר של המסדרון, ומוּאוֹ, בלי להגיב כלל, רואה אותו מתגלגל ומתגלגל שם במהירות, ממש כמו הרכבת. מבטו עדיין נעוץ בכובע האדום של התינוק. שוב ושוב הוא שומע במוחו את המשפט הזה: "באמת, זה משנה את כל התמונה אם היא בתולה". התינוק מכווץ את עיניו, פוער לרווחה את פיו המלוכלך בחלב ופורץ בבכי. מוּאוֹ מתעב בכי של תינוקות. הוא מסב את מבטו. הוא מתבונן בצללים שנעים בקרון מפרצוף אל פרצוף, באורות המבליחים שחולפים בחוץ, בתחנת דלק ריקה, בחלונות ראווה אטומים לאורכו של רחוב, בבניינים לא גמורים שפיגומי הבמבוק האנכיים שלהם מתרפטים והולכים. התינוק עם הכובע האדום, שחדל לבכות, רוכן לעבר מוּאוֹ ומכה בפניו באגרופו הגחמני התמים; אמו, סחוטה ומנומנמת, אינה עוצרת בעדו. מוּאוֹ סופג את המכות בלי לנסות לחמוק מהן, ומבטו משתהה על פחית הבירה הריקה, שהתגלגלה קודם סביב שחקני הקלפים, ועכשיו היא חוצה את הקרון, צולחת שלולית מים או שתן של ילד, עוקפת כיח צמיגי ונעצרת מול מוּאוֹ, קרובה עד כדי כך שהוא יכול להבחין, בתאורה הקלושה, בחריץ שעל צווארה. נשיפה חמימה מדגדגת את עורפו והוא מסב את ראשו: התינוק נחלץ מן הידיים האמהיות ועכשיו הוא מתקרב אליו, טומן את אפו הקטן בעורפו ומרחרח כמחפש אחר ריח כלשהו. אחר כך הוא שולח בו מבט חשדני, עוין כמעט, מקמט את נחיריו הזעירים וחוזר לרחרח. איזה גועל נפש! הוא מתעטש ופורץ שוב בבכי. הפעם הוא בוכה כהוגן, סוחט את האוויר מריאותיו בצרחות נוקבות להחריד. לפתע עובר רעד בל יתואר בגבו של מוּאוֹ, וחרדה אוחזת בו כשמבטו מצטלב במבטו של התינוק, מבט חמור, מאשים, כאילו הבין מה מסתתר בנבכי מוחו, התוכנית המוזרה הזאת, או ליתר דיוק, השיגעון המוזר הזה למצוא נערה בתולה שתשרת את המטרה שהתמסר לה, ואשר עשויה ביום מן הימים לעורר תדהמה כללית. בתנועה מהירה מפנה אליו מוּאוֹ את גבו כדי לסלק ממוחו את המחשבות האלה שמאיימות להסיט אותו מדרכו ולערער את נחישותו כרופא נפש.


	הייתי רוצה שתספרי לי את החלומות שלך


	מלוּוה ביפחותיו של התינוק, הוא נדחק על ארבע אל מתחת לספסל הקשה השרוי באפלה דחוסה. מיד הוא חש כאילו התעוור. ריחות מבחילים מציפים אותו, ועוד רגע ייחנק אם לא יסתום את האף. בתוך כמה שניות הוא נזכר בריחות מוּכּרים משכבר הימים, מילדותו, בתחילתה של מהפכת התרבות, כשירד לתוך מרתף שבו נכלא סבו, שהיה כומר נוצרי (אין זה פלא שדמו של המושיע זורם בעורקיו), יחד עם אסירים אחרים: ריחות שתן, צואה, זיעה חמוצה, זוהמה, טחב, עובש וגם ריקבון גוויות עכברושים פשטו במדרגות הצרות שהוא ניגף בהן שוב ושוב. עכשיו הוא מבין למה המוכרת-לשעבר מפינג-שיאנג טיאטאה בקפידה מתחת לספסל לפני שנכנסה לשם, והוא אינו מעז לדמיין את הריח שהיה שורר שם אלמלא ההכנה היסודית הזאת. מבחינה גיאוגרפית, המיקרוקוסמוס התת-קרקעי אינו קטן כפי ששיער. למרות היעדר הגובה זהו חלל של שני ספסלים: הספסל של מוּאוֹ ושני הפולשים, והספסל שמאחוריו, הצמוד אליו, גב אל גב, במשענת משותפת. התאורה, מימין ומשמאל, חיוורת ועמומה, חלשה הרבה יותר מאשר למעלה ואינה מאפשרת לראות בבירור, אך הוא חש אינסטינקטיבית בנוכחות גופה של היפהפייה הנרדמת, השרועה על הרצפה כמו ערמה של סמרטוטים או עלים. הוא אינו מצטער על כך ששכח את הגפרורים שלו על השולחן המתקפל, או את המצית שלו, שנמצא במזוודה הקשורה למדף המטען. אין לו בעיה לוותר על התאורה. האפלה שאופפת אותו נראית לו מסתורית, מסבירת פנים, רומנטית, חושנית משהו. הוא נמלא תחושה נעימה של הרפתקן, שמגשש במעבר סודי מתחת לפירמידה, או בתעלת ניקוז רומית שיבשה, ותר אחר אוצרות. מתוך הרגל, לפני שהוא נבלע שם לחלוטין, הוא מוודא בתנועה מכנית שהכסף עדיין נמצא בתחתוניו ותעודת התושב הצרפתית נמצאת בכיס הפנימי בז´קט. סנטימטר אחר סנטימטר הוא מתקדם בזחילה בחשכה, בעיוורון זמני שדומה כי יוכל להפיק ממנו תועלת, מגבלה שעשויה להיהפך ליתרון. לפתע, בצליל עמום, משהו הולם בפניו - בוודאי הברך הגרמית של הנערה - ומוחץ את משקפיו אל גשר אפו. כאב נורא מחלץ מפיו צעקה, והעולם התת-קרקעי האפל נראה לו אפל עוד יותר. צעקתו של המושיע הרומנטי אינה מעוררת תגובה כלשהי מן היפהפייה הנרדמת. "תשמעי, ילדה". (קולו העמוק והרציני של נכדו של הכומר מהדהד בתוך השְחור). "אל תפחדי. אני הפסיכואנליטיקאי שדיברת איתו לא מזמן. את מעניינת אותי. הייתי רוצה שתספרי לי את החלומות שלך, אם את זוכרת אותם. אם לא, תציירי לי עץ, לא חשוב איזה, גדול או קטן, עם עלים או בלי... אני אפענח את הציור שלך ואת תספרי לי אם איבדת את בתולייך או לא". עדיין על ארבע, הוא משתתק לרגע, מחכה לתגובתה של הנערה וחושב מה יגיד עכשיו. הוא מרוצה למדי מנעימת הקול ההחלטית שנקט כדי לדבּר איתה על בתוליה, ונדמה לו שהיטיב להסתיר את חוסר ניסיונו המיני. היא אינה אומרת מילה. בתוך השְחור הוא חש שאצבעותיו יוצרות מגע עם אחת מרגליה היחפות של הנערה, ולבו מתחיל להלום במהירות. עיניו מלטפות את הרגל הבלתי נראית הזאת במבט חומד. "אני יודע שאת מקשיבה לי", הוא ממשיך, "אף על פי שאינך עונה. אני מניח שאת מוטרדת מן ההצעה שלי. אני מבין אותך, ויש צורך בהסבר: פענוח של ציור אינו להטוט של שרלטן או המצאה אישית. למדתי את זה בצרפת, בפריז, בכנס למחנכים המטפלים בילדים מוכי הלם. כנס שאירגן משרד החינוך הצרפתי. אני עדיין זוכר את העצים שציירו ילד קטן ושתי נערות צעירות ממך, שנפלו קורבן לאלימות מינית. עצים קודרים, לחים, ענקיים, שהיתה בהם אלימות מדהימה, כמו זרועות מאיימות, שעירות, שהזדקרו באמצע השממה".


	חדר אוכל אפלולי ורועש של אוניברסיטה סינית


	תוך כדי דיבור הוא חש שאויבו הנורא ביותר - התת-מודע או האני-העליון שלו (שני מונחים שטבע פרויד) - מגיח חסר רסן כדי להביא כליה על ראשו. הוא מלטף את הרגל הבלתי נראית, הקרה אך החלקה כמשי. אצבעותיו ממששות את תוויה העדינים, חשות את הרכס הגרמי שדומה כי הוא רוטט מן המגע הזה. לבסוף הוא מניח את ידו על הקרסול הדק כל כך, השברירי כל כך, הוא חש את הרעד העדין של עצם קטנה, ואיבר מינו מתקשה. באפלה המוחלטת כמעט לובשת הרגל הזאת, שהוא אינו רואה, ממד אחר. ככל שהוא נוגע בה, כך הממשות שלה משתנה, ואט אט מהותה וטבעה מתחלפים באלה של רגל אחרת, שמוּאוֹ המושיע נתקל בה עשרים שנה קודם לכן, כפי שהתוודה פעמים רבות כל כך באוזני הפסיכואנליטיקאי שלו (אף שזה האחרון שגה והתעלם מן הכיוון הזה, והעדיף לעסוק בילדוּת). זה היה יום אביב בתחילת שנות השמונים. התפאורה: חדר אוכל אפלולי ורועש של אוניברסיטה סינית, רוחש המוני סטודנטים, שכל אחד מהם נושא בידו קערית אמייל וזוג מקלות אכילה. הרמקול שאג שירים בשבח המדיניות החדשה של השלטונות. כולם עמדו בתור. לפני כל אחד מעשרים האשנבים המזוהמים נדחק טור אינסופי של ראשים שחורים בתוך ערפל מהביל ובאווירה נינוחה. אחרי שהעיף מבט חטוף סביבו, כדי לוודא שאיש אינו מבחין בו, שמט מוּאוֹ שובר ארוחה, שחור מכתמי רוטב סויה, שומן ונתזי מרק. בהמולה הכללית התעופף השובר ונחת "במקרה" ליד נעליה של אחת הסטודנטיות, שהשמש, אשר הסתננה מבעד לזגוגיתו השבורה של חלון מסורג, קלעה בהן את חִציה. נעלי קטיפה שחורות, בעלות סוליות דקות כנייר, שחשפו את רכס הרגל ואת גרבי הקרסול הלבנים. בלב הולם, כמו של גנב, כרע מוּאוֹ ליד הרגליים האלה, המוסתרות למחצה על ידי אדי הבישול המתובלים, והושיט יד לעבר השובר. כשהרים אותו, ריפרף בקצות האצבעות על נעלי הקטיפה ונרעד כשחש חמימות רכה מבעד לגרביים הלבנים. אחר כך הרים את ראשו, ובערפל ששרר בחדר האוכל, ראה את הסטודנטית שהעיפה לעברו מבט נטול סקרנות או הפתעה. היא חייכה אליו בהסכמה מסעירה. זו היתה ה"ס, בת כיתתו, שהתמחתה גם היא בחקר טקסטים קלאסיים. (ה´ הוא שם המשפחה שלה, המורכב מאידיאוגרמה שהחלק השמאלי שלה מסמל "עתיקה" או "זקנה", והחלק הימני "ירח" או "לבנה". אשר לשמה הפרטי, ס´, גם הוא מורכב משני חלקים: השמאלי פירושו "אש", והימני "הר". מעולם לא היה שם הרה בדידות מזה: "הר-געש-של-הלבנה-הזקנה", אך מעולם גם לא נתקל ביופי גרפי ובקסם צלילי כזה. עד היום מתמוגג מוּאוֹ כשפיו מבטא את שתי המילים האלה). שוב הניח לשובר ליפול, והוא נפל ארצה באותו מקום כמו בפעם הקודמת. ושוב, כשהרים אותו, חש בקצות אצבעותיו את הבהונות הארוכות המתנועעות, המוסתרות על ידי הקטיפה השחורה. בחשכה, חריקת הרצפה מתרככת, שאגת גלגלי הרכבת שוככת, ברגע שמתחוללת בו תגובה שמפיקה ממנו אנקה, ספק מתוך שלהוב, ספק מתוך סבל ובושה: סילון יוקד פורץ משיפולי בטנו ומרטיב את תחתוניו ומכנסיו, אך חס למרבה המזל על הארנק שבו הוא שומר מכל משמר את כספו. הרכבת נעצרת. אלומות אור רוטט מן הרציף מאירות את הקרון וחודרות בחלקן אל מתחת לספסל. ואז רואה מוּאוֹ לתדהמתו שהרגל שליטף אותה עוד ועוד, שהביאה להשפלתו, אינה אלא המטאטא שנזנח בחשכה. בעיניים עצומות, כשפניו לוטים בידיו, הוא נשכב על גבו ומתפלל שהרכבת תצא במהירות, כדי שהאפלה תחזור ותסתיר את עקבות כלימתו, אך דממה מעיקה שוררת בפנים ובחוץ. הרכבת אינה זזה. לפתע מהדהד קול של גבר מתחת לספסל: "איפה אנחנו?"


	היא נתנה לי את המקום שלה תמורת שלושה יוּאָנים


	מוּאוֹ מתהפך במהירות ונשכב על בטנו כדי להסתיר את הלכלוך על מכנסיו. התנועה הפתאומית מפילה את משקפיו. "מי אתה? ואיפה הנערה מפּינג-שיאנג, מוכרת הבגדים?" "היא יצאה. היא נתנה לי את המקום שלה תמורת שלושה יוּאָנים". מוּאוֹ שם לב שבמהלך היעדרותו הקצרה, כשניגש לשירותים, השתנה ההרכב מתחת לספסל לרעתו. האם יצאה ברגע זה? הוא משתוקק לדעת יותר, מתקרב אל האיש ששב ונרדם, ורואה שנעלי הגומי של הנערה כבר אינן שם. אך נדרשות לו כמה דקות כדי לגלות שנעליו (המערביות, העמידות, שאינן מאבדות את צורתן) נעלמו גם הן. בגדיו מכוסים אבק, מכנסיו רטובים, פניו מוכתמים, והוא מתחלחל כשהוא מרים את עיניו לעבר מדף המטען: רק קצה נותר משרשרת הברזל, שנחתכה, מי יודע מתי ועל ידי מי, ועכשיו היא מיטלטלת באוויר, מתחת להשתקפותם הבוהקת של פנסי הרחוב. מבוהל, נואש, הוא ממהר לעבר דלת הקרון. הוא יורד. בחוץ, הזרזיף שמרחף באוויר עוטף את התחנה בענן אד כה סמיך, עד שלרגע נדמה לו שאיבד את ראייתו. הוא רץ מקצה הרציף אל קצהו וצועק, אך צעקתו אובדת לאורך המסילות הבורקות, בין הנוסעים שעולים או יורדים ובין עובדי הרכבת, שחלקם מפטפטים ליד דלתות הקרון ואחרים אוכלים אטריות בן-רגע, רובצים על הרציף, או משחקים ביליארד במשרדו של מנהל התחנה, שהוסב לאחרונה למועדון קאריוקי המואר בנורות צבעוניות, כמו תפאורת תיאטרון. מובן שאיש לא הבחין בגנבת שגנבה מזוודה תכלכלה על גלגלים מתוצרת דֶלסי. "הרכבת כבר התרחקה כאשר ניגשתי לחפש שוטר", כותב מוּאוֹ (בפנקס חדש בעל עטיפה אפרפרה שקנה למחרת בבוקר. הוא קנה גם מזוודה רבועה, שחורה, בלי גלגלים, שרשרת ברזל עבה יותר, בעלת חוליות מוצקות יותר מן הקודמת, וטלפון נייד). "רצתי אחרי הרכבת, אבל לא הצלחתי להשיג אותה. במשך זמן רב צעדתי בגשם, לאורך פסי הרכבת שנמשכו אל מעבר לאופק, קראתי בשמה של ה"ס, הר-געש-של-הלבנה-הזקנה, התגלמות היופי והחוכמה, והתפללתי לעזרתה". לאחר שסיים את הרשימות האלה, בחדר קטן במלון, הוא עורך רשימת מלאי הכוללת כמה דפים, שבה הוא רושם, פריט אחר פריט, אגב ציון מחירו בפרנקים ובמטבע סיני, את תכולתה של המזוודה האבודה, כולל הנעליים, המחברות, תרמוס הנסיעות שלו וכולי, מתוך כוונה להגיש תביעה להנהלת הרכבת. אך עד מהרה הוא פורץ בצחוק. "עושה רושם שאתה כבר לא מכיר את המולדת הגדולה שלך". הוא קורע את הדף, מפזר את הפיסות מבעד לחלון חדרו ומסתפק בצחוק. "הספה הנודדת של מר מוּאוֹ", מאת דאי סיג'י, מצרפתית: שרון פרמינגר, הוצאת כנרת