מקלחת קרה: "בידרמן והמציתים"

אליקים ירון | 13/5/2008 11:00

  המחזה המפורסם "בידרמן והמציתים" של מקס פריש עלה אצלנו לראשונה בהבימה בשנות החמישים‬ וכבר אז הוא היה סוג של כישלון.

מה חבל שההצגה החדשה בתיאטרון החאן לא ממש משפרת את המצב. יכול בהחלט להיות שהסיבה שההצגה כה מאכזבת נעוצה בכך שהמחזה הזה קצת התיישן, וכי העוצמה הסאטירית שלו קצת התרופפה והיא נשמעת היום נאיבית מדי.

מה בעצם רוצה פריש? הוא כתב משל, אלגוריה. בהומור האופייני שלו הוא מכנה את המחזה בשם "מחזה מוסר ללא מוסר השכל‭."‬ הוא עוסק בשאננות, או שמא באדישות, שמגלה הבורגנות לנוכח סכנה מאיימת.

אפשר שהנמשל היה שוויץ מולדתו, שנהגה כך מול עליית הנאציזם מעבר לגבולה. המחזה מעלה מתיחות בין הומור לבין הנושא הרציני שלו. בנקודה זו נוצרת אירוניה חזקה שבלעדיה נתפס העניין כולו כפשטני.

ואמנם זו בעיניי המכשלה העיקרית בהצגה של החאן: הפשטנות. הכל בהצגה מתנהל "בסדר גמור‭."‬ השחקנים עושים עבודתם נאמנה, הכל קורקטי מאוד. אבל הצגה כזאת אינה יכולה להסתפק ב"בסדר גמור‭."‬ כאן משחקים באש, ובהצגה אין תחושה של סכנה. הכל מתנהל על מי מנוחות.

אי אפשר לנתק את המחזה מן המגמה של תיאטרון האבסורד שעלתה באירופה אף היא באותה עת.

אכן, הסיטואציה שמתאר פריש היא אבסורד גמור, שבתשתיתו משתקף חוסר האמון הבסיסי שחש פריש כלפי האחריות האנושית.

בורגני ושמו בידרמן מארח בביתו אנשים שגורמים אסון. הם מגוללים חביות עם בנזין לביתו, כורכים פתיל השהיה ומחברים נפץ. והנה בידרמן עצמו, ברוב אדיבותו האווילית, מגיש להם במו ידיו את הגפרורים.

הנימוס השוויצרי הזה מצמרר. אך בהצגה בחאן הוא לא יצא מכלל נימוס קורקטי. לא שמו לב שכאן משחקים באש. שהסיטואציה כה נפיצה. הבימוי של אודי בן משה משקף הצגה ספק רצינית וספק משעשעת, שתחושת האימה המרחפת עליה לא מורגשת בה כלל.