ביג בן: מליאור דיין ועד יאיר לפיד
מכתב מרגש לליאור דיין, הספר האוטוביוגרפי של שי גולדן, "תרה" בתיאטרון הקאמרי ושיר של אבות ישורון באווירת דצמבר. מנחם בן עם תובנות השבוע
אני דווקא מיודד עם ליאור דיין - מין ידידות מפתיעה בין אדם בגילו של אביו לבין צעיר בגילם של ילדיי - ובכל זאת, אני רוצה לפנות לליאור במכתב פומבי. אם לא תציל את אביך, אביך ימות, ליאור. ויש רק דרך אחת לעשות זאת. להסביר לו ולהסביר לעצמך שהוא חייב להיגמל לחלוטין מכל התרופות הפסיכיאטריות, וקודם כול מאבקת הריטלין הנוראית הזאת, שמכניסה אותו, וגם אותך, לסחרור של אופוריה ודיכאון.
נכון שהמצב המזעזע שבו נחשף אביך ב"אולפן שישי" האחרון נובע לא רק מהריטלין אלא מתרופות פסיכיאטריות אחרות שניתנו לו במחלקה הסגורה, אבל
רק פיכחון, ליאור. זה הסם היחיד שאתה ואביך צריכים לצרוך היום. אחרת זה מוות. ואני מדבר כמי שלקח סמים בחייו והכיר גם את טעם האפר של הדיכאון שאחרי גלולות המרץ למיניהן (גם אם לא התנסיתי ספציפית בריטלין). אני מדבר גם כאב לבן, שיצא מכל ההתקפים והכדורים, עם כל תופעות הלוואי שלהם, והוא צלול ונפלא. אפשר לצאת מזה.
"תרה" בתיאטרון הקאמרי בבימויו הסימפתי אך הבינוני של דדי ברון הוא עיבוד פשטני למדי (של פנינה ודורית גרי) לרומן המשפחתי של צרויה שלו, המספר לנו על ארכיאולוגית יפה (לימור גולדשטיין), הנוטשת את נישואיה לאיש מבוגר מדי ועצי מדי - מין יציאת מצרים הפרטית שלה, המקבילה כאן ליציאת מצרים שאותה היא חוקרת כארכיאולוגית.
חרף השטחיות המסוימת (והעיבוד הדיקלומי מדי והצעקני מדי לפעמים, בעיקר בפי שני הגברים המבוגרים יותר, הבעל, אוהד שחר, והאבא, נסים זוהר), אנחנו חווים בכל זאת בעוצמה מסוימת את מכאובי החיים וחושניותם.
לימור גולדשטיין בכתונת לילה ביתית, מחרמנת ומנחמת, רבע עירומה לטובת כולנו, וגיל פרנק החתיך הגברי - שניהם מצוינים - מזכירים לנו את טבעה של האהבה (הימשכות בין גופים), ואילו רבקה מיכאלי מפליאה לשחק ומצחיקה את הקהל בקלישאת עקרת הבית הקשישה והסמרטוטית, המשרתת את בעלה המלומד והאגואיסטי ואת בתה הגחמנית, שעדיין לא ויתרה על האושר. במילה אחת: בסדר. בשתי מילים: לא מזהיר.
יאיר לפיד, פיליטוניסט מצחיק בהחלט לפעמים, גם אם הטור שלו נעשה מעט טרחני פה ושם, גוער בטורו האחרון בשרים הכלכליים שלנו, שאף אחד מהם לא למד כלכלה באוניברסיטה. הוי, יאיר. בתור אדם שאין לו בגרות (זה בסדר, גם לי אין) לפיד מעריץ במיוחד בעלי השכלה פורמלית.
אני ממש להפך. זה שהשרים הכלכליים שלנו הם טמבלים בחלקם, זה לא משום שהם לא למדו כלכלה. ואגב, מי אחראי למפולות הגדולות האחרונות בכלכלה העולמית אם לא כלכלנים סופר מדופלמים? אז עזוב אותך מהשכלה פורמלית, יאיר. עדיף שכל ורגש ובעיקר דעת ה'.
ואגב פרופסורים: הפרופ' לשירה בנימין הרשב (הרושובסקי) טוען בחוברת "אלפיים" הפוסט ציונית האחרונה, ש"מגש כסף" של אלתרמן הוא "קיטש" ו"מאמר בחרוזים". אני לא מוניתי לפרופסור לשירה, אבל אני מבין בשירה הרבה יותר מהרושובסקי (ואגב, גם יותר מכל אדם אחר עלי אדמות) ואני אומר לכם ש"מגש הכסף" הוא שיר מופלא, שרק פרופסורים אנטי ציוניים לשירה יכולים להיאטם ככה לקסמו.
אין דצמבר שאני לא נזכר בשורות של אבות ישורון: "משחקים שח. הַבֵּית/ קפה מלא דצמבר./ שומעים ג'ון באז/ שרה איי ריממבר". אין דצמבר יותר חורפי וקסום מזה. שי להב אומר לי עכשיו שאלון אולארצ'יק הלחין ושר את זה נפלא.
האוטוביוגרפיה של שי גולדן, "הבן הטוב" (זמורה ביתן), היא בוודאי אחד הווידויים הכי חושפניים והכי אמיצים שהופיעו אי פעם בעברית. ועם זאת, הוא ספר של אדם פגום במידה לא מעטה. גם מבחינה רוחנית וגם מבחינה נפשית. ולכן, עם סיומו (וקראתי את כולו בריתוק ובהתרגשות), הוא מותיר בנו תחושת חמיצות והחמצה מסוימת.
כי נכון, גולדן מספר את כל סיפור חייו, ואינו מכחד כמדומה דבר, החל בילדותו בבית יתומים, עבור בילדותו עם ההורים המאמצים ברמת גן, ועד לימינו אלה ממש, כשהוא נשוי בבנימינה ואב לשניים. הווידוי מסתיים איפשהו בשנת 2006 (כשאני עצמי כבר הכרתי את גולדן ששימש כעורך תרבות מעריב, ונהג בי בנדיבות ובחן, כמעט ציפיתי למצוא את שמי בין יתר המאוזכרים).
אבל ככל שגולדן מגנה את עצמו ושונא את עצמו, ומשמיע את כל חרפותיו כנגד עצמו ומבזה את עצמו באופן שמעטים עשו, ולרגע איננו משוויץ או חוטא ביוהרה, להפך – בכל זאת, העובדה שהוא מספר על עצמו דברים איומים למדי, שהתרחשו כמעט עד לאחרונה, מעידה כי גולדן לא הגיע לתיקון אמיתי עם עצמו, וגם הספר הזה, אפילו הספר הזה, לא ריפא בו את כל מה שהיה צריך לרפא.
בעיקר כעס אלים, נטייה חמורה לקלל ולהעליב, כמעט בדרגה של חולה תסמונת טורט, ומצב כמעט מתמיד של חרדה, שנאה, שינאה עצמית וייסורים. אגב, בניגוד לאחיו – גם הוא נער מסוכסך עם עצמו שניסה להתאבד - שי גולדן עצמו לא הסכים מעולם לקיים קשר או להכיר את אמו הביולוגית - חולת רוח על פי הגדרתה הרפואית - עד מותה.
אז יופי של וידויי יתום יש לנו כאן, אבל כשגולדן המבוגר מספר לנו, למשל (וזה כבר נכון לעכשיו), כי כשילד שיחק עם חבריו בכדורגל על קיר הבית שלו בבנימינה, הוא זעם עליו עד כדי כך שאמר לאשתו: "אם הוא לא מפסיק אני יוצא לשבור לו את הראש. לא מעניין אותי כלום. אם אייל יתעורר מהבעיטות שלהם אני אשבור לנאצי הקטן הזה את הראש" – הוא נשמע לגמרי מופרע וטעון טיפול מיידי ועמוק בהתקפי הזעם שלו.
בהמשך הוא אף צועק על הילד ישירות, מאיים עליו שישבור לו את השיניים אחת אחת, עניין פלילי לגמרי, וקורא לו "קקי קטן". כך גם כשגולדן אומר לאשתו, למרבה הזוועה, שאם לילד שלו ייפול מוצץ מהפה, וילד אחר ימעד לכביש מול משאית דוהרת, הוא יגיש את ידו למוצץ , ולא לילד שעוד מעט יידרס, הוא חושף משהו נורא בתוכו.
כך גם כשגולדן מגיע כבר באוטוביוגרפיה שלו עד מלחמת לבנון השנייה ומאיים על אלוהים אישית: "אמרתי לאלוהים בדיבורית של הסלולרי ברכב שאם משהו קורה למישהו משלנו אני מגיע עד אליו וחותך לו את מיתרי הקול". לא פחות. כן, גולדן לא נשמע ירא אלוהים במיוחד, למרות שהוא חוזר ומכריז על אמונתו בו לאורך כל הספר. אני יכול להבין למה גולדן אוהב את "הסופראנוס" ואני לא.
"מַסְרִיחַ אֵצֶל הַגּוֹיָה," /אָמְרוּ הַדּוֹד וְהַדּוֹדָה מוֹגִילֶבְסְקִי./ עִם הַשְּׁכֵנִים עָלוּ/ פָּרְצוּ לַדִּירָה./ יוֹמַיִם הָיְתָה הַגּוּפָה, אִמִּי הִתְאַבְּדָה./ אוֹתִי שָׁלְחָה אֶל דּוֹדָתִי צִיּוֹנָה, /בְּכַף יָדִי נָתְנָה צְמִיד זָהָב.
השורות של מרדכי גלילי מתוך "אמי: קולאז': תהליך של התאבדות" (מתוך "שני קולאז'ים", סדרה בעריכת מאיר ויזלטיר, עם עובד, 1989) מספרות את סיפור התאבדותה של אמו של המשורר, גיורת הולנדית יפהפייה בת 28 ("זה לא גיל לאמא", כותב גלילי, ורואים גם צילום).
ככה נראית הגזענות היהודית גם היום, ככה נראית הטרגדיה ביחסנו ל"זרים", ואנחנו יכולים לנחש גם את טבעם של "הדוד והדודה מוגילבסקי" הרמת-גנים הוותיקים, שגילו את גופת "הגויה". אגב, את הבית שבו התרחשה ההתאבדות אפשר עדיין לראות ברמת גן, ממש בכניסה מז'בוטינסקי לגן המלך דויד, הבית הראשון משמאל. הגדולה השירית כאן מונחת, בין השאר, בידיעה שהאמירה הכי אנטי שירית בעולם, "מסריח אצל הגויה", היא הכי שיר כאב.
נא להמתין לטעינת התגובות
