הסוד של ישראל (סשה) דמידוב
לפני שש שנים אסף ישראל (סשה) דמידוב את ילדיו והדהים אותם בבשורה חגיגית: יש לי בן נוסף, שמעולם לא פגשתם, וכעת הוא מגיע לחיות בארץ. בריאיון משפחתי מיוחד משחזרים ישראל, אשתו סבטלנה וילדיהם את ההיסוסים לפני המפגש הטעון עם הבן, את המבוכה הראשונית ואת ההתקרבות, שהפכה את יבגני דמידוב לחלק בלתי נפרד מהמשפחה הבכירה של התיאטרון הישראלי
"קוראים לו יבגני", בישר האב ישראל. "התחלתי לשאול את ההורים כל מיני שאלות על יבגני כי לא שמעתי עליו אף פעם לפני זה. לא היה לי מושג שיש לי אח גדול", נזכר עמנואל, היום כבר בן 13, בלילה ההוא לפני כשש שנים. "גיליתי שבן דוד שלי ידע שיש את יבגני אבל הוא לא סיפר לנו כי דודה שלי, אחות של אבא שלי, ביקשה ממנו לשמור את זה בסוד".
מאז הכירו לפני 17 שנה שמרו בני הזוג דמידוב בחשאי את דבר קיומו של יבגני, בנו של דמידוב, שנולד ממערכת יחסים מוקדמת. אבל שיחת טלפון מטשקנט שהגיעה אל ישראל לפני שש שנים חייבה אותם לחשוף את הסוד. ישראל אומר שהשיחה שאיימה לטלטל את חייו הייתה קצרה: "שלום אבא. זה יבגני, הבן שלך", נשמע קולו מרחוק, "החלטתי לעלות לישראל". כעבור חודשים ספורים, מצאו ההורים את ההזדמנות המשפחתית לספר לילדיהם על האח החדש.
עמנואל ושני אחיו- דניאל, כיום בן 19, חייל במודיעין שדה וגיא, 16, תלמיד תיכון, לא ידעו איך בדיוק להתמודד עם התרחבות המשפחה הפתאומית שנפלה עליהם. "כל הזמן שאלתי'מה? יש לנו עוד אח? מעלינו?'", נזכר גיא, "אבל בסך הכול די התלהבתי ואמרתי 'שיהיה'".
"אני לא זוכר כל כך אם הגבתי לטובה או לרעה", אומר דניאל, "בעיקר הייתי מאוד מופתע, מופתע לחלוטין".
גיא: "היינו כבר די בוגרים בשביל לשמוע את הבשורה הזאת, ובגלל זה קיבלנו את זה די בסדר. אישית אפילו חיכיתי לזה שהוא יגיע לפה. זה היה נראה לי די מסעיר שיש לי עוד אח גדול".
בזמן ששלושת הבנים נזכרים באותו ערב גורלי, נותרים בני הזוג דמידוב דוממים. נבוכים משהו. במהלך הריאיון, יבגני, גיבור הדרמה המשפחתית, נמצא בחדרו וצופה בסרט על הקבלה, עולם אותו גילה בשנים האחרונות בעקבות אביו.
למרות העובדה שבני הזוג דמידוב נמצאים בארץ כבר יותר מ-20 שנה, ולמרות שישראל הוא כוכב תיאטרון וקולנוע הנמצא תמיד באור הזרקורים, המנטליות שלהם, לפחות בכל מה שקשור בפרישת החיים האישיים בעיתון, עדיין זרה. הם מאופקים, אדיבים, מלוכדים ולא ממהרים לחלוק פרטים אינטימיים עם כל עם ישראל.
רק אחרי ששלושת הבנים נזכרים בנחיתתו של יבגני, תופס ישראל פיקוד ומחליט לשתף אותי בפרט שהסתיר כל כך הרבה שנים, לא רק ממעריציו, אלא גם מילדיו. "זה סיפור מאוד אישי, ומכיוון שמעורבים בזה עוד אנשים כולל אמא של יבגני, שאני מכבד ומעריך, אני לא אכנס לכל הפרטים. אני לא רוצה לפגוע באנשים", מקדים ישראל.
"כשהייתי צעיר סיימתי ללמוד הנדסת בניין וחייתי בטשקנט. בשלב מסוים החלטתי שאני רוצה להיות שחקן והתקבלתי ללימודי משחק במוסקבה. זה מה שהיה לי בראש באותה התקופה. אלו החלטות שקיבלתי אז והן שייכות לעבר". לפתע הוא שותק. לוקח פאוזה ארוכה. עיניו מתמלאות לחלוחית.
"יבגני נולד כשהייתי צעיר ולא נתתי לו את כל מה שיכולתי. הייתי צעיר מדי ועשיתי טעויות. בגלל זה כשהוא התקשר אליי והודיע לי שהוא עולה לארץ זה היה מבחינתי סימן משמים שאני צריך לעשות הכול בשביל להתקרב אליו".
סבטלנה, ידעת על קיומו של יבגני?
"כן, תמיד ידעתי שיש את יבגני. אחת הסיבות שהחלטנו לא לספר עליו לאף אחד הייתה מתוך כבוד לאנשים. בין השאר כבוד לאמא שלי. סשה ואני התחתנו וחששתי, בזמנו, לספר את זה להורים שלי. חששתי שהם לא יקבלו את זה בהבנה".
כששמעת שהוא בא, לא חששת שההרמוניה המשפחתית תתערער?
"לא, לא, לא. הילדים שלנו כל כך חברותיים והם תמיד רצו אח או אחות נוספים. חשבתי שזה יהיה נפלא שיהיה להם אח גדול. שיהיה להם עוד מישהו להיות איתו. לא טעיתי בתחושות שלי".
ישראל: "אשתי תמיד ידעה על יבגני והחלטתי שלא לשתף את הילדים על הפרק הזה מהעבר שלי. אני לא יודע, אולי פחדתי, אולי לא רציתי לפגוע. בכל אופן, ביום שהוא יצר איתי קשר ואמר שהוא מגיע זה היה ברור שמספרים להם. הרגשתי באותו הזמן, לא יודע למה, שמשהו טוב עומד לקרות, והם באמת הם קיבלו את הבשורה בצורה מאוד חיובית.
"ביום שהוא הגיע לארץ מאוד התרגשתי. פגשתי אותו ליד מלון 'דבורה' בתל אביב, שם הוא התאכסן עם קבוצה של עולים שהגיעו דרך הסוכנות. ראיתי אותו והוא שתק. גם אני שתקתי. היו לנו כל כך הרבה מילים להגיד אבל לא יכולנו. התרגשנו נורא. אני זוכר שדיברתי עם פאוזות מאוד
גיא: "אני זוכר שהתיישבתי לידו וניסיתי לתקשר איתו. שיגעתי אותו. ניסיתי להתחבר אליו. התלהבתי מהעובדה שיש לי אח גדול. בהתחלה לא היה לנו כל כך על מה לדבר, אולי כי היינו קטנים, אבל היום יש לנו קשר סבבה של שני אנשים בוגרים".
ישראל: "ההתחלה לא הייתה פשוטה לכולנו. פתאום אתה מקבל לחיים שלך בן אדם שאתה צריך לטפל בו ולא מדובר בילד קטן אלא במישהו גדול. יבגני היה אז כמעט בן 18. כמובן שגם העובדה שלא הייתי איתו כל השנים הייתה משהו שהייתי צריך להתגבר עליו. זה לא היה פשוט בהתחלה. הייתי צריך להבין מה קורה פה, להסתגל, להחליט איך מתנהגים. לא רציתי לעשות לסבטלנה ולילדים רע. מצד שני, היה ברור לי שאם הוא מגיע לישראל הוא מצטרף למשפחה שלנו".
בשלב הזה סבטלנה פורשת לרגע, ומזמינה את יבגני, 24, סטודנט לכלכלה באוניברסיטת תל אביב, להצטרף לשיחה המשפחתית. יבגני, כמו אביו, כריזמטי ומדבר אף הוא בלהט בעברית עשירה שהספיק לרכוש בשש שנים האחרונות.
"עליתי לארץ בהשפעת הסוכנות אחרי שהייתי בכמה הרצאות שלהם ואפילו הייתי פעיל שם", הוא מספר. "אני מאוד אוהב את המדינה וגם את המשפחה שלי, והתחברתי אליהם די מהר".
ישראל: "כשיבגני הגיע לארץ, דיברתי איתו על המצב בינינו בצורה פתוחה ולאט לאט עברנו שלבים ביחסים בינינו".
יבגני: "אבא די השקיע ביחסים שלנו. אני קצת פחות השקעתי. עכשיו, ממרחק הזמן, אני מבין את זה".
כעסת עליו שנטש אותך?
"אולי כעסתי עליו קצת בהתחלה אבל לא בצורה דרמטית. הבנתי אותו. הוא היה צעיר ולא ידע מה הוא רוצה מהחיים שלו. זה יכול לקרות לכל בן אדם. זה חוקי. זה יכול לקרות גם לי. אני שמח שאני פה וגם עם האחים שלי התחברתי די מהר. בהתחלה לא ידעתי עברית והרוסית שלהם די גרועה, אבל ברגע שעברנו את המחסום הזה ולמדנו להכיר אחד את השני, הכל נהיה סבבה. אני מאוד אוהב אותם.
"הבנתי מאמא שלי שאבא היה צעיר ולא כל כך ידע מה הוא רוצה מהחיים. היא סיפרה לי שהם היו נשואים קצת והתגרשו. אמא שלי מעולם לא אמרה עליו מילה רעה. הכרתי את סבתא וסבא שלי, שהם ההורים של אבא, כי הם נשארו לגור בטשקנט. הייתי רואה אותם די הרבה ומהם שמעתי סיפור על אבא. האמת היא שעד גיל 17 לא חיפשתי כל כך את התשובות לשאלות. ידעתי שיש לי אבא שהוא שחקן מפורסם בישראל אבל לא חשבתי על זה יותר מדי. לא חשבתי על החיים בכלל".
ישראל: "יבגני אף פעם לא שאל אותי שאלות קשות על מה שהיה בעבר. גם היום הוא לא שואל. אני חושב שאמא שלו, שהיא אישה מאוד מאוד אצילית, טובה ומנומסת, עשתה איתו חינוך מצוין. אני יודע שהיא אמרה עליי רק דברים טובים ואני מרגיש את זה ביחס שלו אליי".
יבגני: "הכרתי את אבא בשנים האחרונות מסיפורים. ראיתי שם סרט שהוא השתתף בו שקשור לקבלה וידעתי בדיוק מה עובר עליו".
שמעת ממנו בילדותך?
"לפעמים. הוא היה מתקשר אליי כל שנה ביום הולדת והוא גם עזר לאמא מבחינה כלכלית. אני זוכר שהוא הגיע לבקר אותי כמה פעמים כשהייתי בערך בן שבע. אני לא זוכר מזה יותר מדי. לא כל כך התעסקתי בו עד שהחלטתי לעלות לארץ. כשהחלטתי להגיע לפה, התקשרתי אליו והודעתי לו. נפגשנו ובהתחלה זה היה קצת מוזר. אני לא כל כך זוכר את הרגשות שלי באותה התקופה. אני זוכר שהיה לי קצת מוזר".
ישראל: "הסיפור עם יבגני זה החיסרון שלי. במשך שנים התמודדתי עם עצמי עם העובדה שיש לי עוד בן. יכול להיות שגם החיפוש הרוחני שלי שהתחיל עוד ברוסיה והגיע בסופו של דבר לקבלה קשור לזה. חיפשתי תשובות להרבה מאוד שאלות". סבטלנה מתערבת, רוצה להסיט מעט את השיחה הכבדה. "אבל מה שחשוב זה שאנחנו כולנו ביחד, לא?", היא אומרת. "תסתכל על יבגני, הוא לא דומה לשאר הילדים? הם באמת נראים כמו אחים".
יבגני, הצטרפת למשפחה של שחקנים, אתה רואה את עצמך הולך בדרכם?
"אני חושב על זה לפעמים אבל אני עדיין לא יודע. זה נמצא באוויר. רק עכשיו אני מתחיל לחפש את משמעות החיים. התחלתי ללמוד ולקרוא קבלה. ממש קצת. לא באופן מקצועי כמו אבא שלי. אני עוד לא ממש יודע".
משפחת דמידוב המאוחדת מתגוררת בדירה בורגנית במרכז תל אביב. בנוסף ליבגני, התוספת הטרייה, מתגוררת עימם גם סבתא יבגניה, אמה של סבטלנה. "הסבתא היא דמות מאוד דומיננטית במשפחה הרוסית", מסבירה סבטלנה, "ואמא שלי מאוד עזרה לנו לאורך כל השנים כשהילדים היו קטנים ואנחנו הופענו בהצגות. למרות שהיו גם הרבה פעמים שהילדים הסתובבו איתנו מאחורי הקלעים. הם מכירים טוב טוב את מאחורי הקלעים והבמה".
השפעת הקריירות של ההורים אכן ניכרת על הבנים: דניאל, הבכור, כבר הספיק לשחק בתפקיד הראשי של סרט הקולנוע "גיבורים קטנים" והגיח בכמה סצנות בסדרה "פלורנטין", בה השתתף גם אביו. גיא, הסנדוויץ', שותף בלהקה מוזיקלית, הצטלם לאחרונה לסדרת הטלוויזיה "דאוס" שתעלה בערוץ הילדים וחולם להיות שחקן ("כמו ההורים, אבל לא בתיאטרון גשר"). עמנואל הצעיר, לעומתם, מסתפק בשלב זה בכתיבת תסריטים ובימוי סרטים קצרים שאותם הוא מעלה ל"יוטיוב" ול"פייסבוק". כל הילדים, כמו אמא סבטלנה, אוחזים בזוהר יעקובסון כסוכנת צמודה.
"זה טבעי שהילדים ירצו ללכת בעקבותינו. זה מה שהם ראו כל החיים", מנתחת סבטלנה. "אני זוכרת שבתקופה שעוד היינו ברוסיה וסשה הופיע בהצגה 'פינוקיו', דניאל היה בן שנה וחצי ומתוך הקהל הוא צעק 'זה אבא שלי'".
גיא: "גדלנו בתיאטרון. היינו מסתובבים מאחורי הקלעים והיינו רואים כל הצגה אלף פעם. אנחנו יודעים בעל פה את הטקסטים של כל ההצגות של ההורים שלנו. אני רוצה להיות שחקן למרות שזה מקצוע שאתה לא נמצא הרבה בבית. אפילו השתתפתי לפני כמה שנים בהצגה שעלתה בקאמרי לכבוד יום העצמאות והופעתי מול אהוד ברק. אחרי הצבא אני מתכנן ללכת ללמוד בבית ספר למשחק". דניאל דווקא לא ממהר להסכים: "היום לא כל כך ברור לי אם זה מה שאני רוצה לעשות. זה מקצוע קשה מאוד".
ישראל: "כשהילדים היו קטנים ולא היה להם מצב רוח טוב אז הם היו מבקשים לבוא איתנו להצגות. זה היה עושה אותם מאושרים".
גיא מסכים: "זה כיף להסתובב בתיאטרון", אבל דניאל נותר מסויג. "לגדול בבית של הורים שחקנים זה אומר לשמור כל הזמן על השקט", הוא אומר. "או שאבא ואבא לומדים טקסטים או שהם נחים לקראת הצגה".
ישראל: "כשהם היו ילדים קטנים עניין השקט לא כל כך היה מוצלח מצדם. אבל עכשיו אני אפילו מתגעגע לזה".
ואיך הם התמודדו עם העובדה שנעדרתם מהבית כל כך הרבה לילות?
"הילדים הבינו מגיל צעיר שזאת העבודה שלנו וזה המחיר שאנחנו צריכים לשלם. חוץ מזה, שאמא שלי, שגרה איתנו, תמיד הייתה עוזרת לנו ומשכיבה את הילדים בלילה".
עמנואל: "אני זוכר שפעם בול ביום ההולדת שלי הם לא היו בבית".
גיא: "גם את היום ההולדת שלי יצא להם לפספס כמה פעמים. בתור ילד זה קשה".
בנימין: "אני זוכר שפעם נסעתם לחודשיים לארצות הברית".
ישראל: "נסענו לסיבוב הופעות אבל זה היה באירופה. וזה היה חודש וחודש. חזרנו להפסקה קצרה. בתור ילד זה נראה לך ארוך ומחובר".
לא היו רגעים שהלב נחמץ מכך שפספסתם חלקים משמעותיים מהילדות שלהם?
ישראל: "זה בדיוק הקונפליקט. יש לנו מקצוע מדהים ומצד שני יש מחיר לא קטן. אני זוכר שפעם גיא היה חולה והוא קיבל תרופה שגרמה לו לאלרגיה. הצוואר שלו התנפח והוא כמעט נחנק. בזמן הזה, שנינו הופענו בהצגה בצפון הארץ וחבר טוב שלנו נסע אלינו הביתה במהירות ולקח את הילד לבית חולים. בלילה, כשבאנו לאסוף אותו, אמרו לנו שכמה דקות בלבד הפרידו בינו למוות".
סבטלנה: "הרבה פעמים העבודה יוצרת עבורנו מצבים הזויים. לפני חצי שנה אבא שלי נפטר ומצאתי את עצמי ממשיכה להופיע ערב ערב מול 900 אנשים. על הבמה הצחקתי ומאחורי הקלעים בכיתי".
ישראל: "גם אני שיחקתי בזמן שאבא שלי נפטר. זה חלק מהמקצוע. באופן אבסורדי, החיים שלנו וכל מה שאנחנו עוברים, הדברים הטובים והרעים, יוצקים יותר עומק לדמויות שלנו".
עם כל הקשיים האלו, אתם עדיין רוצים שהילדים ילכו בעקבותיכם?
ישראל: "לא. זה מקצוע קשה ומורכב מאוד. אני מקווה שאם בכל זאת הם יבחרו להיות שחקנים הם יעשו את זה מתוך מקום תרבותי ולא מתוך המנטליות העכשווית של'להיות מפורסם'".
סבטלנה: "זאת צריכה להיות החלטה שלהם. אם הם יחליטו להיות שחקנים מקצועיים, אנחנו נתמוך בהם. אני, לעומתם, הייתי צריכה להסתיר את זה מההורים. אבא שלי היה רופא והוא רצה שגם אני אהיה רופאה. אחרי שהתקבלתי ללימודים במוסקבה הסתרתי את זה ממנו. בסוף, כשסיפרתי לו, הוא לא דיבר איתי במשך חצי שנה".
ישראל: "אמא שלי, לעומת זאת, צחקה עליי. סיימתי לימודי הנדסת בניין והתחלתי לעבוד בתחום והיא לא הבינה מאיפה נכנס לי הרעיון הזה. היא הייתה אומרת לי 'אתה? שחקן? למה אתה חושב שתצליח להיות שחקן כשיש מיליוני אנשים שרוצים להיות שחקנים?'. אבל אני הרגשתי ששם אני צריך להיות".
ההימור של דמידוב השתלם לו. במסגרת לימודי המשחק במוסקבה, הכיר את סבטלנה ומאז ,כ-23 שנה, הם נשואים. "ראיתי אותה מרחוק בלימודים ולא יכולתי להוריד את העיניים", נזכר ישראל, "ערב אחד נפגשנו בדיסקוטק, רקדנו, הצעתי לה נישואים במקום ולמחרת התחתנו, מבלי שממש הכרנו. גילינו אחד את השנייה לאורך השנים".
אחרי שנתיים של נישואים ולידת בנם הבכור, החליטו לעלות לישראל. ב-90 אחרי התאקלמות מהירה בארץ, חבר דמידוב ליבגני אריה, הבימאי והאב הרוחני של תיאטרון גשר, ותוך זמן קצר הפך, יחד עם יבגניה דודינה, לפנים של התיאטרון האיכותי. מאז הספיק דמידוב לככב בכל הפקה של גשר, "אדם בן כלב", " כפר", "האידיוט", "העבד", "השטן ממוסקבה", "בשפל" ועוד.
במהלך השנים הוא גם הגיח לקולנוע בתפקידים משניים בסרטים "החברים של יאנה", "קלרה הקדושה", "סימה ועקנין מכשפה" וב"שבעה", שיוצא בימים אלו לאקרנים. במקביל הנחה תוכנית אירוח בערוץ 10 ותוכנית אישית בערוץ הרוסי.
בימים אלו הוא משחק לצד רעייתו בהצגה "יאקיש ופופצ'ה", על פי מחזה מאת חנוך לוין, בתיאטרון הבית שלהם, ובקרוב תעלה בערוץ 2 הסדרה "שירות חדרים", בה הוא מגלם איש שירות חדרים במלון. בין לבין הוא טס לרוסיה ומשתתף בהפקות מקור; לא מכבר חזר משבעה חודשי צילומים לסדרה "איבן האיום", בה גילם את התפקיד הראשי.
גם סבטלנה כיכבה בתיאטרון גשר, כמעט תמיד לצד בעלה. במקביל השתתפה בסרט הטלוויזיה "קלינקה מיה" ובסדרה "זינזאנה". בשלוש שנים האחרונות "הושאלה" זמנית לתיאטרון הקאמרי, שם שיחקה בהצגה "עקר בית". על המעבר החד היא אומרת ש"תיאטרון גשר הוא הבית ונקודת המוצא המקצועית שלי, אבל כיף לי גם לטעום דברים אחרים שקשורים להוויה הישראלית".
זה לא מפריע לך לפעמים שישראל זוכה בכל תשומת הלב?
"ברור שלפעמים כואב לי שאני לא מקבלת תפקיד כזה או אחר שאני חושבת שאני יכולה ומסוגלת. אבל מה אני יכולה לעשות חוץ מלהיות עצובה? לכעוס על בעלי? מה הוא אשם בזה?".
ישראל: "כואב לי כשסבטלנה לא מקבלת תפקיד שהיא ראויה לו, כשאני יודע שהיא מסוגלת לעשות אותו מעולה. אני חושב שמי שלא לוקח אותה מפסיד".
קרה שזרקת מילה לטובתה?
"קרה פעם או פעמיים שמצאתי את עצמי אומר עליה דברים טובים, אבל אני לא מאמין בזה. היא לא צריכה שאני אדבר בשבילה. היא פשוט שחקנית מעולה. אני רואה אותה מופיעה עכשיו ב'יאקיש ופופצ'ה' ומתמוגג מהנאה".
הפרגון של ישראל לרעייתו פתח את התיאבון לילדים וכולם מתחילים להרעיף מחמאות על התפקידים של ההורים. ברוב קולות בחרו בני הבית את תפקיד יוסי הטמבל מ"כפר" כתפקידו הטוב ביותר של אבא, ואת תפקידה הנוכחי של אמא ב"יאקיש ופופצ'ה".
חיבור נוסף בין בני המשפחה, מעבר לתיאטרון, הוא במשיכה לקבלה. גם כאן ישראל הוביל את המחנה, כשכבר לפני 18 שנה, הרבה לפני שהקבלה הפכה לטרנד, החל להתעמק בנושא. מאז הוא לומד באדיקות שלוש פעמים בשבוע, משלוש לפנות בוקר ועד הזריחה, אצל הרב מיכאל לייטמן במרכז "קבלה לעם" בפתח תקווה.
"הרבה לפני שנחשפתי לעולם התיאטרון חיפשתי משהו שיסביר לי את החיים", הוא מסביר. "רציתי להבין מה אני עושה פה. תמיד נמשכתי לדברים שקשורים להודו, בודהה, מדיטציה. הקבלה נתנה לי את כל התשובות מיד. בתור מי שלמד הנדסה, שלטתי בפיזיקה ובכימיה וידעתי את כל החוקים שקשורים לשימור אנרגיה. הבנתי שזה לא הגיוני שאנחנו מתים ונעלמים. יש משהו שנשאר. נשאבתי לזה, ומצאתי תשובות להרבה דברים. מאז אני חולק את זה עם סבטלנה והילדים. הילדים אפילו היו בכמה שיעורים איתי".
סבטלנה, איך הגבת למשיכה החדשה הזו?
"קיבלתי את זה בהבנה גדולה. זה מילא אותו והוא היה מספר לנו דבר ומעשיר אותנו. אני אוהבת שהוא מספר לי על השיעורים שלו. התחלנו בזכותו לשמור שבת, לאכול כשר ולהקפיד על החגים".
זה דרש מכם לעשות ויתורים?
גיא: "היינו צריכים לוותר על הכריסמס".
סבטלנה: "כן, זה באמת היה קשה לנו. ותבין, חגגנו את החג הזה בעבר כי יש בו משהו קסום שקשור לאגדות ולא מתוך מניעים דתיים".
ישראל: "זה באמת חג מאוד יפה. הרבה רוסים בישראל חוגגים אותו כי זה יום שמציין נס. הוא חג שלא היה קשור לפוליטיקה או קומוניזם. היה בו משהו מאוד שמח ביחס לשאר החגים שם".
ואיך קיבלת את העובדה שישראל נעדר בלילות מהבית לטובת הלימודים?
"בהבנה גדולה. זה עושה לו טוב וזה עושה טוב לכל המשפחה".
ישראל: "אולי אני לא נוסע בכלל לשיעורי קבלה? אף פעם לא שאלת אותי".
סבטלנה: "אני מאמינה לך. אני רואה איך אתה גדל בתור בן אדם".
ישראל: "חוץ מזה, אם היא תחשוד בי יום אחד, היא יכולה לפתוח ערוץ 98 בטלוויזיה ולראות שידור חי של השיעורים. מעבירים את זה בטלוויזיה".
כמו "האח הגדול"?
ישראל: "מה זה?".
עמנואל: "תוכנית ריאליטי".
ישראל: "הקבלה נותנת לי את הטעם לחיים ולאהבה. זה חלק מהסוד שלנו לזוגיות מאושרת אחרי כל השנים ביחד. אתה יודע מה קורה אצלנו בחדר כשאני חוזר משיעור בוקר?".
גיא: "אבא, אתה רוצה שנלך?".
סבטלנה (מסמיקה): "סשה, לא תמיד לספר את כל הפרטים".
ישראל: "מה כבר אמרתי? שאני אוהב את אשתי? שאני אוהב את המשפחה שלי?".
סבטלנה: "זה נראה שאנחנו משפחה מאוד רצינית אבל אנחנו די מצחיקים. יש פה בבית המון בלגן. תמיד יש פה אורחים וחברים של הילדים".
גיא: "הבנות באות בשביל אבא".
סבטלנה: "אפשר לכתוב סיטקום על המשפחה שלנו. הסוכנת שלי כל הזמן אומרת לי לכתוב סיטקום עלינו. כל הזמן חיכיתי שיציעו לי תפקיד קומי טוב אבל עכשיו אני חושבת שאולי אני באמת צריכה לעשות את זה. 'משפחת דמידוב'. כבר נשמע מצחיק, לא?".
נא להמתין לטעינת התגובות
