 |
/images/archive/gallery/310/620.jpg יעל רונן.
צילום: אריק סולטן  |
|
|
|
|
| יעל רונן, פעם הבת של אילן רונן והיום אחת ההבטחות של התיאטרון הישראלי, לא מפחדת להתעסק במצב. יצא לה "פלונטר," הצגה עם קאסט יהודי-ערבי שמחטטת בכל פצעי הקיום |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
רוני קובן
27/5/2005 19:08 |
|
|
|
|
|
|
|
זה מתחיל במגרש הביתי. ציפי ואברם, זוג בורגנים שמאלנים תל אביבים מזמינים לארוחת ערב את עבלא ועלי, זוג ערבים ישראלים, בשביל הריגוש. תמונת הפתיחה של המחזה "פלונטר" שמתחילה כתסריט מלוקק לעוד תשדיר של "צו פיוס" נגמרת מהר מאוד בקטסטרופה:
ציפי: הכנתי לכם תקרובת על הכיף כיפאק... זה חומוס מאבו חסן, גם הוא ערבי, טוב זה בטח לא כמו החומוס שאת מכינה הבלה.
עבלא: עבלא.
ציפי: מה שתגידי. את חייבת לטעום.
עבלא: אני לא אוכלת חומוס.
ציפי: מה אמרת?
עבלא: מה?
ציפי: איך אמרת השם של הממרח?
עבלא: חומוס.
ציפי: תגידי עוד פעם.
עבלא: חומוס.
ציפי: תגיד אתה.
עלי: חומוס.
ציפי: איזה יופי, זה נשמע כל כך אותנטי, ממש פיוט, כמו שירה.
שיח החירשים מחריף, ואחרי כמה שניות ציפי, פולנייה מהגיהנום,גוררת את בעלה למטבח".אמרת שתביא לי ערבים,"! היא נוזפת בו, "זה עלי מהעבודה," הוא עונה לה, "איזה ערבים את רוצה שאני אביא לך,"? "לא יודעת," עונה לו ציפי המאוכזבת, "ערבים, מהשטחים."
הסצנה הזו, שלועגת לפתיחות המזויפת של שמאלנים
מקצועיים, אמורה לנטרל כל חבר כנסת טרי מהימין שתיכנן לגרד אייטם וחצי על חשבון ההצגה החדשה "השמאלנית" וגם להרגיע את חובב התאטרון הממוצע שקצה נפשו, ובצדק, בעוד ערב של דין וחשבון מיופייף בין הקוליסות של הקאמרי. ההצגה החדשה שכתבה וביימה יעל רונן, ,29 בעקבות שבעה חודשי עבודה עם קבוצת שחקנים יהודים וערבים, מתרחקת כמו מאש מססמאות, מקלישאות פוליטיות וממסרים קליטים שמוטחים על ראש הצופה בפטיש ברזל.
יש כאן ניסיון אמיץ ומפתיע להתמודד עם מציאות מורכבת, להבין את הגורמים הקיצוניים ביותר, לעשות חשבון נפש קודם כל עם עצמך. "לפעמים השמאלנים יכולים להיות יותר גזענים מכל אחד אחר," אומרת רונן, "הם פשוט לא מודעים לזה. זה משהו שראיתי מסביבי, בורגנים תל אביבים שבעים, שמצד אחד הולכים להפגנה פעם בחודש, נורא רוצים שלום ותולים על המקרר את המאמר החדש של גרוסמן, אבל מצד שני מתעקשים שהילד ילך לקרבי, ליחידה מובחרת, ומספרים בגאווה איך הוא ריסק את הצורה לאיזה מבוקש. יש כאן איזה צביעות, ערכים שלא יכולים לחיות ביחד, ואם אני כבר באה לדבר על החיים בצל הכיבוש והטרור, חשוב לי לבדוק קודם כל את עצמי."
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
"אם אני כבר באה לדבר על החיים בצל הכיבוש והטרור, חשוב לי לבדוק קודם כל את עצמי"
|
|
|
 |
|
 |
|
הפוליטיקה בשוליים
|
|
|
 |
|
|
|
לא יהיה מוגזם לומר שבשנים האחרונות רוב היוצרים הבולטים בתאטרון ובקולנוע הישראלי נמלטים בבהלה מכל עיסוק ב"מצב." התחושה המוכרת של דמותם של החייל הישראלי המיוסר והמחבל הערבי המנוכר שנטחנה עד דק והפכה עם השנים לסיפור מאוס עד כדי גיחוך, הסיטה את מרב המשקל היצירתי לדרמות משפחתיות.
בעולם של סרטים כמו "חתונה מאוחרת," "כנפיים שבורות," "סוף העולם שמאלה" והצגות סטייל "עקר בית","אישה בעל בית" ו"מרי לו," הפוליטיקה נמצאת מקסימום בשוליים, סוג של תפאורת רקע. רונן שנחטפה לחיק התאטרון הרפרטוארי מיד לאחר שסיימה את לימודי הבימוי בסמינר הקיבוצים, מכריזה בשנתיים האחרונות על שובו של הקונפליקט היהודי-ערבי למרכז הבמה.
"המדריך לחיים הטובים,"ההצגה הראשונה שלה, עסקה בעולמם המבולבל והמוטרף של בני ה20- פלוס, הלומי האינתיפאדה השנייה. בהצגה החדשה שלה היא כבר צוללת עמוק למעמקי סיר הלחץ וחוזרת עם סדרת תמונות מזעזעות ומצחיקות שמתארות נאמנה את האבסורד של חיינו בארץ הזו. העובדה שיצירה כזו מגיעה מקבוצת צעירים שגילם פחות מ,30- בני דור שנחשב עד היום אדיש, אגוצנטרי וקרייריסטי, מספקת סיבה טובה לאופטימיות זהירה.
"בשנים האחרונות," אומרת רונן, "אחרי הסכמי אוסלו ומהלכי ההתנתקות של אריק שרון, היתה כאן תחושה של בלבול, טריפת הקלפים, השמאל קורס, אבל הדרך שלו מנצחת. אנשים רצו לצעוק משהו ולא ידעו מה. אני מכירה את זה מעצמי: הייתי הולכת להפגנות ולא מצאתי את הסיסמה המתאימה. כן, אני מרגישה שמשהו מסריח, אבל מה עושים, מה צועקים? בשנים האחרונות פשוט הפסקתי ללכת להפגנות של השמאל. שום רעיון כבר לא נראה רלוונטי, ואנחנו, כדור, נהיינו יותר ויותר אימפוטנטים."
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
...
|
|
|
|
|
|
|
לא פחדת שכשתציעי עוד הצגה על יהודים-ערבים תיתקלי בשורת פיהוקים?
"מה שגרם לי לא לפחד היו התגובות ל'המדריך לחיים הטובים.' הרגשתי שהתחלנו להגיד משהו חדש, פתאום דיברנו על החיים שלנו כאן מהזווית של אנשים צעירים. הבנתי שאין ממה לברוח ולא צריך לברוח. הרי הקונפליקט הזה קריטי לחיים שלי, הוא משפיע על חיי כמעט כמו אהבה ולפעמים גם על האהבה. מעצם הבחירה שלך לחיות בישראל, לעשות מילואים או לא, איפה אתה הולך לגור, לנסוע באוטובוס לירושלים או לא, כל ההחלטות האלה מעצבות את החיים שלנו. להגיד: 'אוף, פוליטיקה זה משעמם אותי,' זה סתם להתחבא. האתגר מבחינתי היה להביא משהו חדש, לרענן קצת את המפגש הזה בין ערבים ויהודים."
ביחד עם תשעה שחקנים ושחקניות ובעידוד הקאמרי יצאה רונן למסע בישראל הלא מוכרת לה, לארץ המתנחלים, פעילי השמאל הקיצוני, חיילי המחסומים, פעילי החמאס ומשפחות של ערבים ישראלים. "בשלב הראשון," היא נזכרת, "רציתי לחשוף את כל מה שאנחנו מנסים להסתיר: הבורות, הגזענות, את זה שהדעות שלנו הן בעצם לא שלנו. להביא את הקבוצה למצב ראשוני שיצליח לחשוף את המטענים האמיתיים שיש בינינו, לדבר על הפחדים הכי עמוקים. זה התחיל כמו ניסוי מדעי: דוחסים תשעה יהודים וערבים לתוך חדר, סוגרים אותם שם שבעה חודשים, רואים מה יקרה. דיברנו על הכל, קראנו המון, נסענו ברחבי הארץ עם מצלמות וידאו וראיינו אנשים."
היו ריבים בתוך הקבוצה?
"היו ויכוחים מאוד אמוציונליים. זה התחיל מאוד יפה, תרבותי, באווירת דו קיום, אבל מהר מאוד השדים יצאו החוצה. בפעם הראשונה כל צד הקשיב לנרטיב של הצד השני: היהודים שמעו את נרטיב הגירוש וההשפלה, והערבים הקשיבו בסבלנות לנרטיב השואה והתקומה. אני זוכרת שהגענו לצפת וראיינו חסידים של הרבי מלובביץ' שהסבירו לנו ששלום יכול להיות רק בין היהודים לבין עצמם. יעקב שונא לעשו, אנחנו כאן כדי לחיות על החרב. זה היה רגע מדכא מאוד. או רגע אחר שבו פעיל ימין קיצוני סיפר לאשרף, שחקן מהקבוצה, איך צריך לטפל בערבים האלה. הוא בכלל לא הרגיש שהוא מדבר עם ערבי."
ולך לא היו חששות, לא אמרת לעצמך, מה אני, צפונבונית מהבועה, יודעת על הסכסוך, על מה שקורה בשטחים?
"היו לי המון פחדים ולכן השקענו המון בתחקיר. במקביל לשחקנים גם אני התמודדתי עם הגזענות שלי.זה מתחיל בדברים פשוטים כמו היחס לשפה הערבית. בהתחלה, כשהשחקנים הערבים שיחקו בערבית,היה לי קשה עם זה,הרי האינסטינקט הראשוני שטבוע בי זה להיבהל ברגע שאני שומעת ערבית, כאילו אם מישהו מדבר ערבית הוא בטח מתכנן להרוג אותי. לאט לאט למדתי להקשיב לשפה הזאת ולמצוא את הדמיון המדהים לשפה שלנו. בדקתי מחדש את הדעות שלי, הרעיונות שגדלתי עליהם, אפילו יום הזיכרון ויום העצמאות נראים לי השנה אחרת כי היום יש לי חברים טובים, ערבים ישראלים, שבשבילם היום הזה הוא קצת פחות שמח."
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לא מלכת האמבטיה
|
|
|
|
|
|
|
ומאיזה מקום פוליטי את באה להצגה, מאיזה בית גידול?
"אני מעדיפה לא לדבר על זה ככה. ברגע שאני אצא בהצהרות חד משמעיות אני אחטא להצגה, 70 אחוז מהקהל הפוטנציאלי לא יגיע כי הוא יחשוב שמדובר באיזה פרופגנדה, וזה ממש לא מה שאנחנו עושים. אני לא אצהיר עכשיו על דעותי בעיתון, הן מוצגות יפה מאוד על הבמה."
יש כאן אבסורד, את עושה את ההצגה כי את רוצה לדבר אחת ולתמיד על המצב ועל פוליטיקה, אבל כאן, בראיון, את בוחרת בדיפלומטיה.
"כי זה יהיה פשטני, חד ממדי, ובהצגה ניסינו להתרחק מזה, להכיר גם את הדברים שרחוקים מאיתנו, לנסות לגלות אמפתיה גם למתנחלים, גם לפעילי חמאס, אפילו למחבלים מתאבדים. אני רוצה שנפסיק להגיד: 'הם פרימיטיבים, הם תרבות אחרת,' ונתחיל להבין אותם בתור אנשים, למה הם עושים מה שהם עושים. עשינו בהצגה גם הרבה חילופי תפקידים: ערבים שמשחקים מתנחלים, יהודים שמשחקים פעילי חמאס. זה עזר לנו להבין עד כמה המציאות מורכבת, טעונה, עד כמה באמת יש כאן פלונטר. יש קטע בהצגה שבנות ערביות משחקות מתנחלות, פתאום הן יכולות להבין את האויב, מונולוגים על קשר לאדמה, על פחד מגירוש ערב ההתנתקות. הבנות הפלשתיניות מתקשרות לעצב העקירה הבסיסי של המתנחלים הרבה יותר ממני."
אבל אני שואל בעצם משהו אחר. הצורך שלך לאזן, ההימנעות מאמירה אידאולוגית נוקבת, זה קשור לדור שבאנו ממנו? אנחנו הרי כל כך שקולים, כל כך קרייריסטים ופועלים משיקולי רייטינג, אין שום סיכוי שהדור שלנו יוציא מתוכו הצגה כמו "מלכת האמבטיה."
"היום קשה יותר לזעזע, רוב הפרות הקדושות נשברו, והאמת שאני לא באה מהמקום הזה של לזעזע. מעבר לזה שאני מאמינה ששורש הרע טמון בכיבוש, אין לי שום נוסחה אמיתית להציע. המציאות מורכבת וזה מה שאני רוצה להראות. אני רוצה לפגוע בקהל בצורה ערמומית, ללטף, להציג הומור נעים וקל לעיכול ואז לפתוח את הצופים לדברים שקשה להם יותר לשמוע. לקראת סוף ההצגה אנחנו מציגים תסריט מאוד פסימי, התמוטטות כללית. עם השבר ההחיצוני, מגיע גם השבר המשפחתי. זוגות נפרדים, הורים מתחילים להכות ילדים, המשבר החיצוני מחלחל חזק פנימה, לבית. יש כאן שרשרת של אלימות שקשה לעצור אותה."
ואיך את יוצאת מההצגה הזאת, מה השתנה בך?
"באופן מוזר אני יותר אופטימית. בהצגה יש משהו פסימי כי היא מציגה ניתוח מצב עכשווי, מנסה לעורר קצת את הדור שלנו ולהגיד: חבר'ה, אל תחשבו שלא אכפת לכם כי כיף וסבבה. תתעוררו, תראו שאתם מיואשים. אני מסתכלת על הקהל ורואה שזה קורה. זה מעודד אותי מאוד."
במהלך העבודה הארוכה נוצרו קשרים רומנטיים? התערבבתם עד הסוף?
"באופן מוזר לא היו זוגות, אבל זה כי רובנו תפוסים. כולם בקבוצה מאוד אטרקטיבים. כל הזמן דיברנו על זה שאנחנו רוצים לגמור את ההצגה באורגיה, אבל זה לא יצא."
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"אין לי שום נוסחה אמיתית להציע". חנוך לוין
|
|
|
|
|
|
|
טריפ
|
|
|
|
|
|
|
רונן נולדה לתוך התאטרון, בתור בתו של הבמאי אילן רונן, כיום המנהל האמנותי של הבימה, והשחקנית רחל הפלר. לא פלא שזכרון הילדות הראשון שלה קשור לבמה. "לקחו אותי כתינוקת להצגה שנקראה 'קדימה בית"ר,"' היא משחזרת, "הצגה על אוהדי בית"ר שאמא שלי השתתפה בה. היתה שם סצנה שאמא שיחקה גביע. היא נכנסה לבמה צבועה כולה בזהב, כל השחקנים הרימו אותה, הבמה הוחשכה ונורא נבהלתי. הייתי בטוחה שעשו לה משהו רע, תאטרון בהתחלה היה בשבילי משהו מאוד מפחיד. מהר מאוד למדתי להתאהב בזה, הייתי ילדה של מאחורי קלעים."
האכילו אותך בתיאטרון?
"כשהייתי בת חמש, ההורים שלי החליטו לגרור אותי לפסטיבל תאטרון פלצני באוויניון שבצרפת. הם נסעו לשם רק כדי לראות הפקה בצרפתית של 'המלך ליר.' במטוס הם סיפרו לי את כל הסיפור של המחזה. כשהגענו להצגה זו היתה הפקה משעממת וארוכה בצורה מחרידה. אבא ואמא החליטו ללכת באמצע, אבל אני לא הסכמתי. נעמדתי על המושב וצעקתי: 'אני לא מוכנה, אנחנו חייבים להישאר,' כי רציתי לראות מה יקרה לילדה הקטנה של המלך ליר. מאוד הזדהיתי איתה.
"אני זוכרת שאבא שלי ביים את אמא שלי ב"מלחמות היהודים" בסוף שנות השמונים, אחת ההצגות היחידות שהם עבדו ביחד. ישבתי בקהל וראיתי את אמא שלי נכנסת לבמה כשהיא קשורה לערימת אבנים ועל הראש שלה יש רשת. זה היה מפחיד. אחר כך נכנסתי לאחורי הקלעים וניגשתי ישר אל האבנים. הזדעזעתי לגלות שהן היו עשויות מקלקר. אני חושבת שזאת היתה הפעם הראשונה שטעמתי את האשליה של התאטרון. גררתי את האבנים אל אמא שלי, שישבה בקפטריה, והסברתי לה מול כולם איך לשקר, איך לעשות שכולם יאמינו שזה אבנים אמיתיות, זו היתה עבודת הבימוי הראשונה שלי."
וידעת שזה מה שתהיי, במאית?
"כשאמא שלי היתה צעירה היא היתה די סלבריטי, סלבריטי של הטלוויזיה החינוכית. היא השתתפה בסדרות קאלט כמו "טלפלא" ו"עברית בסימנטוב." אני זוכרת שצוות טלוויזיה בא לראיין אותה על הסט. הם ראיינו גם אותי ושאלו אותי אם כשאהיה גדולה אני רוצה להיות שחקנית כמו אמא. אמרתי להם שאני רוצה להיות במאי כמו אבא. אז שאלו אותי מה זה במאי, אמרתי להם, זה התפקיד הכי טוב, זה האיש שאומר לכולם מה לעשות."
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בקליקה
|
|
|
|
|
|
|
בגיל 14 הצטרפה רונן, באופן טבעי, למגמת תאטרון בתיכון תלמה ילין, אבל בסוף הלימודים, בניגוד לרוב חברותיה, החליטה להתגייס לצה"ל. היא התקבלה לגלי צה"ל ושירתה ככתבת תרבות. כשסיימה את השירות נכנסה בזהירות לתיאטרון, בהתחלה כעוזרת במאי, בעיקר בהצגות של אביה ")קן הקוקייה," "הבכיינים(" ושל הבמאי מיקי גורביץ' בתאטרון החאן ")העבודה איתו נתנה לי המון, הוא מין אבא רוחני שלי,(" ואז בפרויקטים עצמאיים שבהם היא מביימת וכותבת.
כבר ב"המדריך לחיים הטובים," שעשתה עם תלמידי שנה ג' בסמינר הקיבוצים, קשרו לה המבקרים כתרים והחלו להתייחס אליה כאל תקווה צעירה. ב"שנה טובה לחקלאים בצפון" עם תלמידי הסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין המשיכה לממש את ההבטחה שבה. "פלונטר" הוא הוכחה לכך שרונן הצליחה במקום שרבים אחרים נכשלו בו. לא רק שפרצה מהר, נראה גם שהצליחה לחדור לאותה קליקה זעירה של במאי התאטרון שידיהם תמיד מלאות עבודה.
"לעבוד בקאמרי על 'פלונטר' היתה חוויה מוזרה," היא מתוודה. "כשהייתי ילדה, הקאמרי היה בשבילי בית שני. אבא שלי ניהל אותו עשר שנים ושרצתי שם שעות. השנה, כשנכנסתי לשם בתור במאית, הרגשתי מיד שוב כמו הילדה בת ה12- שרצה למשרד של אבא כדי שייתן לה כסף לגלידה.לקח לי זמן למצוא את המקום שלי כבוגרת, ליצור מצב שיתייחסו אלי כאל במאית רצינית."
העובדה שאבא שלך הוא אחד הבמאים המצליחים במדינה מאיימת עלייך?
"אבא שלי עודד אותי מאוד, הוא עזר לי תמיד, אבל בהפקה האחרונה הוא לא היה מאוד מעורב כי היתה לו הצגה משלו, 'מלחמה,' בהבימה. במשך כמה חודשים כל אחד היה בטריפ שלו ועכשיו עשינו תורים וכל אחד בא לראות את ההצגה של האחר. זה כבר לא מטריד אותי העובדה שאני 'בת של.' בהתחלה פחדתי שאני לא אמצא את הדרך שלי, שאני לא אוכל להשתחרר מהצל שלו, שכל הישג שיהיה לי יגידו שזה פרוטקציה. אבל עם הזמן, כשגיליתי שתאטרון זה הדבר שאני הכי אוהבת לעשות, השתחררתי מזה. אני הולכת בדרך שלי.
"עד היום העדפתי לעבוד עם שחקנים מתחילים, כי אני מפחדת לגשת לגוורדיה המבוגרת שזוכרת אותי כיעלי הקטנה של אילן. כשאני עומדת מול שחקנים כמו גילה אלמגור, יוסי גרבר ורמי ברוך, אני נהיית מיד ילדה בת .12 נדמה לי שייקח לי עוד קצת זמן כדי לעבוד עם שחקנים מוכרים."
יש פנטזיה על מישהו שהיית רוצה לעבוד איתו?
"כשהייתי ילדה הערצתי את שולי רנד. באתי לכל הצגה של 'המלט,' התאהבתי בו ותכננתי עם עצמי את יום חתונתנו. לצערי הוא היום בפאזה כל כך אחרת, שאני לא רואה אותנו עובדים ביחד. אבל מי יודע, שולי הוא אמנם איש שעבר לצד השני, אבל לא כיבה את אש היצירה שלו. הייתי מאוד רוצה לעשות משהו עם מודי בר-און, אבל לצערי הוא לא שחקן. הוא הישראלי היחיד שאני באמת מעריצה. איש רנסנס אמיתי. גם מצחיק, גם אוהב כדורגל וגם יש לו קו אופנה משלו, מי צריך יותר.
קשה להיות במאית, אישה, בעולם כל כך פטריארכלי כמו התאטרון הישראלי?
"לא."
באמת?
"לא קשה לי בכלל. בזמן האחרון יש דווקא דור שלם של במאיות צעירות: רביד דברה, מור פרנק, סיגל אבין. אנחנו ממש גירל פאואר. זה משהו שהתחיל כבר לפני כמה שנים עם עדנה מזי"א, שהתברגה מאוד חזק. חוץ מזה, למה שלאישה יהיה יותר קשה? מה קרה לך, יש לנו ציצים. תסתכל עלי: ציצים ושיער בלונדיני, יש דבר שאי אפשר להשיג עם ציצים ושיער בלונדיני."?
הנה, סוף סוף נתת כותרת לכתבה.
"אוי ואבוי, תמחק, סתם צחקתי. האמת היא שאם תסתכל על מגמות התאטרון בשנים האחרונות תראה שרק בנות לומדות בימוי. זה מקצוע לסמרטוטים, יושבים בחדר, משחקים משחקי ילדים, עושים שטויות כל הזמן."
ואני חשבתי שהמקצוע הזה דורש ממך להיות אסרטיבית, קשוחה, כוחנית.
"בכלל לא אסרטיבית וקשוחה, אני מגוחכת וטיפשית רוב הזמן, זאת שיטת הבימוי שלי."
נקנח איפה שהתחלנו, בזירה הפולנית. מה עם חבר? חתונה? ילדים?
"יש לך מישהו להכיר לי."?
אני בטוח שאת מסתדרת מצוין לבד.
"ההורים שלי קצת מודאגים, בעיקר בגזרת הפרנסה. בגלל שבתאטרון אין הרבה כסף, הם בונים על זה שאני אתחתן עם מישהו עשיר. אני לא רואה את זה קורה בקרוב. לגבי ילדים, מה אני אגיד לך, בינתיים אני מגדלת חתולים, וגם עליהם אני בקושי משתלטת."
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
