"שיראו אותי באמת": מופע מחול חדש לרנה שיינפלד
לצלילי שיריו של ליאונרד כהן מנהל רקדן דתי בן 25 דואט חושני על הבמה עם רנה שיינפלד, המבוגרת ממנו בכ-40 שנה. ראיון זוגי על התמסרות לריקוד נגד המוסכמות החברתיות
זה קורה במופע החדש של שיינפלד "ריקדי לקצה האהבה" (Dance to the End of Love), שבו היא רוקדת עם גולדין ועם רקדניות להקת תיאטרון המחול שלה לצלילי שיריו של כהן, ב"פסטיבל מחולוהט" שיתקיים השבוע במרכז סוזן דלל בתל אביב.
גולדין, בן 25, סטודנט שנה שנייה למשפטים באוניברסיטת בר אילן, צעיר משיינפלד בכ-40 שנה פלוס. אבל הוא הצליח לגשר על פערי הגיל, על הניסיון, על הטכניקה ובעיקר על הפער הדתי. הוא חובש כיפה סרוגה, בן למשפחה דתית, מסרב אמנם להופיע בשבת ("רנה קיבלה את זה יפה מאד, וקובעת מופעים בהתאם"), אבל מסיר את הכיפה מעל ראשו במופע, ולא כי ליאונרד כהן נוטש לרגע את סוזן במהלך השיר, ומהגג בבריטון המלנכולי האופייני לו, רחמנא ליצלן, על ישו הימאי.
"זו הייתה החלטה שלוותה בהרבה מאד קונפליקטים", הוא מסביר, "אבל דווקא מתוך ההתלבטויות בחיים יוצאים הדברים היפים. אני כל הזמן מנסה למצוא את הדרך הייחודית שלי כאמן דתי, ודבק בה. במופעים בעבר הופעתי בכיפה על הראש, אבל הקהל חשב שזה סוג של התרסה, פרובוקציה-גבר עם כיפה שרוקד בחושניות. כיוון שחשוב לי מאד שיתייחסו לאמנות שלי בלי הקשר דתי, החלטתי במופע הזה להסיר את הכיפה מהראש. אני דתי עם כיפה או בלי כיפה".
"מבחינה הלכתית זה לא בסדר לרקוד בלי כיפה על הראש, אבל מבחינה הלכתית ממילא זה בעייתי מה שאני עושה-גבר דתי שרוקד מחול. אבל כל עוד זה לא פורנוגרפי, ועושים את זה נכון, בצורה כנה, זה בסדר מבחינתי. אני רוצה להכניס את העולם הדתי שלי לריקוד".
הוא התחיל לרקוד מילדות, והפסיק רק כשהתגייס לצבא ("אני בא מבית ציוני והיה לי חשוב מאד לשרת בצה"ל ולעשות קורס קצינים"). בגיל 22, לאחר שהשתחרר, חזר ללמוד שיעורי מחול, ולפני שנה הופיע באקדמיה בירושלים. רנה שיינפלד ישבה בקהל, הבחינה ברקדן המוכשר, ובתום המופע ניגשה אליו ואמרה לו: "בוא". "אין הרבה הזדמנויות בחיים להכיר אנשים מופלאים כמו רנה, שיכולה לתת לך כל כך הרבה השראה, שממלאת אותי בהמון המון חשק", מתלהב גולדין. "היא הצעירה מבין שנינו. יש לה רצון, חשק, פרץ יצירתיות, אין אצלה רגע דל, והיא תמיד מחפשת את הרקדן ואת האדם שבך, ופחות את הריקוד ואת הטכניקה. בהתחלה הרגשתי חיל ורעדה
את הבריטון המלנכולי של כהן המירה שיינפלד בגרסה הישראלית לשיריו, שתרגם קובי מידן הנשוי לבתה, ומבצעים זמרים ויוצרים מהשורה הראשונה כמו שלומי שבן, דניאל סלומון, עברי לידר, ערן צור ואחרים. לפני שנה עלה המופע בהפקתו המוזיקלית של דניאל סלומון בפסטיבל ישראל. שיינפלד צפתה והתלהבה.
זה שנתיים שתיעדה את עצמה במצבים אישיים, למשל, מייללת לצד החתולה 'בואי' שמתה שבוע לאחר הצילום, או רוקדת ומקפצת כמו ילדה על מיטתה. את הצילומים האלה היא משלבת במופע על מסך הווידאו, על רקע שיריו של כהן. "השירים שלו אינטימיים כל כך, פילוסופיים, זה התחבר אצלי למקומות האישיים בחיי, כמו המיטה, הכרית, השמיכה", מסבירה שיינפלד. "אני רוצה לקרב אליי את הקהל, שיראה אותי באמת. שלא יראה אותי כמו פרימה בלרינה עם אורות נוצצים על הבמה, אלא במכנסיים, בלי איפור, בבית, עם החתולה שלי".
מדוע החלטת להמיר את קולו האופייני בזמרים הישראלים?
"חששתי שמופע שלם בקולו המלנכולי של כהן יהיה קצת כבד מדי לקהל. הגרסה הישראלית קצת מגוונת יותר, עשירה בצלילים ושמחה".
את הערב היא מסיימת בשיר "סוזן", בניגוד למנהגו של ליאונרד כהן הנוהג לשיר בסוף את "הללויה". "באופן טבעי 'סוזן' לוקחת אותך למקום שלה בנחל, ויש בזה תקווה, שקט, יופי והתחברות לטבע. 'הללויה' בא מהכאב, מההתלבטויות, מהפחדים, מהבדידות".
"ודאי. אני סומכת על היצירתיות שלי, אז אין לי פחדים בעניין 'מה תהיה היצירה הבאה', אבל יש פחדים בעיקר מצרות בענייני בריאות, ודאגה לבן שלי שהולך היום למילואים".
נא להמתין לטעינת התגובות
