חוזר לצומת
עשרים שנה לאחר שעזב את הקריות לטובת קריירה מוזיקלית ועיתונאית משגשגת, שב אמיר בן-דוד, בעבר חבר בלהקת אבטיפוס וכותב הסרט "צומת וולקן", לתחנות שעיצבו את חייו והפכו אותו לחלק מהמיתולוגיה המוזיקלית של האזור
חודשים ארוכים חיכו בן-דוד ושותפיו להפקה לתשובה מהקרן לעידוד קולנוע בנוגע למימון שיאפשר להפוך את התסריט למציאות קולנועית.
אבל תשובה חיובית לא הגיעה, ובן-דוד, ממש כמו מיכה שלי, הגיבור שיצר בדמיונו והפך אותו לדמות חיה, ישב וחיכה. סבלנותו כמעט פקעה, נראה היה שהפרויקט יורד לטמיון, אך בסופו של דבר דברים השתנו והסרט אושר לתחילת עבודה.
"'צומת וולקן' לא עבר בקרן הרבה זמן", נזכר בן-דוד, שמציין בימים אלו עשור לסרט ומוכר בעיקר בזכות היותו חבר בלהקת הרוק המיתולוגית אבטיפוס. "בלי הקרן אתה לא עושה סרטים בארץ, ושלב התשובה אם הקרן מאשרת את תקציב הסרט שלך או לא הוא קריטי, ברמה של חיים ומוות לסרט, כי אם יש לך קרן אתה יכול לגייס את הכסף. אף משקיע פרטי לא ישקיע כסף בסרט אם הקרן לא משקיעה. לנו אמרו לא, סגרו לנו את הדלת והיו כמה חודשים שהיה נראה שהסרט מת".
איך ההרגשה בכזה מצב?
"זו חתיכת ייאוש, אתה לא יכול לתאר בכלל. אתה עובד על משהו מאות שעות, הולך עם זה, חי את זה, חי את הדמויות, אתה חולם על זה בלילה וקם עם זה בבוקר. זה מעסיק אותך והנשמה שלך בתוך זה ואתה מזדהה עם זה ואז אומרים לך לא. זאת חתיכת סטירת לחי".
גם כמוזיקאי ליוו אותך תחושות כאלו?
"בוודאי. אתה אוכל סטירות כאלו גם בלהקה. כתבת את השיר שלך, הלחנת אותו והחברים אמרו לך שזה שיר ענק. הם מתים על זה. ואז אתה מגיע לחברת תקליטים, נותן את הקלטת שלך, מחכה ומחכה ולא מצלצלים אליך. אתה מתקשר לשאול מה קורה ואומרים לך, 'כן, לא, תשמע, זו לא תקופה טובה'. זה לא זה ואתה מבין שלא רוצים וזה לא כיף. אבל אוכלים את החרא הזה, זה חלק מהעסק. 'צומת וולקן' כולו על זה".
עשור מאז יצא "צומת וולקן" לאקרנים, ונדמה שהסרט, בבימויו של ערן ריקליס ובכיכובם של אורן שבו, יעל הדר, סמי הורי, דני שטג, תומר שרון וגילי שושן, זוכה לתחייה מחודשת. בימים אלו מתוכנן עיבוד שלו למחזמר בבית הספר למשחק של יורם לווינשטיין, מהדורת DVD שלו יצאה לאחרונה לחנויות ונמכרת ביחד עם פס הקול וערוצי הנישה השונים בכבלים ובלוויין מקפידים לשדר אותו אחת לכמה שבועות.
"צומת וולקן" מתאר להקת רוק מקרית חיים שחלומם של חבריה, בראשותו של מיכה שלי, הוא לפרוץ לעיר הגדולה, והסיפור משתלב במארג אנושי של רגשות, ציפיות, יחסים והמון מוזיקה נפלאה של שנות השישים והשבעים. החבורה נפגשת ומופיעה בפאב קבוע בקריות, ערב מלחמת יום הכיפורים כשישראל עדיין זחוחה ויהירה ואזרחיה תמימים, ודמויות נוספות שמככבות בסיפור הן סימלה של עיר נמל מתועשת, שכפי שקורה במקומות דומים בעולם – ליברפול,
"אני אוהב את הסרט וחושב שהוא טוב", אומר בן-דוד, שכתב את התסריט ביחד עם משה זונדר. "הייתה לנו כוונה לעשות סרט רוקנרול, ובגלל זה השקענו בפס הקול. קיבלתי אוסקר על המוסיקה. למרות שהסרט לא פרץ אז, לא הייתה הרגשה של כישלון. אני כבר לא זוכר להגיד מה היה באותו זמן. זה הרבה פעמים עניין של טיימינג. מתי אתה יוצא, מה יוצא מולך, מה קורה באותו זמן, איזה מצב רוח יש. את הסרט 'זוהר', למשל, כתבנו משה ואני הוא זכה להצלחה אדירה, בין היתר בזכות המעריצים הגדולים שיש לזוהר ארגוב בארץ. כש'צומת וולקן' יצא זו הייתה תקופה אחרת מבחינת הקולנוע הישראלי. בשנים האחרונות יש חזרה של הקהל, הרבה בזכות סדרה של סרטים טובים שיצאו בשנים האחרונות".
יש קשר בין חיפה והקריות, ערי נמל בעלות איזור תעשייה, לעובדה שיוצאים מהן כל כך הרבה מוזיקאים?
"כן. הסביבה נותנת כוח, ורואים את זה במיוחד בסרט. סרט זה לא רק דמויות ודיאלוגים. סרט זה גם ויזואליה, ואת הוויזואליה שיש בקריות אין בשום מקום אחר. הפועלים והמפעלים והמחרטות והנמל ובתי הזיקוק, כל הדבר הזה של הקריות, שהן מקום ייחודי ויוצא דופן, חזק מאוד. וממנו המוזיקה יוצאת החוצה. מהמקום הזה, שאחראי על חלק משמעותי באישיות שלך".
היה חשוב לכם המימד הריאליסטי?
"כן, רצינו שהמוסיקה תהיה אותנטית ככל שאפשר אז הבאנו אנשים שניגנו והופיעו באותה תקופה, עם הסאונד והשירים מאז, כמו קיטש אמסלם וחיים רומנו. את רוב הסרט צילמנו בקריות עם האופנה שלבשו אז".
בן-דוד נולד בחיפה לפני 43 שנים וגדל בקרית מוצקין. השכונה הייתה אז כל העולם עבורו. נסיעות אל מחוצה לה כמעט ולא היו. "אני זוכר היטב את התקופה בקריות", הוא מספר, פניו משדרים געגוע לימים ההם. "גרתי שם עד גיל 21. לא יצאתי כמעט מהקריות, הייתי בחו"ל פעם אחת בגיל 17 ובת"א פעם בשנה. וזהו".
עוד כשהיה צעיר גילה את המוזיקה, וזו הפכה למרכז חייו. הוא החל לנגן, להתעניין ולהתעמק, ובימים בהם הדרך היחידה לגלות עולמות חדשים הייתה דרך הרדיו או חנויות תקליטים, מצא עצמו בן-דוד עסוק לא מעט בהכרה של אמנים חדשים.
ובניגוד להווה, בו כמעט כל מידע אפשר להשיג באמצעות גוגל או רשתות חברתיות שמעניקות במה לכל מי שחפץ בכך, הרי שבאותם ימים היה עוד מקום ששימש אבן שואבת לאוהבי מוזיקה ולעוסקים בה.
לפאבים בקריות הגיעו אנשים עם אוספי התקליטים הפרטיים שלהם ומחליפים חוויות ואינפורמציות. המקום המוביל והמרכזי היה ה"פאבליק" המיתולוגי, שקיבץ אליו את כל מי שרצה להיות משהו, ובאותה חלקת אלוהים גם היה משהו. ממש כמו ב"צומת וולקן".
"ההופעות שלנו בקריות היו בעיקר בפאבליק", נזכר בן דוד. "כמובן שהופענו בכל הארץ בתקופה ההיא, אבל הפאבליק היה מעין בית שני שלנו. אלכס צ'רקס ז"ל ואדי ארליך היו חברים טובים שלנו והיינו בני בית במקום. זו הייתה תקופה שהפאבליק היה מרכז של אוהבי מוזיקה בקריות.
הייתה בו תמיד אווירה מחשמלת ותחושה חזקה של קהילה, שהתגבשה בעיקר סביב המוזיקה, וגם קצת סביב דברים אחרים. עד היום אנחנו נאמנים, במידה מסוימת, לרוח ההיא. המקום האהוב עלינו בתל אביב הוא אברקסס של אדי ארליך, שהוא במובן מסוים ההמשך התל אביבי של הפאבליק".
מהרבה בחינות הדור שלך היה בעצם פורץ דרך.
"הייתה סצנה של מוסיקה בקריות גם לפנינו, של להקת בנזין, אבל כמובן שהדור שלי, שאפשר לכלול בו את איל שכטר, ארקדי דוכין, מיכה שטרית, ערן צור ועוד רבים פחות מוכרים, הפך להיות משמעותי. היה לנו מורה למוזיקה בשם אופיר גל, וכולם בעצם למדו ממנו. ערן צור היה איתי בכיתה, ולו ולאיל שכטר הייתה להקה. כך כולנו התחברנו אחד לשני. הייתה נפגשים אחד עם השני במקומות שונים, אבל רק מאוחר יותר לכל אחד היה את המקום שלו. לנו היה את המקלט מתחת לבית של ההורים שלי בקרית מוצקין".
כבר אז ארקדי היה אגדה?
"שמענו שיש בקרית ים מוזיקאי רוסי אחד, גאון, ופתאום הסתובבו קלטות שלו ושמענו שירים שהוא כתב, הלחין והקליט. רק שמענו עליו לא ידענו מי זה. וכשאתה בן 16, קרית מוצקין וקרית ים הם שני עולמות שונים. קרית ים הייתה מבחינתנו מעבר להרי החושך. אבל יש לי עד היום הקלטות של ארקדי ומיכה כשהם היו בני 15, הרבה לפני שמישהו ידע מי הם".
השיר שפותח את "צומת וולקן" הוא We gotta get out of this place של ה"אנימלס". גם אתם רציתם לצאת מהמקום הזה ולפרוץ?
"קודם כל זה אחד האתוסים הגדולים של החיים בפרובינציה. בפרברים. הכמיהה לעיר הגדולה. התחושה שאתה חייב לצאת אליה. תמיד זה ככה, בכל העולם. מהבחינה הזו, זה לא רק הסיפור של הקריות. תמיד ההתרחשות הגדולה היא במרכז. גם אנחנו היינו חייבים לעזוב. אתה צריך אנשים שיזינו אותך ויפרו אותך ואתה אותם. גם לא הייתה ברירה, שם היו האולפנים, שם היו חברות התקליטים. לא היה פשוט לעבור אבל גם לא הייתה ברירה אחרת".
ההזדמנות הראשונה האמיתית של בן-דוד וחבריו לפרוץ הייתה בשנת 1985. המועדון התל אביבי "שמיים" קיים תחרות להקות צעירות לקראת פסטיבל ערד הראשון, ולחברים מהקריות זה היה הרווח בדלת דרכו שאפו להראות לעולם מה הם יודעים לעשות.
"היה לנו הרכב שנקרא 'פאוסט'", נזכר בן דוד, "והוא כלל את איל שכטר, גיא דובדבני, טל יניב, אסף מרוז שהמשיך מאוחר יותר ל'איפה הילד' ואותי. הצלחנו להרים חמישה-שישה קטעים. גם ארקדי ומיכה הגיעו בהרכב שנקרא אז 'זרם מקומי', והיה עוד הרכב שהגיע מחולון, 'מדיום', שלימים נהיה נוער שוליים.
אף להקה לא התקבלה ובאותו שבוע התפרסמה ביקורת בעיתון 'העיר', שכיסחה לכולם את הצורה. היינו ממש הרוסים מזה, קיבלנו בראש ואחרי התחרות כל הלהקות החליפו שמות".
בן דוד וחבריו לא תיארו לעצמם שאותו הרכב בוסרי יהיה בעצם הגרעין הראשוני שעל בסיסו תוקם כמה שנים לאחר מכן להקת אבטיפוס, שהוא ושכטר ייסדו, מהמשפיעות והחשובות בשנות התשעים. אבל גם תהליך הולדתה של אבטיפוס לא היה קל.
"הסתובבנו בשוק די הרבה זמן והיינו מיואשים", הוא מתאר בעיניים מלאות תשוקה ולהט. "הופענו בכל חור, ניסינו, דפקנו על כל דלת, היינו בכל חברות התקליטים, הבאנו חומר, אמרו לנו 'לא, לא, לא'. זה היה ממש קרוב כדי להגיד, 'די, מספיק'. ואז, בשנת 1992, פגשנו את יהודה עדר, שהיה אז בשלב של הפסקה מהפקות תקליטים. טל יניב, אחד החברים בלהקה, דיבר איתו וביקש ממנו לקפוץ לראות אותנו.
הוא בא יום אחד, על הדרך, חזר מאיזה אירוע, חצי שיכור, ניגנו לו קצת וזה הגניב אותו. הוא אמר לנו, 'יש פה קטע'. וככה התחלנו לעבוד איתו. עבדנו הרבה זמן יחסית, משהו כמו שנה על השירים שכבר היו כתובים. שיר שיר, פירקנו אותם ושינינו והפכנו אותם ושיחקנו איתם. עשינו ניסיונות עד שזה התגבש למה שזה נהיה בתקליט. אני חושב שגם שומעים בתקליט את כל העבודה העצומה שנעשתה שם".
ואותו תקליט, "מה החזאי מבין", הפך לאחד האלבומים המשמעותיים ברוק הישראלי באותן שנים ובכלל, והשפעתו ניכרת עד היום. שירים כמו "מועקה", "תשאירי לי מקום לחבק אותך" ו"בוקר טוב עולם" הפכו ללהיטי ענק שמושמעים עד היום, באופן תדיר, בתחנות רדיו שונות ובפאבים. אותם פאבים שבן דוד וחבריו כל כך רצו לפרוץ מהם החוצה, אל העולם הגדול.
שאתה יכול להשוות בין עשיית האלבום אז למה שקורה היום במוזיקה?
"עם הטכנולוגיה של היום אתה יכול לשבת בבית ותשעים אחוז מהעבודה על התקליט אתה עושה מול המחשב ועם מעט מאוד כסף. מה שהלך לאיבוד זה שפעם הדבר לא היה נגיש וזה היה יקר וזה חייב אותך לעבוד נורא קשה לפני. לא יכולת להרשות לעצמך לבזבז שעות אולפן יקרות וכשהיית בא להקליט, היית בא מוכן פיקס.
התקליטים היום מאוד מופקים, אבל אתה לא שומע עיבודים יותר, או את זה שלכל כלי יש את התפקיד שלו ועוברים על כל הפרטים. זה נשמע בהתחלה נורא טוב ומאוד מופק, אבל אין מאחורי זה את הדברים העדינים, את המשחקים הקטנים שקורים כשאתה עובד המון זמן. בשנייה הראשונה שאתה שומע משהו אתה אומר 'ואוו', אבל בשנייה ובשלישית אתה אומר, 'אוקיי, הבנתי, נגמר לי מזה'".
האלבום הראשון, הפופולאריות בה זכו בעקבותיו, ההופעות, הקליפים ותשומת הלב התקשורתית היו גם סוג של מלכודת הדבש עבור בן-דוד וחבריו, מסוג המלכודות שאינן פוסחות על להקות רוק רגע אחרי שעשו את המכה. הרצון האישי של החברים לעשות דברים שונים הביא לאינספור התנגשויות וחיכוכים.
השעות הרבות, הימים, השבועות, החודשים והשנים שעברו יחד הביאו למיאוס הדדי וכשיצא התקליט השני של הלהקה, "איך עושים מים", הכישלון כבר היה כתוב על הקיר.
"להקה זה כמו זוגיות, רק עם חמישה אנשים", הוא מספר, "היינו המון שנים יחד, להקה שרצה שבע שנים. טחנו אלפי שעות בחזרות והקלטות ונסיעות להופעות, ולא יכולנו כבר לסבול אחד את השני. רבנו על כל שטות וכבר לא היה כיף. היינו נורא מצליחים וכל אחד רצה לעשות משהו אחר, היו אגו וקנאה, עצבים וסתם עייפות ושומעים את זה גם באלבום, שזה גם יפה. זו מוזיקה של החיים, תקליט יותר מריר ומסובך, פחות שלם אבל יש לו את הקטע שלו ויש שם דברים מאוד יפים".
הלהקה התפרקה והחברים התפזרו לקריירות שונות. חלקם המשיכו לבד והוציאו תקליטי סולו. בן-דוד בחר להתמקד באהבה הגדולה שלו לכתיבה והחל למלא תפקידים מרכזיים בעיתונות, אליהם התגלגל באופן מקרי. "יום אחד פגשתי חברה שלי מבית הספר היסודי", הוא נזכר.
אחרי נסיעה ארוכה להודו, שבה ניקה את הראש ואת הנפש, השתקע בן-דוד בתל אביב, סיים תואר במשפטים, השקיע במשפחה (הוא נשוי ואב ללילה בת ה-8, נעם בן חמש וחצי ודורי בן שנה וחודשיים) והחל לעבוד על דברים שונים הקשורים בכתיבה. עיתונות, תסריטאיות ומוזיקה הפכו לפרנסה שלו, ולאחרונה הוא מונה לסגן המו"ל של המגזין "טיים אאוט", לאחר שסיים קדנציה מוצלחת כעורך העיתון. כך, למעשה, מוצא עצמו בן-דוד, שגדל במקום הכי רחוק שיכול להיות מלב ליבה הברנז'ה, מנהל את העיתון שכל כך מזוהה עם התל אביביות.
"כל מה שאני אגיד זה קלישאות אבל כנראה שהן נכונות", הוא מסביר כשהוא יושב בנינוחות על מרפסת דירתו בשכונת ביצרון בתל אביב. מצד אחד נשקפים מהחלון רחב הידיים מגדלי עזריאלי במלוא עוצמתם.
מצד שני אפשר להבחין שהרחובות הסמוכים מזכירים את הסמטאות הצרות של קרית מוצקין. "בדברים האלה אתה חייב, אם אתה באמת רוצה לעשות משהו, ללכת עד הסוף עם זה. דברים קורים הרבה פעמים בצורה מפתיעה ובאופן מקרי, כי אתה שם ואתה עושה עוד משהו ועוד משהו ואתה פוגש פתאום עוד בן אדם ומשהו מזיז אותך לאיזשהו מקום".
בימים אלו סיים בן-דוד לכתוב ספר שייצא בתחילת השנה הבאה לאור בהוצאת "חרגול-עם עובד", וגם שם הסיפור מתרחש ברובו בחיפה, בשכונת נווה שאנן. במקביל הוא גם עובד על תסריט חדש שהשתתף בתחרות פיצ'רים בפסטיבל הקולנוע האחרון בחיפה. התסריט הוגש יחד עם עוד חמישה תסריטים שנבחרו מתוך חמישים, שהוצגו בפני מפיקים שבאו מחו"ל, אולי כדי לגלות את הלהיט הקולנועי הישראלי הבא.
"אתה צריך להתעקש על מה שאתה רוצה", הוא ממשיך בלהט ונדמה שיש לו מה לומר, בצורה נחרצת, לאלו המקווים להצליח ולפרוץ. " אני לא יכול להבטיח לאף אחד ששום דבר יקרה או לא יקרה לו. יש הרבה מזל והרבה עניין של מקריות. מה היה קורה אם הייתי הופך להיות עורך דין כמו שההורים שלי רצו? מה היה קורה אם לא היינו פוגשים את יהודה עדר? מה היה קורה אם הסרט לא היה עובר בקרן? המקריות הזו היא עקשנות של הרבה מאוד זמן. בסוף המזל נתקל בעבודה הקשה".
נא להמתין לטעינת התגובות
