תרבות nrg - פחד אלוהים

ראשי > תרבות > חי בסרט

פחד אלוהים

ניב שטנדל חושב ש"בבל" בכלל מתאר את הפחד של אלוהים מפני בני האדם, שיום אחד יבואו ויראו איך הוא יושב ומשחק פלייסטיישן במקום לפתור לנו את הבעיות. הסרט, אגב, בכלל לא רע

דפדף בתרבות

ניב שטנדל
28/12/2006 8:45

ונפתח בסיפור תנ"כי קצרצר: בני האדם ביקשו לבנות מגדל שראשו בשמיים. ראה אלוהים כי רע – עוד מעט בני האדם יגיעו אליו ויראו שהוא משחק בפלייסטיישן במקום לתקן את העולם – ירד לארץ, בלל את שפותיהם, וחזר הביתה. נפוצו בני האדם לארבע כנפות תבל, יסדו אומות נפרדות, ומאז הם חיים בריב ובמדון עד עצם היום הזה. מוסר השכל מתבקש:
א. תקשורת היא המפתח לכל, וגם בעידן הקדום ידעו את זה.
ב. למרות ההבדלים, לכל בני האדם יש ביסודו של דבר בסיס משותף ורצון בקיום הרמוני.
ג. אם לא אלוהים, היינו חיים היום זה לצד זה במדינה אחת גדולה, מקשקשים בארמית ואכדית עתיקה ולא יודעים מה זה רובה. או שלא.

כנראה מתוך הרלוונטיות של הסיפור הבבלי לימינו אנו, מציגים כעת הצמד המקסיקני אלחנדרו גונזאלס איניאריטו וגיירמו אריאגה (21 גרם, אהבה נושכת) עיבוד מודרני למיתוס המקראי, וליתר דיוק לרעיונות המגולמים בו, בחלק השלישי והיומרני מכולם בטרילוגיית הסיפורים המצטלבים שלהם.

הפעם פורשים השניים יריעה רחבה, הנמתחת על פני שלוש יבשות, ארבע מדינות ומספר לשונות, כיאה לסרט העוסק בפערי תרבויות. הסיפורים לא ממש מצטלבים,

אלא יותר מחוללים זה את זה, מעין ואריאציה על תופעת "אפקט הפרפר" (או, אם תרצו, "כרוניקה של רובה"): שני ילדים כפריים במרוקו, שרובה שמופקד בידיהם מסבך אותם בתאונת ירי; זוג תיירים אמריקאים (קייט בלאנשט ובראד פיט) שהריחוק ביניהם עומד למבחן בעקבות אותה תאונה; אומנת מקסיקנית בקליפורניה (אדריאנה בראזה) שיוצאת עם הילדים עליהם היא משגיחה ועם אחיינה הפרוע (גאל גארסיה ברנאל) לחתונת בנה במקסיקו; ונערה יפנית חירשת-אילמת שמחפשת אוזן קשבת, כתף רכה וזרועות מחבקות.

הקשר בין ארבעת הסיפורים יפוצח במהירה, ואז הצופה נותר עם סיפורים בודדים שעומדים בפני עצמם, ועם התמה הכורכת אותם יחדיו. אריאגה ואיניאריטו יוצאים להאיר את עינינו ולהזכיר עד כמה רב המרחק בין רעיון "הכפר הגלובלי" הקוסם לבין המציאות. אפילו האוטוסטראדה הטכנולוגית הכאילו כל-יכולה לא יכולה לגשר על הפערים הגדולים בין לאומים, חברות ותרבויות שונות, כפי שלומדים גיבורי הסרט: הזוג האמריקאי התקוע בכפר מרוקאי נידח ובאמצע תסבוכת דיפלומטית; המהגרת החיה על קו התפר המסוכן שבין ביתה לערש תרבותה; או הנערה היפנית שמתנהלת כזרה במולדתה.


	אין אמירות מסעירות


	סיפור של האחרונה, על אף הקשר הרופף שלו לסיפורים האחרים, הוא אולי המעניין שבהם. הוא עוסק בפער שאינו מובן מאליו, אדם שזרותו אינה תלוית זמן ומקום אלא אינהרנטית לעצם קיומו. באמצעות שימוש נפלא בפסקול (ובעצם באי-שימוש בפסקול) ובמשחקה החושפני עד כאב של רינקו קיקוצ'י הצעירה, איניאריטו מצליח להעביר את התנהלותו הלא פשוטה של אדם חרש-אילם – לא כל שכן נערה בגיל ההתבגרות – באופן אפקטיבי ומרשים. זה בולט במיוחד בסצנה נהדרת המתרחשת במועדון ריקודים, בו מנסה הצעירה להצטרף למהומה הקופצנית סביבה מבלי שיהיה בידיה הכלי הבסיסי ביותר לשם כך – הקצב. ודווקא כשהיא מצליחה לעשות זאת, היא נוחלת מפח נפש שהוא אוניברסאלי לגמרי, ועם זאת סמלי למצבה. נכותה של הנערה מונעת ממנה את חוויות ההתבגרות הבסיסיות והאוניברסאליות כביכול (בעיקר מין), והיא מנסה לפצות על כך בהתנהגות פרובוקטיבית ונטולת רסן שכמוה כזעקה לעזרה. זעקה אילמת, כמובן. "בבל" אינו מושלם. אמירותיו אינן מקוריות או מסעירות במיוחד, ויש בו אף רגעים הגובלים בקיטש. אבל הוא עשוי באופן כה מיומן, עד כי לא ניתן להכחיש כי הוא פשוט עובד. ועובדה זו נזקפת כמובן בראש ובראשונה לזכותם של צמד יוצריו. מבלי להיכנס לנבכי הריב המתוקשר על זכויות היוצרים בין התסריטאי אריאגה לבמאי איניאריטו, אפשר רק להצטער על כך ש"בבל" מסמן כנראה את סוף דרכם המשותפת, לפחות בשלב זה. אינני יודע היכן נגמר אריאגה ומתחיל איניאריטו (הם בעצמם עוד לא החליטו), אך אין לכך חשיבות כל עוד השילוב ביניהם עובד. היכולת של אריאגה לטוות סיפורים אנושיים קטנים ולארוג אותם לסיפור אנושי גדול, והיכולת של איניאריטו לשלוט בסיפר הקולנועי מבלי לאבד לא את הדמויות הקטנות ולא את הרעיון הגדול, הם נכסים מרשימים בפני עצמם, שמגיעים לשיא עוצמתם בסינרגיה יצירתית. אבל כנראה שאריאגה ואיניאריטו לא מצאו את השפה המשותפת כדי לגשר על הבדלי הגישות הקולנועיות ביניהם, וכנראה שב"בבל" הם דיברו זה עם זה בפעם האחרונה. סמלי, לא? עודף מעשרים מילה: איניאריטו ואריאגה משלימים את הטרילוגיה ואת היקלטותם בהוליווד ביצירה מרשימה ובולטת, מגדל בבל שמדבר בשפה אחת ברורה ורהוטה: שפת הקולנוע