 |
 |
|
|
|
|
| רון מיברג חושב שמאי 1977 הוא החודש בו מת הקולנוע. רוצים הכרזה פחות בומבסטית? רון מיברג חושב ש"מלחמת הכוכבים" היא כמו שישיית באדווייזר – חרא של בירה |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
רון מיברג
25/5/2005 16:05 |
|
|
|
|
|
|
|
אזהרה: בכתבה זאת 2,441 מלים.
במהלך 20 הדקות הראשונות של "נקמת הסית'", הפרק השלישי והאחרון בטרילוגיית "מלחמת הכוכבים" השניה (הראשונה כרונולוגית); דקות פתיחה שמבקרי קולנוע כבדי מוניטין, כמו גם נערים צעירים החוסים תחת קורת גגי, קבעו שהן מסעירות ויזואלית, מרגשות עלילתית וכובשות עין בלהטוטיהן הממוחשבים; לקראת סופו של נתח המזון הקולנועי היחיד הראוי למאכל אדם בבלגן המקושקש והנלעג החותם את אחת התופעות התרבותיות והאנתרופולוגיות המכוננות והמעצבות של 30 השנים האחרונות; נתון צווארו של הרוזן דוקו המבועת (הלא הוא כריסטופר לי, סארומן מ"שר הטבעות") בין להביהן של שתי חרבות לייזר המרצדות וגונחות בשריקה מתכתית, שהאוחז בהן, אנקין סקייווקר, הגיע אל אחת מנ.צ האחרונות בדרכו המיוסרת אל צדו האפל של "הכוח", והוא ממתין לפקודתו של הפיהרר שלו, הקאנצלר פלפטין, שהוא בעצם, אתם יודעים.
זה מסוג הרגעים הקולנועיים הנצרבים בתודעה הרכה והמניחים להיסטוריה של תרבות הפופ המודרנית, ללוש אותם לדימויים בלתי נשכחים הנצרבים ברשתית העין, כמין קעקוע שישוב וירדוף אותנו; וג'ורג' לוקאס, בשאריות התבונה המסחרית והשיווקית, חלילה לא אמנותית וקולנועית, המפכה עדיין בשלולית הרדודה בקרקעיתה של כרס סובא הבירה העגולה שלו, מזהה את אחיזתה המצמיתה על נתיניו בלוקאס-יוגנד, ומבין שעליו להפיק ממנה את המקסימום ולסחוט את לשדה; לכן מתארך הרגע הקולנועי הזה למעין מיני-נצח: ראשו המזוקן והשב הנתון בפיאה
נוכרית של הרוזן דוקו, צלוב בלהבים המרצדים, עיניו קרועות לרווחה ומתרוצצות בחוריהן, כמסרב להאמין שאביר הג'דיי, אותו מסדר של נאמני הצדק, האמת וצדו הטוב של "הכוח", יעז לחרוג מדרך חייו ויערוף אותו כאחרון המורדים העיראקיים; אנקין סקייווקר, עיניו הריקות והמגוחכות (היידן כריסטיאנסן, אחד השחקנים הגרועים בהיסטוריה של הקולנוע) ממקדות את הרשע המבצבץ מהן בראש שהלך עליו, כשהוא ממתין להיפוך אגודלו המטאפורי של פלפטין ולהשקתה של הקטסטרופה המכונה "נקמת הסית'"; משם לפלפטין, הקאנצלר היוצא מכלל שליטה ומעלה רפובליקה שלווה ותאבת שלום על נתיב דמים שיהפוך אותה לממלכת רשע אולטימטיבית שתנגוס ביסים גדולים ומדממים מגוויית הגלקסיה, שיותר משהוא רוצה את דוקו מת, הוא רוצה להפוך את סקייווקר לתליינו האישי.
בתוך הרגע הזה, הנמתח למען אפקט דרמטי, יותר מרגעים חטופים אחרים בסרט הבהול והמבולבל, נפרצה אצלי חומת ההפרדה המוצקה בין הפכיו המסוכסכים של "הכוח". כמי שאיבד שליטה על דמיונו, הסרתי את ראשו של הרוזן דוקו מגופו והרכבתי עליו את ראשו של ג'ורג' לוקאס, עם הבלורית המקורזלת והטרזנית של נהגי משאיות, הזקן הגזום ושביעות הרצון השפוכה על פניו בנהרת הארה פנימית מתמדת, כמו זאת של הנזיר שמכר את המוסטנג. כאשר שעה אניקן לפקודת פלפטין וערף את הרוזן, היה זה ראשו של לוקאס שהתגלגל בשופי דיגיטלי וניתק את פתיל חייו של הרשע. ללא דם, עורקים משפריצים ומראות זוועה, שלוקאס נזהר מהם כמו מאש.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
בלורית מקורזלת וטרזנית של נהגי משאיות. לוקאס וחבר
|
|
|
 |
|
 |
|
אינך יכול להתעטף בשתיקה סטואית, בחזקת המבין יבין וסוף כל גנב לתלייה
|
|
|
 |
|
|
|
לא קמתי ועזבתי את האולם הריק ב"סינמה סיטי" משום שאני לוקח את העבודה שלי ברצינות הראויה. אינני רואה חצי סרט כדי לכתוב על כולו. ובעיקר, אינני יכול למחוק 30 שנה מחיי, מחיי כולנו, רק משום שיוצר קולנועי מרושע, התגלמות צדו האפל של "הכוח", הצליח לגייס לפרק הנעילה של הטרילוגיה הכפולה תותחים כבדים הרועמים לצדו בהרעשה מסיבית של דעת קהל חיובית. אולי המגמתית, המרושעת, החד-צדדית – ואני מקווה שלא קנויה בזהב – בתולדות הביקורת האמנותית בעידן המודרני.
ששת הפרקים של "מלחמת הכוכבים", אם ארצה ואם לאו, הם פריט כה אינטגרלי מנוף ותפאורת חיינו בתפר שבין המאה ה-20 למאה ה-21, שאתה יכול לבוז לו, להתמקח אתו, לחלוק עליו, לכעוס על עצמך בדיעבד, לירוק אש מנחיריך, אבל אינך יכול להתעטף בשתיקה סטואית, בחזקת המבין יבין וסוף כל גנב לתלייה. זה לא עובד כך.
המנגנון המשומן של לוקאס מנצח את כל הניצב בדרכו. אבל הגיבורים האמיתיים של מלחמות התרבות הם מי ששכבו מתחת לשרשראות הטנקים ופוצצו עצמם למוות כשאלה כבר נשכו בבשר החי.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
לא קמתי ועזבתי את האולם הריק ב"סינמה סיטי" משום שאני לוקח את העבודה שלי ברצינות הראויה. ויידר
|
|
|
|
|
|
|
לעתים אני נוטה להגזים ולהפריז במידת הרשע שאני מייחס ללוקאס
|
|
|
|
|
|
|
הואיל ועמדתי בתור ההיסטורי לפרק הראשון ב-25 במאי 1977 בסאן-פרנציסקו, מזדנב בסופו של נחשול הומה ונרעש, רטוב מכניסת הערפל דרך שער הזהב; והואיל והשתרכתי באותם תורים עצמם בשני הפרקים הבאים; והואיל ורכשתי את הטרילוגיה בשתי גרסאות שונות של VHS ו-DVD; והואיל ולקחתי את ילדיי לפרוץ הטרילוגיה בשנית ב-31 בינואר 1977, בסקרסדייל, ניו יורק, בה הייתי שליח "מעריב"; והואיל ומתנת בר המצווה לבני הייתה לקחת אותו לניו-יורק כדי לצפות בהקרנה הפומבית הראשונה בהחלט לעיתונאים בלבד של הפרק הראשון בטרילוגיה השניה, יוזמה שחוררה את כיסי ולא הוסיפה לי בריאות; והואיל וכל אלה הם הפירורים מנתחי התרבות שאני נושא בתרמילי; אינני יכול להימלט מקריאתו ותביעתו של קול פנימי, זה ההולם ברקותיי, ולעשות עצמי כמי שאינו יודע על סיומה של הטרילוגיה הכפולה ועל הרושם העז וסימני השיניים שהותירה בהיבטים כה רבים ומגוונים של חיינו.
לעתים אני נוטה להגזים ולהפריז במידת הרשע שאני מייחס ללוקאס. במהותו הוא בחור נחמד ולא מזיק מעיירה פרברית בקליפורניה, שנקלע להמולה המהפכנית והעצמאית של להקת יוצרי קולנוע צעירים בשנות ה-60', במחלקות הקולנוע המלומדות של אוניברסיטאות לוס-אנג'לס, והרשים את בני זמנו בתובנות הטכניות והחזותיות שלו.
פרנסיס פורד קופולה, סטיבן ספילברג, ג'ון מיליוס, בריאן דה-פלמה, ג'ו דנטה ואחרים, היו ונותרו מוכשרים ממנו. כל אחד לשיטתו, השאיר את רישומו, מי פחות ומי יותר. גם הם לא נמלטו, וודאי לא בטווח הארוך, מפסק-דינה ושבט לשונה של הביקורת. גם הם יצרו סרטים רעועים עלילתית, מופרכים סיפורית ומוגזמים באפקטים אלקטרוניים. אבל איפה שקופולה מותיר אחריו מופת קולנועי בדמות טרילוגיית "הסנדק" ו"אפוקליפסה עכשיו", וספילברג ניסה לעשות מעשים טובים עם "רשימת שינדלר" ו"מצילים את טוראי ראיין". ג'ורג' לוקאס בחר להשתחרר מהיום הראשון מהכבלים המגבילים של קולנוע המתפקד באטמוספרה שאת חמצנה אנו נושמים, וביקש להפליג למערכות שמש רחוקות, מומצאות, מופרכות ונטולות ממש.
אי אפשר ואסור לקחת ממנו את התפישה הוויזואלית שלו. בחוות "סקייווקר" במחוז מארין, קליפורניה, שינו לוקאס ואנשיו את עולמנו והוסיפו לו מימד חזותי מסעיר ווירטואלי. בלי לוקאס לא היה מגיע עולם משחקי המחשב לרמת הדמיון והידידותיות המופלגת המאפיינת אותו היום. בלי לוקאס לא היינו לומדים להביט ולראות מעבר למגבלות של מה שיש לטובת מה שיכול להיות. ללא לוקאס לא היו מסתגרים ילדינו, לטוב ולרע, בכוכים האפלים שלהם בשעות הלילה, כדי לסחוט מהקונסולות ומהג'ויסטיק, עינוגים קולניים וחזותיים ההולכים ומשתבחים מדי יום כשהם צורבים נתיב אל עברו של קיום וירטואלי בלתי נודע שגבולותיו נדחפים ללא הרף ואת סופם מי ישורנו.
זה בסדר, אולי אפילו הכרחי, ש"מלחמת הכוכבים" היא החוליה המחברת בינינו ובין צאצאינו. הביטלס חיברו בין הורינו ובינינו. ניתן לגלגל כאן את הטענה שיצירתם השלמה של הביטלס במשך עשור, נחשבת בעיני רבים לראויה, עמוקה, מענגת, מאלפת, אנושית, תרבותית ונחשבת יותר מחרבות הלייזר, היצורים המוזרים, הלחמניות המגוחכות שהיו דבוקות לאוזניה של הנסיכה ליאה, הרובוטים המצפצפים וסריפריאו, ההומו המוזהב. אבל אין זה הכרחי.
זה לא הכרחי, משום שעולם הבידור אמור לתפקד בחירות דמוקרטית מלאה ושלמה. סוללת הקיביצערים היושבת ביציעים ומטיחה דברי טעם מלומדים בהעדפותיו הבידוריות והתרבותיות של הזולת, היא חלק מסדר תרבותי הכרחי, אבל אינה חייבת להתכסות בשריון קלגסות. עולמנו – ואין זאת הפרזה – לא היה נראה קופצני, מרצד, בשיחה ממתינה, בדור שלישי, בסרטים המבוססים על סדרות קומיקס, ממוחשב, דיגיטלי, עם קולנוע ביתי, סראונד ו-THX (החברה של לוקאס המשבחת סרטים ומשפרת את איכותם), ללא חזונו הקולנועי, המשווק באגרסיביות מרגיזה לעתים, של הבחור השקט ממודסטו.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
נו טוב, לוקאס ואנשיו את שינו את עולמנו
|
|
|
|
|
|
|
חינה של "מלחמת הכוכבים" היה יריית הזינוק להיי-טק
|
|
|
|
|
|
|
יש טעם, מעט מיושן אמנם, בדיון האם לוקאס אחראי לעולם טוב, משוכלל ומודרני יותר, או האם דרדר אותנו דמיונו המופלג למחוזות שבהם השתלטו על חיינו שפעת מכשירים טורדניים, זוללי פנאי ותובעניים ברמות בלתי נסבלות, שעשו אותנו זמינים תמידית ופתוחים לכל פורענות.
"מלחמת הכוכבים" השיקה את העולם שב-1977 היה מחופר במתחמים מוכי אורות דיסקו, קולנוע מופנם וישות טלוויזיונית שגיבוריה המרכזיים היו "סטארסקי והאץ'". רק מי שאינו אומר אמת בשם שכתוב ההיסטוריה, יכול להתכחש לאותו רגע מדהים בעוצמתו, בסוף רולר הכותרות בדבר אותה גלקסיה רחוקה, רחוקה, כאשר ספינת החלל הענקית נכנסה ברעם מרעיד אברים פנימיים אל המסך מצלעו העליונה של הפריים, ושינתה לעד את האופן שבו אנו תופשים, מבינים וחיים את חיינו. זה היה ענק ועשינו במכנסיים. בעיקר משום שלצד הרצינות הלוקאסית התהומית, שרק הלכה, הרצינה והידרדרה לתהומות של שביעות רצון עצמית מדושנת עונג והחלה טוענת לאלגוריות מופרכות בין הסרט הראשון למלחמת וייטנאם ובין הסרט האחרון למלחמה בעיראק, סייעו הסרטים ליזמי הווירטואליה להתקדם בזינוקי קרב אל העתיד ומעבר לו.
חינם של הביטלס היה מעוגן בלו-טק. עם הגיטרות הקלאנקיות. התוף הקטן של רינגו. הפסנתר של פול והסיטאר של ג'ורג'. הם סגרו את הבאסטה שבע שנים תמימות לפני שלוקאס השתלח בנו. חינה של "מלחמת הכוכבים" היה יריית הזינוק להיי-טק. אני יכול לטעון שלוקאס עקר את הלב מהחזה, אחז בו מפרפר, ואחר עטה עליו מאגמה נוזלית שהתקשתה ללב המתכתי הפועם בלבו של דארת' וויידר, המתממש בסופו של הסרט האחרון. אני יכול לטעון שלוקאס מצץ מהחיים את לשדם ומתיקותם, ובוודאי ביתק באבחת לייזר את תמימותם. אבל לוקאס, רשע שכמותו, טוען שהטרילוגיה הכפולה שלו משקפת את הרוע והרשע שממילא השתוללו בעולם. קודם הנאצים. אחר כך האמריקאים בווייטנאם. אחר כך בן-לאדן ובסוף האמריקאים בעיראק. אני מעדיף שלא להאמין לו. הוא ריקני וחלול מכדי לשקף את התמורות העולמיות הללו בששת סרטיו הקלושים. באותה מידה – חוץ מהכרה בעייפות החומר – אינני מאמין לו שאמר את המילה האחרונה.
אלו היו אמורות להיות החדשות הטובות. שכמעט שלושים שנה חלפו. שאת ההומור העצמי המאצ'ואיסטי של הריסון פורד ואת לשונו הפורנוגרפית של ג'אבה דה-האט, החליפו העציות הנוקשה והמתכתיות הבלתי נסבלת של כריסטיאנסן, מקרגור, פורטמן ואחרים. ושלוקאס העייף מלהתעלות על עצמו, בעיקר בקופות, אינו מתיימר לטרילוגיה שלישית. אבל אם למדנו משהו בגרסתו העכשווית והמרושעת של עולם הבידור, זה שאין לו סוף. קופולה יכול להישבע בסופיה בתו הקטנה, שלא יביים את הסנדק הרביעי. אני אישית מסרב להאמין לו. לוקאס כותב את הפרק הרביעי של "אינדיאנה ג'ונס" עבור ספילברג. לא ברור לי כיצד זה יתנהל והאם יישחק פורד עם הליכון. אם אפשר לסמוך על משהו בהוליבוד, זה על העובדה החזקה מהחיים, שאווזים המטילים ביצי זהב לא שוחטים. חייבים להסיר את הקפל"ד הנאצי של וויידר בפני לוקאס, ולהצדיע לו במועל יד. כמו דיקטטורים חדורי חזון לפניו, הוא שינה את העולם ללא הכר. אני טוען שהשורה התחתונה היא שזה איננו עולם טוב יותר. נהפוך הוא.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
אם למדנו משהו בגרסתו העכשווית והמרושעת של עולם הבידור, זה שאין לו סוף
|
|
|
|
|
|
|
זה הוא שדרדר את הקולנוע האמריקאי לקקופוניה נוראה של התקפה אלימה על רשתית העין, עור התוף והטעם הטוב
|
|
|
|
|
|
|
לוקאס היה ונשאר סוס של טריק אחד: צניפה נוערת וטלטול ראש. הוא מבקש מאתנו, באשר אנחנו בורים, עמי ארצות ונתיני הטיפשות הממארת, שנאמין לו שהוא מבקש, ממש בוער באש היצירה המכלה אותו, שכל עוד נשמה באפו וכסף בחשבון הבנק שלו, הוא ישוב וישפץ את הטרילוגיות בהתאם לחזונו המקורי וימשיך לנוע אחורה וקדימה בזמן עם לוק סקייווקר, האן סולו, דארת' ויידר וליאה אורגנה, הוריהם וניניהם, עד סוף הדורות ומערכות השמש. לא חשבתי אחרי צפייה אולטימטיבית בגרסת ה-DVD המפוארת של הטרילוגיה הראשונה, כי סיבוב הברגים הקטן, הזרקת דמויות ממוחשבות, שיפוץ דיגיטלי של ג'אבה דה האט וסופראימפוזיציה של פני אנקין הצעיר איפה שהיה הקשיש החביב שנפרד בהילת הולוגרמה כחלחלה בפרק האחרון, הוא מה שנקרא השבחת מוצר. לוקאס – משום שאינו יכול אחרת – ימשיך וישחק, ישפץ, ישבח לשיטתו, יעצים את שמו וינפק פיסות כוכבים עד יומו האחרון. בשער שנתנו לו ב"טיים", עם צאת הפרק האחרון, תהו בנימוס האם יתפנה עתה לוקאס לביים את הסרטים האישיים, הקטנים, האנושיים והמתוקים שתמיד רצה לעשות. לוקאס סירב להתחייב. בעיקר משום שהחיים בצדו האפל של "הכוח", שיבשו את תפישת עולמו ללא הכר. כבר עכשיו הוא עמל על מציאת הפתרון למיחזורה (ספין-אופ) של "מלחמת הכוכבים" כסדרת טלוויזיה אינסופית שתלווה אותנו עד מותנו. כבר עכשיו הוא חושב כיצד ייצר אירוע שמיימי נוסף עם השקתה של הטרילוגיה השניה, בשלמותה, קודם ב-DVD ואחר כך בטלוויזיה. אלה אינן מחשבות טובות של יוצר מסור לעולמו הפנימי; אלה תחבולות ממכרות הלבה של תהומות הרשע.
החדשות הרעות הן שהכוח, העוצמה והיכולת הטכנולוגית שצבר ולוקאס וממנה האציל בנדיבות על יוצרים קולנועיים אחרים, עשו אותו לאחד מיוצרי הקולנוע המרושעים ביותר שקמו לנו. זה הוא שדרדר את הקולנוע האמריקאי לקקופוניה נוראה של התקפה אלימה על רשתית העין, עור התוף והטעם הטוב. מאי 1977, הוא החודש בו מת הקולנוע. לא פחות. לוקאס הרס אותנו לא בשל חזונו הוויזואלי והסיפורי הדליל ולא בגלל חשיבתו הגלובלית. זה הוא שהבין – הרבה לפני אחרים – כי הכסף האמיתי, כמו גם המכונה הענקית שתזין את עצמה ואת העניין המתמשך בסרטיו, היא שיווק מוצרי הלוואי. בעסקה הממולחת שתפר עם האולפנים, שמר לעצמו לוקאס את זכויות המרקטינג. לא הסרטים לבדם עשו אותו עשיר כקורח. זה המרקטינג.
הטרילוגיה הראשונה הייתה סוג של התעלות ויזואלית והשתתפות כל החושים בהרפתקה אפית טרנס-גלאקטית. הריסון פורד מעולם לא היה שנון, נאה וצעיר יותר; מראה קארי פישר, בתם של דבי ריינולדס ואדי פישר וסופרת עכשווית, בביקיני הצר הדבוק עליה כאשר היא חונקת את ג'אבה דה האט, היא מראה עין מרנין; אפילו מרק האמיל, שהטרילוגיה היתה סופו, ניחן באותו מראה כל-אמריקאי, תמים וכחול עיניים. כאותו נער שנשלף משדות התירס באייווה ונשלח לפלוש לנורמנדי. הלייט-סייבר (חרב הלייזר) הייתה ונשארה גימיק ראוי. אלק גינס העניק מעט דיגניטי לפארסה המתעופפת. בלי מאסטר יודה, הדמות האנושית ביותר בסרט האחרון, לא היה גולום. זה עד כדי כך פשוט. מה שלא מונע מלוקאס לכייס את פיטר ג'קסון, במאי טרילוגיית "שר הטבעות", ללא מחשבה שניה. כצופי קולנוע, חייבים הייתם להיות בתרדמת כדי שלא לזהות בנפילת אובי-אן קנובי, עם החיה דמוית הדרקון שעליה החל רוכב לפתע ב"נקמת הסית'", דרך הנקרה אל מאגר המים, פלגיאט נטול עכבות מנפילת גנדאלף ובלרוג אל התהום במכרות מוריה. כמה תמוה שמקרגור יוצא מאותה טבילה כשהוא מחזיק בפיו מכשיר נשימה שרק עתה נשלף בגסות מפיו של פירס ברוסנן כג'יימס בונד ב"למות ביום אחר".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לא לוקאס שינה את העולם לטובה. אלא הביטלס
|
|
|
|
|
|
|
הלמות לב והעדפות אישיות שוליות, אינן שדה הקרב האמיתי. שדה הקרב העתידי, שתחילתו ב-77' ובתור הארוך בערפל, נדד בחסות לוקאס למקום שבו קם לנו דור של יוצרים וצופים ששחקנים בשר ודם, עם עלילה על עיירה נידחת ורופא משפחה אהוב, כבר אינם מספקים אותם. ג'ורג' לוקאס, האיש בעל החזון הבודד, היה יכול להישאר אנמי ובלתי מזיק, אלמלא כוחו המסחרי המצמית ויכולת ההפצה הפנומנלית שלו. איפה שהחזון שלו היה אמור להיות שיהוק קטן ולא מזיק בהיסטוריה של הקולנוע, הוא הפך, בחסות המגלומניה המאפיינת אותנו ואותו, לחזות פני הכל. זה הוא שהניח את יסודותיו של הקולנוע הפשיסטי המודרני וטיפח את תיאוריית האדם העליון: לבן, כחול עיניים שלבו טהור וגס בכל מה שאינו. וזה מחיר בלתי נסבל לשלם עבור עשר שעות של קולנוע מהנה אך כה נטול נשמה יתרה.
בחודש שבו צפיתי בבכורת "מלחמת הכוכבים", הסרט הראשון, נאות אילקה רווה המנוח, מגדולי הזמר העברי, להקליט עבורי, בכנסייה אקוסטית באזור המישן בסאן-פרנציסקו, את "הן אפשר" בגרסת א-קאפלה. זה מקרי בהחלט אבל אמור היה להיות חלק מהחדשות הטובות. כי כאשר אילקה שואג בקולו העמוק והחם "שאגו בחורים כי נגמר", זאת החוליה המחברת אותי לנפיחה הלוקאסית האחרונה שראיתי השבוע בסינמה סיטי. האפשרות שזה נגמר. שאפשר להניח את הנשק. שלוקאס מפנה את הזירה. לא חלילה כמובס. אלא כמנצח הגדול של התרבות המודרנית ואחד מהמנסחים המקריים ביותר של הרדי-מייד'ס שלה. הוא הכניס לעולם הדימויים השימושי שלנו מטבעות לשון וביטויים כמו "הכוח", "הצד האפל", "אימפריית הרשע". רונלד רייגן ציטט אותו כאשר דיבר על ברית המועצות. וראה זה פלא: ברית המועצות התמוטטה. ב-DVD חדש המתעד הופעה של פול מקרטני בכיכר האדומה במוסקבה, בדיוק לפני שנתיים, טוענים צעירים רוסיים כי הביטלס היו אינסטרומנטליים בהפלתה של ברית המועצות בשל קרן האור והתקווה ששיגרו דרך מסך הברזל. הקרדיט הזה מדויק, אם כי מוגזם.
לא לוקאס שינה את העולם לטובה. אלא הביטלס. הוא עשה הרבה יותר כסף מהביטלס. הוא לא שילם על יצירתו בחייו, כמו לנון.
שלושים שנה גבו ממנו בעיקר את נישואיו. מה שקורה גם למי שאין להם כמה מיליארדים בבנק. והוא אינו מפנה את הזירה באותה אלגנטיות מסוכסכת, אך כה אנושית, כמו הביטלס. הוא ירה את הסרט האחרון. הנחות והגרוע מהשישיה. והוא ניצב ליד משאית הפיק-אפ שלו עם שישיית באדווייזר ריקה בידיו. כפי שכל ילד אמריקאי יודע: אין דבר קל, נגיש ומפתה יותר מהשישיה הבאה. היא עולה פחות מכרטיס קולנוע. אתה מפצח את הלשונית ולוגם ישר מהפחית. ג'ורג' לוקאס לא הצליח להבין שסרטים הם יותר מפחית בירה. לכן נראה "נקמת הסית'" כמו פחית שפיצחו את הלשונית שלה ונתקלו בטעם מתכתי, חלול ונטול ארומה של בירה אמריקאית רעה. אם ג'ורג' לוקאס שינה את העולם. אני חושש שהוא שינה אותו לרעה.
|
|
|
|
|
|
|  | | לוקאס עשה הרבה יותר כסף מהביטלס ולא שילם על יצירתו בחייו, כמו לנון | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
