מונולוגים מהכליה: השחקן ארז שפריר מדבר
ארז שפריר לא נוטר טינה. לא לתיאטרון ה"קאמרי" שזנח אותו, לדבריו, כשחלה ונזקק להשתלת כליה, ולא לחבריו שנעלמו. עכשיו הוא זוכה לעדנה בתיאטרון ה"חאן" וחולם לעשות סרט על החוויה שלו בעולם הסחר באיברים
סמדר הירש | 27/7/2008 7:32
ארז שפריר צילום: יהונתן שאול
"בנובמבר 2003 חזרתי מיוהנסבורג אחרי השתלה כושלת, בלי כליה", נזכר שפריר. "פחדתי שאמות שם לבד, בלי אשתי והבת שלי שהיו בארץ. הייתי שבר כלי, אבל התעקשתי לעבוד. התרוצצתי על הבמה בחגורת בטן שתחזיק את הניתוח ועם קתטר מהחזה. היפוכונדר אבל פייטר".
בפברואר 2004 הוא כבר נסע להשתלה שנייה, בטורקיה, בזכות ביטוח רפואי המכסה ניתוחים בחו"ל. אז נחשף לעולם הסחר באיברים. "זו תעשייה שלמה", הוא מספר. "שני הרופאים שניתחו אותי, ביוהנסבורג וגם בטורקיה, הם מומחים בעלי שם שנעצרו לא פעם. אבל אין מה לעשות, עד שלא יסדירו את העניין הזה, זה הפתרון היחיד. מצאתי בחור ישראלי שעשה את זה כי הוא היה צריך כסף. אני הייתי צריך חיים".
אז כבר עבדת 20 שנה ברציפות כשחקן בתיאטראות הרפרטואריים, ומהן יותר מעשר בתיאטרון הקאמרי. השמועה אומרת שהתיאטרון לא ממש עמד מאחוריך בתקופה הזאת.
"אני בן אדם פרקטי. אפשר להסתכל על זה כקטע מסריח, ואפשר פשוט להבין את הצרכים הכלכליים של הגופים הגדולים האלה. אמרו לי שההצגה שבה שיחקתי, 'טובים השניים', יורדת, וסיימו איתי את החוזה. אחר כך הסתבר שההצגה לא ירדה ומצאו לי מחליף, אז איימתי בתביעה, ושילמו לי את הכסף על החודש שההצגה רצה בלעדיי. זהו, מבחינתי זה נפתר. אין כעסים או טינה. ביום של הניתוח השני נעם סמל (מנכ"ל הקאמרי) אפילו הצליח למצוא את הכתובת של המרפאה בטורקיה ושלח לי פרחים.
אני חושב שהיום הוא שמח בשבילי על התפקידים המעולים שאני מקבל בחאן. הוא לא יכול היה לטפח אותי ככה, בקאמרי לא באמת ראו אותי, לא באמת חשבו על האופק שלי כשחקן, כי בקאמרי ברגע שיש שחקן שדומה לך שיושב על אותו'טייפ קאסט' שלך, אין צורך בעוד אחד".
בחאן אתה בולט מאוד, אבל להקת השחקנים המגובשת שלכם לא זוכה לחשיפה בגלל האופי הירושלמי של התנהלות התיאטרון.
"זה הענן היחיד שמעיב על האושר הגדול שלי בעבודה בחאן. אני נוגס בתפקידים בשרניים, עובד עם שחקנים מצוינים, אבל נכון, אנחנו מציגים מעט מאד מחוץ לירושלים. כנראה אין לנו מחלקת שיווק שעובדת על זה כמו שצריך. ממש אבסורד שהצגה מצוינת כמו 'נישואים', שאפילו זכתה בתואר הצגת השנה, הציגה רק פעם אחת בתל אביב, שלא לדבר על זה שהתיאטרון לא משווק אותה ברחבי הארץ. מובן שזה גם מתבטא בשכר שלנו אם משווים אותו לשכר של שחקנים אחרים בתיאטרון הבימה, ובקאמרי ועוד".
אז יוצא שהקריירה שלך הולכת בתלם האנטי כוכבי, אבל גם כשאתה אומר את כל הדברים האלה קשה לשמוע צל של מרמור בקולך.
"אני חושב שהמפתח לכוכבות בימינו הוא תפקיד עסיסי בקולנוע ובטלוויזיה. עשיתי שם רק תפקידי אורח ("חדר מלחמה", "פרנקו וספקטור", "שורו"), וזה כנראה לא מספיק כדי להיחרת בזיכרון. אני עובד כל הזמן ומאושר מאוד מכל מה שאני עושה, אבל ברור לי שעדיין לא הגעתי לשיא שלי. אני יודע שאני גם יכול לביים, אני מת לחזור לנגן בפסנתר, להמשיך לרקוד יותר, לטפל באנשים, להקים תיאטרון איכותי לילדים ונוער, או לקבל מלגה כדי שאוכל לממן לימודי העשרה של עוד המון דברים. כשאני עושה וזז, אני חי. אני פוחד נורא מניוון, ולא רוצה לגמור כמו איזה שחקן זקן כזה שעולה על הבמה להגיד כמה שורות בקושי".
אחרי כל מה שעברת, השיקום והחזרה לחיים פיזיים פעילים, אתה סוחב איתך פחד מקריסת הגוף שוב?
"אני לא חושב על זה, אפילו שאני היפוכונדר וחוקר כל דבר שקשור למחלה, אבל אני לא שוקע בה. בגלל זה גם לא רציתי להפוך לאיזה דובר של המושתלים. אם כבר אעשה משהו
נא להמתין לטעינת התגובות
