 |
 |
|
|
|
|
|
|
| האם עברי לידר הוא "הומו נורמלי", והאם זה בכלל מחמאה או עלבון: אבי לן על הפרשה שמסעירה את קהילת הגייז |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"אני חושב שלכל אחד יש תהליך עם הפומביות שלו. זה שאתה זמר מפורסם, זה כאילו הופך את ההתבגרות שלך למין התבגרות כזאת פומבית. בגלל זה אולי זה טיפה יותר מסובך. אבל אני מאמין שאנשים שאוהבים אותי יודעים מי אני. ואני מניח שהם אוהבים אותי בשביל מי שאני. התקשורת מטפלת בדברים האלה באיזה צורה נורא סנסציונית, ואז זה קצת מפחיד אותך כשאתה זמר מתחיל. כי בעיני זה לא היה דבר סנסציוני, אלא חלק מהחיים שלי, אבל היה לי ברור מה יקרה מזה בתקשורת. יש כאלה שאוהבים לדבר בתקשורת על כל דבר. אני מאלה שחושבים שלא חייבים. זה נשמע קלישאה, אבל באמת יש דברים שאני רוצה להגיד רק דרך השירים. מצד שני אני כיום בן אדם יותר שלם. אני פחות סגור, יותר פתוח, יותר קל לי עם אנשים, עם רעיונות. עם הכל"
(עברי לידר בראיון לגל אוחובסקי, 2001)
אני לא מקנא בעברי לידר. לא הייתי רוצה להיות בנעליים שלו עכשיו, כשהוא נמצא במרכזה של
פרשייה שמסעירה את "קהילת הגייז" (השאלה אם קיימת בכלל "קהילה" היא נושא לדיון נפרד).
הפרשה התחילה אתמול בבוקר, בידיעה שפרסם אסף זלינגר ב"מעריב", שדיווחה כי אוניברסיטת בר-אילן החליטה שלא להקצות דוכן לאגודת ההומואים והלסביות במסגרת אוהל ההידברות שהוקם בקמפוס לכבוד יום הסטודנט.
מתברר, כי כאשר בר-אילן חושבת על "הידברות", זה לא כולל גייז. איתם אין צורך להידבר, אולי מפני שלדעת קברניטי המוסד, אין חיה כזאת, הומואים. המוסד האקדמי המכובד הראה שלא הרבה דברים השתנו שם מאז שימש כחממת הגידול של יגאל עמיר. כיאה למורשת הדתית-לאומית של בר-אילן, מבחינתם הומואים הם שיקוץ ותועבה. תגובת האוניברסיטה, שהבטיחה לחקור במרץ "מי הזמין את אגודת ההומוסקסואלים והלסביות", משאירה בפה טעם רע. לא לתגובה כזאת היית מצפה ממוסד אקדמי בישראל של 2006.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
| שומר על זכות השתיקה. לידר. צילום: אריק סולטן
| /images/archive/gallery/271/318.jpg  |
|
|
|
 |
|
 |
|
הפרשה מתחממת, עברי מסתתר
|
|
|
 |
|
|
|
"זה דור שלם של אנשים/ שלא אכפת להם כמעט מכלום/ עם מי לישון, מתי לקום/ ואיפה הזהות שלנו?"
(עברי לידר, "בתי קפה")
אתמול בצהריים יצא ערוץ הגאווה של NRG מעריב בידיעה המדווחת על "אכזבה בקהילה" מהחלטתו של עברי לידר להופיע ביום הסטודנט למרות ההחלטה ההומופובית של שלטונות האוניברסיטה.
המפיקה של לידר, רוני ארדיטי, אמרה בתגובה כי "מה שקרה בין האגודה לאוניברסיטה הוא עניין שלא קשור להופעה של עברי. אני חושבת שחבל שאין אפשרות להידברות אמיתית וכנה בין ציבורים שונים, גייז וסטרייטים, חילונים ודתיים. יחד עם זאת, עברי יופיע הערב".
ארדיטי הוסיפה: "חשוב לומר שאנשי אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת בר-אילן פירגנו לו מתחילת דרכו, וההופעה שלו הערב היא חלק ממסורת שלמה של פירגון לעברי. אישית, אנחנו לא חלק מהאוהל ההידברות ואין לנו דבר וחצי דבר עם מה שקורה שם. עברי מופיע באוניברסיטת בר-אילן כמעט עשור, והיא היתה בין האוניברסיטאות הראשונות שהזמינו אותו. אין שום סיבה לבטל את ההופעה".
דובר אגודת ההומואים הגיב בכעס: "ראינו בכל היוזמה של אגודת הסטודנטים והאוניברסיטה להזמין את עברי לידר, כאמן מוביל וכאמן מהקהילה, יוזמה מבורכת. לכן קיבלנו את הביטול החד-משמעי הזה בכעס ואנחנו מתכוונים להגיע בכל מקרה ליום הסטודנט... אנחנו רוצים לשבור את הדימוי שנוצר בנוגע להומואים בקרב הקהל הציוני-דתי ולאפשר הידברות אמיתית.
עורך ערוץ הגאווה, דוד מרחב, יצא לאוניברסיטה עם הצלם רועי קסטרו, כדי לתעד את האירוע. בשעה 22:13 עלה לאוויר הדיווח שלו, תחת הכותרת: "עברי התחבא – וההומואים גורשו". בידיעה הוא מספר כי עברי לידר הופיע ביום הסטודנט כאשר בחוץ מפגינים פעילי האגודה נגד סילוקם. ניסיונות לראיין את לידר כשלו, בעוד הוא נראה מתחבא מעין המצלמה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
פרובוקציה למחשבה
|
|
|
|
|
|
|
כי אתה לא רואה אף אחד ממטר / אתה מי שאתה וזה בסדר / הלב שלי ממריא עכשיו, כמו כדור פורח..."
(עברי לידר, "אדוני")
תרגיל מחשבתי פרובוקטיבי: נניח שאחינועם ניני, זמרת ישראלית אהובה ומוערכת, שהופיעה בעבר מול האפיפיור ברחבת הוותיקן, היתה מקבלת הזמנה להופיע אצל נשיא סוריה אסד? חבורת מעריצים שלה שרצתה ללוות אותה להופעה לא הורשתה להיכנס לסוריה. האם היה עליה לדבוק בנימוק "אני זמרת מקצועית" ולהופיע בפני האיש שמסרב לתת לישראלים אחרים מלבדה זכות כניסה?
והאם אפשר בכלל להשוות בין הופעה של זמר גיי שמופיע במוסד שמגרש גייז להופעה של זמרת ישראלית שמופיעה בפני מי שמגרש ישראלים?
לא בטוח שכן. אבל גם לא בטוח שלא. אני מודע לגמרי לאפשרות, שההשוואה הזאת היא דמגוגית. רק שלא בטוח עד כמה. אולי בכל זאת יש בה משהו. אני לא יודע. קשה להיות יהודי. קשה גם להיות גיי, כפי שנוכח עברי לידר ביממה האחרונה על בשרו.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| התרגש להוציא את עברי מהארון. אוחובסקי. צילום: אלי דסה
| /images/archive/gallery/138/448.jpg |
|
|
|
|
|
|
|
היציאה מהארון וחיבוקו של המיינסטרים
|
|
|
|
|
|
|
"על קו המים יושב לו החמוד הזה / הוא לא מודאג עכשיו, ובטח לא יהיה / על קו המים שוכב לו החמוד הזה / מוריד את הבגדים וכלום לא משנה"
(עברי לידר, "על קו המים")
אי אפשר בשום פנים להגיד על עברי לידר שהוא פחדן. בדצמבר 2001, בגיל 28, כבר לא אפרוח, הוא יצא לראשונה מן הארון באופן פומבי, בראיון לגל אוחובסקי, עם צאת אלבומו "האנשים החדשים".מאז, עברו אוחובסקי ולידר דרך ארוכה, ביחד ולחוד. עברי לידר הפך לזמר מוביל והתחמם באור הזרקורים המחמיא של המיינסטרים.
וכך דיבר לידר בראיון ההסטורי ההוא, לפני ארבע וחצי שנים: באומץ, בגילוי-לב, בפשטות, בקלילות. המלים שאמר יצאו מן הלב ונכנסו אל הלב.
"חשוב לי שיבינו", אמר אז, "הרי מהרגע הראשון לא הסתרתי, אלא השארתי את העניין עמום. וזה בגלל שדברים קורים בקצב מסוים. וכשאתה לא סגור עם עצמך, העולם שלך הוא יותר אפור, ואז גם ההתבטאות שלך החוצה היא יותר אפורה... זה לא שהחלטתי שהגיע הזמן בגלל סיבות חיצוניות. זה בגלל שאני באמת מאוד קרוב לעצמי עכשיו, ושלם יותר גם בעניין הזה וגם בשאר העניינים. החיים שלי
יותר התייצבו. יש לי זוגיות עמוקה, יציבה. הכל יותר פתור".
האם יכול להיות שמשהו קרה בארבע וחצי השנים מאז פרסום הראיון? האם העולם של עברי לידר היום יותר אפור?
וכך דיבר שם לידר על אהבתו למי שהיה בן זוגו, יניב ויצמן: "כשהכרתי את יניב הוא היה מ"פ בגדוד 50. הוא לא היה אז בלבנון, הוא בדיוק ירד מהקו, אבל אתה יודע מה זה אומר. רובים, מלחמה. חי"ר. זה מפחיד. ומתחילה מין התמודדות כזאת עם ניגודים. ויש המון דאגה...זה חסר גבולות... זה הכי אנטי סטיגמות שיכול להיות. מישהו שהוא קצין, לוחם, שזה במושגים הישנים הדמות כאילו הכי גברית. ומצד שני, הוא אוהב אותי".
"וזאת הסיבה שבגללה אתה יכול עכשיו", אמר לו אוחובסקי, "בפעם הראשונה, להגיד בקול רם בעיתון: שלום, שמי עברי ואני הומו".
"זאת אמנם הפעם הראשונה", ענה עברי לידר, "אבל תראה, זאת לא החלטה אסטרטגית. זה יותר בא מהמקום של עד כמה אתה מרגיש בטוח במה שאתה חושב על עצמך. עד כמה אתה באמת יודע מי אתה ומה אתה. תבין, זאת לא החלטת פרומו. זה לא החלטה לקידום התקליט".
גל אוחובסקי קצת התרגש מול הפגנת האומץ הווירטואוזית של לידר. "ייתכן שאני קצת מהאנשים הישנים", כתב בהתפעמות בלתי-מוסתרת. "אבל המפגש ביני ובין לידר הכיל גם את העובדה שאני הומו מחוץ לארון ולכן אני קצת מתרגש מהכתבה הזאת. לקח לי זמן להסביר לו שיש הבדל בין זה שהקהל שלו מבין מי הוא ובין האמירה המפורשת... לשמחתי, כמעט מהרגע שהתחילו להיכתב השירים הנוכחיים, היה ברור לו שהתקליט הזה אינו מותיר מקום לעמימות... אני בטוח שגם האנשים החדשים יעריכו את האומץ שלו. לצערי יציאה מהארון עדיין נחשבת מעשה אמיץ".
לשבחו של אוחובסקי ייאמר, כי הנבואה המקצועית שלו אז, שלידר יהפוך לאחד הזמרים הבולטים, בהחלט התגשמה. "התקליט החדש של עברי לידר הוא תקליט מצוין. ממש מצוין... הוא מלא בשירים משובחים, בכמות כמעט חסרת תקדים. רוב שירי הדיסק הזה יכולים בקלות לשרוף את הרדיו, ועם מעט מזל, חלקם הגדול אף יעשה את זה".
|
|
|
|
|
|
|
 |
| "הוא קצין ולוחם ומצד שני הוא אוהב אותי. בן הזוג הקודם, וייצמן. צילום: רועי בכרך
| /images/archive/gallery/213/398.jpg |
|
|
|
|
|
|
|
אתמול בבר-אילן, העסק מסתבך
|
|
|
|
|
|
|
"אלף בנות דתיות עם מבט מטורף בעיניים / מחכות שהמשיח יבוא להתפלל להן בין הרגליים.../ כי בשביל אלף בנים דתיים הכל תלוי בתנועות הידיים/ שחברים לספסל לימודים הם חברים למקלחת בשניים / וגם כשאני שם משקפיים אז אי אפשר לראות לאן הולכות העיניים"
(עברי לידר, "אלף בנות דתיות")
עברי לידר לא היה יכול לתאר לעצמו שהיציאה הפומבית מהארון תגרום לכך ש"הקהילה" תאמץ אותו בחום ותראה בו מודל לחיקוי. עד כדי כך, שבעצם, מינו אותו לשגריר-נודד של הקהילה".
מהבחינה הזאת, עברי לידר היה הציג האולטימטיבי של דור שלם של "האנשים החדשים". סוף סוף קם "הומו נורמלי", שלא מתבייש וגם לא צריך להתבייש בו.
אני מניח שחלק גדול מן ההצלחה שלו נובע מהאופן שבו קיבלו אותו הגייז. לידר היה אמיתי, ואנשים אהבו את היכולת שלו ללכת עם האמת שלו. סוף סוף קם זמר שלא מתחבא בארון מנימוקים של זכותו לפרטיות או מתוך חשש לאבד את אהבת הקהל. פעמים רבות השתתף עברי לידר בהופעות בפני גייז, ותמיד התקבל באהבה.
אחד הטוקבקים מתוך העשרות הרבות של תגובות שהצטברו במהלך השעות הקטנות של הלילה, יוצא להגנתו של לידר, תוך כדי הכפשת כל ציבור הגייז. "סוף סוף קם הומו נורמלי, שלא חושב שיש לו במה 'להתגאות'. ומה אתם עושים, אם לא להתנפל עליו, כצפוי, באלימות אופיינית. תפנימו, אנשים: אתם לא נורמלים, אלא אנשים חולים, שזקוקים לטיפול. אם תכריחו כל בעל סטייה להתגאות בזה, תחטפו את כל זה בפרצוף, במוקדם ובמאוחר".
בתגובה עונה לו טוקבקיסט אחר: "תחליט: הומו זה נורמאלי או לא? אז לפי דעתך: עברי = הומו נורמאלי, כל שאר ההומואים = לא נורמאלי? מה כאן הלא נורמאלי?"
וטוקבקיסט שלישי כתב: "עברי, קוראים לך 'הומו נורמלי'. תחליט אתה בעצמך האם זו
מחמאה או עלבון".
ועברי? הוא שתק. הוא עדיין שותק. מרגע לרגע, השתיקה שלו צורמת יותר.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| גם היא שמרה על זכות השתיקה. בלומנטל. צילום: רענן כהן
| /images/archive/gallery/262/005.jpg |
|
|
|
|
|
|
|
שגריר בעל-כורחו
|
|
|
|
|
|
|
"זה לא אותו דבר / מלבד הגעגוע / למשהו רגוע / לשיר מהעבר הלא רחוק / שכל האנשים / שרים אותו ביחד / עד שנעלם הפחד / טוב לנו כל כך לישון עכשיו / ביחד"
(עברי לידר, "זה לא אותו דבר")
עברי לידר מעולם לא הסתיר את מיניותו, אך גם לא השתמש בה כדגל. הוא כל כך רצה להיות "זמר רגיל". שיאהבו אותו בגלל השירים, לא בגלל מה שהוא עושה בין הסדינים. האם הוא "אשם" בכך ששימש מושא הערצה לנערים רבים שהעזו לצאת מהארון בין היתר בגלל הדוגמה שלו? האם מישהו בכלל שאל אותו לפני שמינו אותו בעל-כורחו לנציג של "הקהילה"?
"אני לא יודע איך הייתי נוהג במקום עברי", כתב אחד הטוקבקיסטים. חשבתי על כמה אפשרויות: 1. הוא היה יכול להופיע כרגיל; 2. להודיע שהוא מבטל את ההופעה לאות מחאה; 3. להודיע שהוא מבטל את ההופעה עקב מיחושים פתאומיים; 4. להופיע תחת מחאה, ולנצל את המיקרופון כדי להביע מחאה על כך שפעילי אגודת ההומואים, הלסביות הבי והטרנס לא הורשו להיכנס.
עברי בחר באפשרות הראשונה. יתר על כן, הוא שמר על זכות השתיקה. זכות שנוצלה בעבר בין היתר על-ידי רבים, טובים יותר וטובים פחות, ביניהם השר לשעבר אריה דרעי, הח"כ לשעבר עמרי שרון, והח"כית לשעבר נעמי בלומנטל. נכון שהם הואשמו פלילים, בעוד שעברי לידר לא עשה שום דבר בלתי חוקי. לכל היותר, הוא פגע בחבריו לקהילה, שמינו אותו על דעת עצמם לנציגם בעולם, והוא לא ידע שהוא כזה.
דוגמא לטוקבק נזעם: "תתבייש לך עברי, הוכחת שאתה לחלוטין לא לידר (מוביל / מנהיג). נתת יד לאלה שמפלים אותך ושכמותך, לאלה שמדכאים אותך ושכמותך, לאלה שחומסים את זכויות האזרח גם שלך, ומה עשית? 'וישחק לנו' בפני סרני הסטודנטים הציוני-דתי, 'ויצחק לפניהם'''.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
משהו אישי
|
|
|
|
|
|
|
"וכשהשמש נמחקת בשמיים / והלב מטפטף לי דרך העיניים החומות / אז אני זוכר שיש ידיים שרוצות אותי קרוב / אני יודע שזכיתי לאהוב"
(עברי לידר, "זכיתי לאהוב")
והפעם, ברשותכם, פנייה אישית לעברי לידר. אינני מכיר אותך. אני אוהב את המוסיקה שלך. אני מבין שנקלעת למצב שאינו נוח לך. אני מניח ששתקת והסתתרת כי היית נבוך. אני מנחש שהיית מוכן לוותר בשמחה על הכסף שקיבלת תמורת ההופעה בבר-אילן, העיקר שלא להיקלע למערבולת היצרים הזאת שבה אתה מככב שלא ברצונך.
אני מכבד את זכותך לפרטיות. אני מכבד את זכותך להחליט להופיע במקום שבו אתה נוהג להופיע זה שנים. אני לא חושב שאתה צריך לשאת איתך לכל מקום את אות-הקין של "ההומו הייצוגי". ברור לי, שקודם כל, אתה יוצר, ורק אחר כך אתה גיי.
ועם זאת, מתוקף הצלחתך, מתוקף היותך מודל-לחיקוי, נדמה לי שאתה לא יכול להרשות לעצמך לשתוק יותר. יותר מדי ממעריציך ואוהביך מחכים ממך לתשובה כלשהי.
התבצרות בשתיקה לא תיסלח לך. כוחות הגורל הטילו עליך את הצורך לנקוט עמדה. להגיב. להסביר את עצמך. לומר מה הרגשת שם בהופעה בבר-אילן, כשההומואים נותרו מחוץ לגדר. להסביר מה הרגשת כשהסתתרת כמו ילד מגודל מן המצלמות.
אם לא לציבור מעריציך, אתה חייב את ההסבר הזה לעצמך. NRG ישמח לתת לך כל במה שתחפוץ בה כדי להגיב.
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
