 |
/images/archive/gallery/309/384.jpg מנחם בן
משפחת בן  |
|
|
|
|
| מנחם בן נזכר בגרם המדרגות הפתלתל שהוביל לספריית דביר ברמת גן, ובמתיקות המופלאה של קריאת עוד כרך של "חסמבה" |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
מנחם בן
25/5/2005 12:33 |
|
|
|
|
|
|
|
לרגל ספיישל שבוע הספר החגיגי בהשתתפות כוכבי "ארץ נהדרת" (קשת, 23 ביוני), ערוץ תרבות
מעלה פינה יומית בה ימליצו אנשים שאנחנו אוהבים על ספרי הילדים שהם אוהבים.
לחצו כאן כדי לבחור את ספר הילדים האהוב.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
זיכרון של אושר. חסמבה
|
|
|
 |
|
 |
|
"אם מי מכם מהסס או חושש, יקום מייד"
|
|
|
 |
|
|
|
"חסמבה" הוא הרבה יותר מסידרת ספרים אהובה. הוא זיכרון אושר, מתיקות אינסופית שהיתה לי עם חבורת סוד מוחלט בהחלט (ולא רק איתה: גם עם ז'ול ורן, עם טרזן, עם תום סוייאר, עם דוליטל הרופא ועם עוד כמה ספרי מופת וסופרי מופת). אושר קריאה שיש לנו כשאנחנו ילדים, ושוב לא יחזור לעולם בעוצמתו הראשונית. הנה אני מטפס בגרם המדרגות המתפתל והתלול מעט מן הרגיל המוביל לספריה העירונית "דביר" ברמת-גן. מדובר בשנות החמישים המאוחרות (בתיה גור ז"ל, גם היא רמת-גנית במוצאה, כתבה פעם על חוויית ההשאלה בספריה הזאת). אני בן שבע-שמונה-תשע. משהו כזה. עם רעד של ציפייה, הניכר בוודאי על פני. אני נכנס לספריה האפלולית, שריח ספרים כבד, מעט חמצמץ, תלוי בה (יכול להיות שדרכי שימור הספרים אז היו פחות משוכללות מהיום?). וכן, אני מבקש עוד ספר מספרי חסמבה. נידמה לי שמותר היה לקחת שניים. הספרן הגרום, הרזה, הקודר נותן לי את הספרים, ואני יורד במהירות ומתחיל לקרוא. עונג שאין כמוהו. כל הדרך אל הבית, ברחוב יהלום 100 ברמת-גן (זו היתה הכתובת היהלומית של הבית הישן בדמי מפתח שבו גרתי), אני קורא, וממשיך, על כיסא הנוח במרפסת או על המיטה. אלי, אלי, שלא ייפסק לעולם.
איזה מתח נפלא. "חסמבה ושודדי הסוסים". "חסמבה בבית האסורים". המשימה מסוכנת. וירון זהבי שואל את בני החבורה: "אם מי מכם מהסס או חושש, יקום מייד" (בתנ"ך זה נאמר בסגנון קצר אחר: "כל הירא ורך הלבב ישוב לביתו").
אף אחד לא קם. גם לא אני, למרות שאני לא בחבורה. ולמרות שאני דווקא די פחדן כשמדובר באומץ פיזי (יואל, החבר הטוב שלי, הרבה יותר אמיץ ממני). אבל איזה כיף להיות עם האמיצים בספר. ואיזה כיף בכלל להיות חלק מחבורה שיש לה מערה חשמלית סודית משלה, מתחת לבית הקברות המוסלמי, ליד הים בחוף תל אביב. וכמה מקסימה תמר בעלת הצמות (אפילו לעצמי לא גיליתי שהיא מקסימה אותי. הייתי ילד. הייתי רק מוקסם, בלי לדווח לעצמי על כלום). וכמה צודק היה הפמיניזם הקדם-פמיניסטי שלה: "ילדה יכולה להיות לא רק סגנית של מפקד, אלא המפקד בכבודו ובעצמו", הסבירה לעוזי. 'אני לא אוהב שילדות נעשות מפקדות, אמר עוזי בפסקנות".
מוסינזון, אגב, היה סופר נהדר. אני אומר את זה היום, בעיניים הביקורתיות של מבקר ספרות. וחסמבה היא סידרת מופת לילדים, כתובה בעברית פשוטה ובכל זאת עשירה להפליא, שכמוה לא כותבים היום וחבל שלא: "צרור כדורים הלם בקיר הבית ממול והתיז קליפות טיח על הכביש". הציוריות הזאת שהלמה את נפשנו הציורית. רגע, קליפות טיח זה כמו קליפות תפוזים? היינו ילדים.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
