ביג בן: מהאחות הקטנה ועד מולטי אורגזמה
האחות הקטנה אפרת אברמוב מתעלה על תוכנית המקור, שר הפנים מאיר שטרית מאחד רשויות ופוגע בתרבות, אתי אנקרי מלטפת את האוזן עם שירי יהודה הלוי ואין דבר כזה מולטי אורגזמה. מנחם בן עם תובנות השבוע
"האחות הקטנה", התוכנית בביפ בהגשת אפרת אברמוב, שמסתלבטת חלקית ומוקסמת חלקית מ"האח הגדול", הרבה יותר טובה מהמקור המטרחן, בעיקר משום שהכול עובר דרך המנסרה החמה, האינטלגנטית וחסרת המעצורים של אברמוב, שהעברית החופשית שלה נהדרת בעיניי (ושמסוגלת להגיד דברים כמו "שבועיים עשיתי את זה בלי קונדומים, והתחיל לגרד לי בטירוף", משהו כזה, וגם לתת בשידור חי סטירה לצבר, האיש הכי מעודן
חופש הבנות שמייצגת אברמוב וחברותיה הוא בעיניי אחד מהישגיה הגדולים של התרבות הישראלית. הרי לעומת שיחותיה הקסומות עם ונסה הלוהטת והתמימה, המדברת מתוך "השבלול" שלה (היא מתכוונת לכוס), "סקס והעיר הגדולה" נראה כמו ממוטה אמריקאית מאופרת, סטרילית ומלאכותית.
בכלל, הערך הגדול של תוכניות המציאות למיניהן הוא בביטול המונופול של מנגנוני התרבות הקודמים על הכוכבות. קודם, כדי להפוך לכוכב, היית צריך לדעת לשיר, לרקוד, לכתוב, לנאום, להיות עסקן פוליטי, להיות גיבור בקרב. היום גילינו מה שידענו מזמן: שגם בין השכנים המידיים שלנו, כל אחד בבית הדירות שבו הוא גר, יש כוכבים אנושיים מכל מיני סוגים. בובליל כזה. ונסה כזו. צבר כזה. שפרה כזו. ואני ממש לא מזלזל.
לא אחת במשך השנים הסתכלתי בטלוויזיה בהשתאות גדולה על נפגעי טרור, למשל, או גיבורי טרגדיה או קומדיה אנושית אחרת כלשהי, והנה הם מדברים ברמה שקספירית ממש. כל אחד מתוך החוויה שלו והאמת שלו.
ברטולט ברכט, בשירו "על תיאטרון של יומיום", הזהיר אותנו מזלזול בשחקנים הטבעיים של העולם: "אתם אל תגידו: האיש הזה/ אינו אמן. אם תקיימו חומה כזאת המפרידה/ ביניכם לבין העולם, פשוט תיז? רקו/ מן העולם. אם תחשבו שהוא/ כלל אינו אמן, יוכל הוא לחשוב/ שאינכם כלל בני אדם. וזה/ גינוי חריף יותר. עדיף שתגידו: / הוא אמן, כי הוא בן אדם" (מתוך "גלות המשוררים, תרגום ה' בנימין, סימן קריאה).
העולם טובל בשקרים מדעיים ופסבדו מדעיים למיניהם. אחד מהם הוא למשל המושג "מולטי אורגזמה". יש לי חדשות בשבילכם: אין דבר כזה. נכון שהאורגזמה הגברית והנשית כאחד פירושה שורת רטטים או התכווצויות, אבל זהו עצם האורגזמה ולא שום "מולטי אורגזמה".
המילה העברית "לגמור" עוזרת להבין את זה - לגמור פירושו לגמור את התשוקה, כמובן עד שמתעוררת תשוקה חדשה, בעוד שהמושג האנגלי "To Come" מקשה על הבנת העניין. באתר מנטה של ynet אני קורא את ההבל ה"מדעי" הבא: "במולטי אורגזמה מדובר ביכולת לחוות אורגזמה, אחרי אורגזמה, אחרי אורגזמה, בלי זמן רגיעה". אם אין רגיעה, אין אורגזמה. לא תבינו?
שר הפנים מאיר שטרית מסביר כמה בזבוז טמון ברשויות המקומיות הנפרדות: "למה שרמת גן וגבעתיים לא יתאחדו לעיר אחת? למה שיהיה תיאטרון נפרד לרמת גן ותיאטרון נפרד לגבעתיים?!".
השמעתם? כדאי להסביר לשטרית כי בתל אביב עצמה, עיר אחת, יש עשרות תיאטרונים, ואף אחד לא חושב שצריך לאחד ביניהם כדי לחסוך. תרבות אגב זה מלשון ריבוי.
אתי אנקרי עם שירי יהודה הלוי, איזה יופי. שניהם שמיימיים בעיניי (בעיקר למי שמכיר את השירים הדתיים של אנקרי מהתקליט "מיליונים"). אז מה אם ילעגו לי ב"פואטיקה של הטבלואיד" ב"מוסף הארץ", הנוהג להסתלבט עליי (תודה).
בגיליון החדש של "עיתון 77", המוקדש לספרות הפולנית (עורך אורח רפי וייכרט), מופיעה, בין השאר, רשימה קטנה של אגי משעול, השואלת את עצמה ועונה לשאלה מאוד עקרונית ביחס לשירה הפולנית בת זמננו: מיהו המשורר הגדול ביותר? האם זו שימבורסקה? האם זה זביגנייב הרברט? האם זה מילוש? התשובה של משעול שונה לגמרי מהתשובה שלי: היא עונה הרברט. לי ברור שיש רק תשובה נכונה אחת: צ'סלב מילוש.
ובמידה מסוימת, זהו הפגם המהותי בגיליון היפה הזה, הכולל את גדולי השירה הפולנית, החל במשוררי הדיבור בנוסח תדיאוש רוזביץ, אווה ליפסקה, הרברט ושימבורסקה, דרך המכתמים הליצניים (חלקם פשטניים, חלקם חביבים) של סטניסלב לץ, עבור במזמורים מחורזים של גאלצ'ינסקי שתרגם וייכרט, קצת צולעים במוזיקליות שלהם (כי וייכרט, מתרגם מצוין, לא ממש מאומן בחרוז), ועד לצעירים אלמוניים כמו פאבל ברנסקי.
רק משורר אחד נעדר. הגדול מכולם: צ'סלב מילוש. נכון שמופיעים כאן שני פרקי פרוזה שלו (האחד העוסק ביחסו ליהודים והשני העוסק בתקופת אושר בילדותו. שניהם מעניינים), אבל הם עדיין לא תחליף למילוש בשיאי גדולתו, כמשורר.
מוזר לא פחות שגיליון זה, הכולל תרגומים מפולנית ורשימות של כל אוהבי הספרות הפולנית אצלנו, החל מרפי וייכרט עצמו, דרך פיליפ רוזנאו, מירי פז, עמינדב דיקמן, רמי סערי, צביקה שטרנפלד, בוריס גרוס, שמעון אדף, רוני סומק ואחרים, איננו כולל את בכיר מתרגמי השירה הפולנית שלנו, דוד וינפלד, ששמו אכן נכרך לעד בספרות העברית עם צ'סלב מילוש.
אומנם פועלו של וינפלד מוזכר פה ושם לטובה בחוברת, אבל דחילק: תנו איזה שיר של מילוש בתרגום וינפלד. איך אפשר בלי זוכה פרס נובל הראשון בשירה הפולנית, שהפנה את כל הזרקור אליה?
וממש בימים אלה הופיע אוסף תרגומים חדש של דוד וינפלד לשירי צ'סלאב מילוש, "זה" (הוצאת אבן חשן), מלוווה ברישומים אווריריים ויפהפיים של רפי לביא (סדרה של טסי פרחים). וכאן כדאי לחזור לשאלה העקרונית: למה מילוש? ומה יש בו שאין באחרים? ואני לא מתכוון לעובדה שמילוש פשוט בא קודם.
כלומר, גם הרברט וגם שימבורסקה אכן נבראו במידה רבה מצלעו הסגנונית, אלא ששימבורסקה היא הרבה יותר חד ממדית, מין שירים של מיתר אחד, הנוטה לפואנטה (לכן היא אהובה במיוחד גם על הקהל שאיננו מורגל בדרך כלל בשירה), ואילו הרברט הוא הרבה יותר מדי מריר, פסימי, מתחכם ("העולם מושלם /ואי אפשר לגור בו").
מילוש, לעומת זאת, הוא קודם כל משורר של אושר גדול, עם כל הייאושים והמורכבות הרוחנית הבלתי רגילה:"לזמר ולרקד מול אדון עולם/ פשוט משום שהתלונה לא תועיל כלום". משורר חושני מאוד, שתמיד יצבע את הטיעון הפילוסופי הכללי בצבע קונקרטי כלשהו (שימו לב , למשל, ל"משי המתקמט", בסדרת שמחות העולם שהוא מונה:"מאושר באדם עלי ליטול / מבט, חיוך, כוכב, משי מתקמט/ בקו הברכיים").
וכן, מילוש הוא גם משורר מיני מאוד - בנבדל משימבורסקה ומהרברט - שהאושר שלו נובע גם מפלאי העולם האלוהי ("לפלא בעיני עיסוקם בלי הרף של השקנאים/ מעופם הנמוך מעל פני הים") ,עם אהבה עצומה לתנ"ך ואמונה גדולה ומלוהטת, אף כי לא בלתי ביקורתית, באלוהים ("אדוני, נוכחותך האמיתית חזקה כל-כך מכל נימוק/ בעורפי ובגבי חשתי את נשימתך החמה") , עם וידויים חצי משועשעים על חרמנות :"אני רואה את רגליהן בחצאית מייני, מיכנס או בד קל. / מציץ בגניבה בכל אחת ואחת, בעכוז ובירך, מהורהר/ מעורסל על ידי הזיות פורנו".
הוא כתב את זה, אגב, על סף שנות התשעים שלו!
אָכַלְתִּי לֶחֶם-עֶרֶב עִם הַנָּסִיךְ מִסִּיאַם, חוּם הַפָּנִים וּלְבֶן הַחִיּוּךְ./ הוּא לָבַשׁ חֲגִיגִיּוּת וְעַנְוַת רוּחַ כְּעוֹר רִאשׁוֹן לְגוּפוֹ.
גבריאל פרייל, המשורר העברי-אמריקאי הנפלא (1911-1993), עם העברית החד פעמית שלו, המחדשת את העולם, מתאר ארוחת ערב בניו יורק עם איש סיאמי קסום, עוד לפני שקראנו לבני ארצו "תאילאנדים" (מתוך "דברי שיכחון ושלווה" בספר "מתוך זמן ונוף", מוסד ביאליק).
נא להמתין לטעינת התגובות
