• הצג את כל הערוצים...

ברית מילים - המתרגם חסיין סראג והסופר אלי עמיר

עיתוי מוזר בחר לו המתרגם המצרי חסיין סראג לביקור בישראל, דווקא בזמן שבו התנדב שר התרבות המצרי לשרוף בעצמו ספרים בעברית. העיתונאי, שתרגם לערבית את אלי עמיר ואת משה דיין, מותקף על שיתוף הפעולה עם ישראל אבל אוהב את התנ"ך, את הקולנוע תוצרת הארץ ואת שירי האהבה של ביאליק. ראיון מיוחד

חסיין סראג אינו מתאפק ופוצח בשירת תהילים, פרק קל"ז. "על נהרות בבל, שם ישבנו גם בכינו, בזכרנו את ציון". איש אינו מעז לשסע את האורח המצרי בעודו יושב בירושלים, מוקף בקומץ ידידים, ומדקלם בשפת המקור פרקים מהקלאסיקה העברית.

"איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר", הוא ממשיך ומזמר בחיתוך מדויק, "אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני. תדבק לשוני לחכי, אם לא אזכרכי". יותר משלושה עשורים חלפו מאז יצא סראג מאוניברסיטת קהיר עם תואר בלימודי אמנות והתמחות בעברית. "רציתי לדעת מיהם אלה שהביסו את צבאות ערב", הוא מסביר את הבחירה.

"מתוך 28 הסטודנטים במחזור שלי, איש לא התמיד בעיסוק בעברית". לאותם פסוקים מתהילים הגיע סראג ברגע ספונטני, לאחר ששאלנו אותו מה הוא אוהב במיוחד בעברית. "אני אוהב אותה, יש לשפה הזאת מוזיקה", ענה בעברית נקייה. "'הכניסיני תחת כנפך, והיי לי אם ואחות'. איזה יופי. וגם העברית העתיקה. על נהרות בבל, שם ישבנו. . . מוזיקה . מוזיקה".

סראג (57), מתרגם לעברית וסגן עורך השבועון המצרי "אוקטובר", ביקר בירושלים בשבוע שעבר לרגל השתתפותו בפסטיבל הסופרים שהתקיים במשכנות שאננים. לא היה זה ביקורו הראשון וכנראה גם לא האחרון, על אף שבמצרים על אישים כמותו מאיימים חרם, באובדן משרה ובשלילת זכויות פנסיה.

בעיניהם של מתנגדי ישראל, מי שמנהל קשר עם ישראלים מחזק את המדינה הציונית בעודה טובחת בפלשתינים. ממשלת מצרים מהדקת את היחסים עם ירושלים, אך מנגד אינה עושה חיים קלים ליוצאים לישראל. כל מסע שלהם מתחיל ומסתיים בסדרה של חקירות ובירורים.

במערכת היחסים המפותלת בין האינטלקטואלים המצרים לבין עצמם, הגעתו של סראג בולטת במיוחד בשל העיתוי: זמן קצר לאחר חגיגות ה-60 למדינת ישראל שזכו לסיקור נרחב, לא מפרגן בעליל, ברוב כלי התקשורת בעולם הערבי.

כמה ימים לפני החגיגות נרשם אירוע נוסף בעל משמעות: באחת מישיבות "מועצת העם", הוא הפרלמנט המצרי, הפנה מוחמד ראדי, ציר המזוהה עם "האחים המוסלמים", שאלה לשר התרבות פארוק חוסני. ראדי תהה כיצד איפשר השר להפקיד שלושה רומנים פרי עטם של סופרים ישראלים בספרייה הגדולה של אלכסנדריה ודרש מהשר לאסור את הנורמליזציה התרבותית הזו עם ישראל.

שר התרבות המצרי, צייר ומשורר בזמנו הפנוי, ידוע כמתנגד מוצהר ליחסים החמים בין שתי המדינות. הוא נחשב כיום למועמד המוביל לתפקיד

מזכ"ל אונסק"ו, ארגון החינוך, המדע והתרבות של האו"ם. בפנותו אל האזרח המודאג ראדי, הרגיע אותו: "תן לי את הספרים האלה, ואני אשרוף אותם מולך".

חסיין סראג מילא פיו מים כשביקשנו את תגובתו לדבריו החמורים של שר התרבות המצרי. "את עמדותיי אני מפרסם בטורים שלי ב'אוקטובר'", הוא אומר, "שם קראתי להציג את הסרט 'ביקור התזמורת' בקהיר, למרות החרם על קולנוע ישראלי. גם תמכתי בהקרנת 'הכלה הסורית'. יש ניכור במצרים בכל הנוגע לישראל, אבל אני מבחין בעלייה איטית בהתעניינות.

את 'יסמין' של אלי עמיר, למשל, עומדים להוציא בהדפסה שנייה. רבים מהיוצרים המצרים שאני מדבר איתם על הניכור הזה מסכימים אתי, אבל איני רואה ביטוי לכך בעבודתם. אני יודע שבסוף עוד יישמעו למילים שלי".

חסיין סראג נחשב לאחד המתרגמים הפוריים ביותר בקהיר של ספרות עברית לערבית. עד כה יצאו לאור בתרגומו ספרם של עודד גרנות וז'ק רייניך "היום שבו נרצח סאדאת". לפני כחצי שנה יצא "יסמין", ולפני כשבועיים מחקרו של ד"ר יוסי אמיתי, "מצרים וישראל - מבט משמאל". כן תרגם את ספר הזיכרונות של משה ששון ז"ל, שגריר ישראל לשעבר בקהיר, "שבע שנים בארץ הנילוס".

עיקר היצירה העברית שתרגם סראג פורסם מעל דפי העיתונים. זו פשרה נסבלת במציאות שבה נדיר למצוא מו"ל המוכן להוציא לאור ספרות עברית, אלא אם כן קיבל תשלום נדיב מבעל הזכויות. בדרך זו פרסם סראג, בין השאר, פרקים מן "הזמן הצהוב" של דויד גרוסמן בעיתון הסעודי "אל-מדינה", ואת פרקי ספרו של משה דיין "הלנצח תאכל חרב" בשבועון "אוקטובר". פרקים מספרו של עוזי בנזימן "ראש ממשלה במצור" ראו אור בעיתון הכווייתי "א-סיאסה".

אלה ואחרים מצטרפים לכמה יצירות מהקלאסיקה העברית שראו אור במצרים בתרגומם של אחרים. בהן אפשר למצוא למשל את "מיכאל שלי" של עמוס עוז, את "ויקטוריה" מאת סמי מיכאל ואת "מוצארט לא היה יהודי" מאת גבריאלה אביגור-רותם.

אין בקהיר עיתונאי השקוע בסיקור הזירה הישראלית כמו סראג. בשבתו כסגן עורך "אוקטובר" וראש הדסק הישראלי שלו, הוא מרבה לראיין ישראלים, ולהעניק להם במה בעיתונו. כך נפגש בשנים האחרונות עם ציפי לבני ועם שמעון פרס. חוקרים שונים המתארחים בקהיר הוזמנו אף הם לפגישה עמו. כאלה היו למשל הכלכלן הישראלי ד"ר רון שחר וחוקר מדעי המדינה פרופ' אשר אריאן.

סראג אינו נרתע מלראיין את שגרירי ישראל השונים, שאינם זוכים לפינוק יתר מהתקשורת המצרית. למעשה, עבודתו לאורך השנים הפכה אותו לאיש מפתח בצמצום פערי ידע בין הציבור המצרי - המכיר את ישראל מאירועי הדמים בעזה וממסכי אל ג'זירה - לתרבות ולפוליטיקה הישראלית. מכריו טוענים כי ההתעניינות שלו בישראל נובעת מסקרנות בלתי נדלית.

"היכרותו של סראג עם היצירות הישראליות מסייעת לו להציג את עמדתו הפוליטית באומץ רב", אומר ד"ר יוסי אמיתי מקיבוץ גבולות, שכיהן בעבר כראש המרכז האקדמי הישראלי בקהיר. "הוא אדם נעים הליכות, דובר עברית רהוטה והתרגומים שלו מדויקים יותר מאלה של מתרגמים מקצועיים רבים אחרים".

סראג נזכר כיצד יום אחד ב-1981 ביקר במערכת "אוקטובר" משה דיין. היה זה לאחר שפרש מממשלת בגין שבה כיהן כשר החוץ, וכשהסרטן כבר קינן בגופו. "התלווה אליו חיים בר לב", נזכר סראג.

"עורך העיתון אניס מנסור, יועצו הקרוב של הנשיא סאדאת, הציג אותו ואמר: 'מר דיין מוציא לאור ספר ששמו 'הלנצח תאכל חרב', זה משפט מן התורה. אתה מעוניין לתרגם אותו?' השבתי כמובן בחיוב. הספר עדיין היה בשלב הכריכה. דיין שלח אליי קונטרסים לא כרוכים, ואני תרגמתי, ופרסמנו אותם שבוע אחר שבוע. הקונטרסים עדיין שמורים בביתי".

באותן שנים כיהן אברהם שריר כשר התיירות. הוא שמע על פרסום הפרקים מספרו של דיין, והזמין את סראג לישראל. "באתי ב-1981, שלושה שבועות אחרי רצח הנשיא סאדאת, כאורח משרד התיירות. זה היה ביקורי הראשון בישראל".

סראג מעיד על עצמו כי הוא מעדיף ספרי אהבה על פני עיון. לכן אולי בחר לתרגם את "יסמין", שיצא לאור בערבית לפני כחצי שנה ומתאר את סיפור אהבתם של יהודי וערבייה במזרח ירושלים שלאחר מלחמת ששת הימים.

הרומן תורגם עד כה לשבע שפות, בהן גם טורקית. עותקים מהנוסח בערבית הופצו בבירות ערביות מחוץ למצרים. על אף חיבתו לרומנים ובהם מערכות יחסים היה לו קצת קשה עם כמה סצנות בספר שהכילו רמיזות מיניות.

באחת מהן מתוארת חזרה של הגיבורה לישראל דרך גשר אלנבי. אחד מאנשי הביטחון הישראלים מפשפש בכליה, ומוצא בהם חבילת טמפונים וזוג תחתונים. עמיר מתאר כיצד מרים הבודק את התחתונים שנשמטו מהמזוודה, ומנער אותם מן האבק בהתרסה בפניה.

עמיר, ידידו של סראג, נזכר כיצד התקשר אליו המתרגם, מבועת מהמחשבה שסצנה כזו תובא בפני הקורא הערבי. "הוא אמר לי, לא יפה לכתוב ככה על תחתונים של אישה. אולי נכתוב 'הלבשה תחתונה'? אמרתי לו, כתוב כפי שתרצה", משחזר עמיר.

במקרה אחר נאלץ סראג לערפל סצנה המתארת קיום יחסי מין בזמן נידה. "גם היו בעיות קטנות יותר, אבל הן נורמטיביות מאוד במהלך עבודת תרגום", מספר סראג, "למשל, איך לתרגם לקורא הערבי את שיר הילדים 'עגלה עם סוסה?' חיפשתי ומצאתי שיר ילדים דומה בשם 'גוז אל חיל ואל ערבייה', על זוג סוסים המושכים עגלה".

עם צאת הרומן לאור בערבית, הותקפו סראג והמו"ל שלו בפראות על ידי עיתונות האופוזיציה במצרים. "קראו לנו סרסורים, אמרו שאנו משתפי פעולה עם ישראל", הוא נזכר. אחרים דווקא ידעו להתייחס לכך כמאורע תרבותי חשוב. עיתונים בנסיכות קטאר ובכוויית הקדישו לו מאמרים. שני ערוצי טלוויזיה מצרים ניהלו דיון על עצם הופעתו של התרגום לערבית.

"אמרתי לאלה שתקפו אותי", מספר סראג, "אם ישראל היא האויבת שלכם, עליכם לדעת את האויב. אם היא היריב, עליכם לדעת את היריב. ואם היא שכן, אתם צריכים להכיר את השכן. בעיניי, כל ספר שיוצא לאור הוא מתנה לאנושות. אתם רוצים למנוע מהקורא הערבי ליהנות מנכס תרבותי אוניברסלי?".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...