ראשי » מקומי » מרכז » ת"א חוגגת 100

בית חרושת לאצולה תל אביבית: ביה"ס גבריאלי-הכרמל חוגג 75

ביה"ס גבריאלי-הכרמל חוגג 75 שנה בכנס מחזורים ענקי. שופטים, מיליונרים, שחקנים, פוליטיקאים ועוד, מתכנסים ומספרים כיצד רעדו מהמנהל המיתולוגי בן יוסף, נכשלו באנגלית מתוך נאמנות למדינה, וגם על המורה החתיכה. כולם היו בוגריו (כולל אחד - דודו טופז)

מוזר ככל שזה יישמע, שנותיי בבית הספר היסודי היו התקופה הטובה בחיי. במשך שש שנים תמימות ביליתי יום יום בין אותם קירות צמר גפן, עם שלושים הילדים (אחד פחות או יותר מדי שנה) ועם מורה שנשארה שנתיים רצופות ולימדה את רוב המקצועות.
 
המחנכת שהותירה בי את החותם העז ביותר היא שרה בן צור, שלימדה אותנו בכיתות ג' ו-ד' (אחת!). היא הייתה אישה קטנה, ג'ינג'ית, בעלת קול צרוד - כנראה כי הייתה מעשנת כרונית. אני זוכרת את הסיגריה בידה כשהקריאה שמות, כשחילקה מבחנים, כשכתבה על הלוח וכמובן בהפסקות הקפה.

כשנקראנו לשולחנה לשיחה אישית או לעזרה בחומר שהתקשנו בו היא לא היססה, תוך כדי הסבר מעמיק, לנשוף לנו את העשן ישר לתוך הפרצוף. בחממה שהיינו שרויים בה לא מצאנו במעשיה שום דבר לא נורמלי או יוצא דופן, וכמובן הערצנו את האפר שהיא דרכה עליו.

בכינוס מושקע ביותר יחגוג החודש בית הספר שלי, גבריאלי-הכרמל, 75 שנים להיווסדו. את האירוע אפשר להגדיר כאחד האירועים החברתיים העירוניים המשמעותיים של השנה. ייתכן שזה כך מכיוון שכשנוסד בית הספר, בשנת 1934, לא היו יותר מדי מוסדות חינוך בעיר שפחות או יותר התחילה ברחוב הרצל ונגמרה ברחוב קינג ג'ורג'. אבל בשורה התחתונה - כמעט כל תל אביבי שלימים התפרסם או נהיה בעל השפעה התחיל את ימי השכלתו בבית ספר הכרמל (השם "גבריאלי", על שם המפקח נחום גבריאלי, נוסף רק בשנת 1965).

רוב בוגרי גבריאלי-הכרמל שדיברנו אתם - נמנים עמם אמנים, אנשי עסקים ובעלי הון, פרופסורים ואנשי חברה - מציירים תמונת מצב שנעלמה מכבר מהנוף החינוכי בארץ.

רובם מספרים על משמעת נוקשה ושמרנית במיוחד, על בית ספר שפמפם לקרבם ללא הרף ערכי ציונות וממסד; שאסר עליהם להשתייך לתנועות נוער למעט לתנועת הצופים; על מורים ששמם הפרטי לא היה ידוע ונקראו רק "המורה" (בתמונות המחזור הראשונות של בית הספר מובא מתחת לשמו של המורה שם משפחתו בלבד) ; ועל המנהל הראשון משה בן יוסף (שגילוי שמו הפרטי תבע עריכת תחקיר לא פשוט), אשר ניהל את בית הספר ביד רמה במשך 25 שנים והילך אימים הן על תלמידיו והן על סגל המורים.

למרות המשמעת הקשה, הם מצאו לעצמם את הזמן למעשי הקונדס, לאספות הכיתה בכיכר דיזנגוף וברחבת היכל התרבות, לריקודי "בן לוקח בת" ולחלומות על המחנכות החתיכות. ובעולם שלא היה בו מישהו במשרד החינוך שיורה על אינטגרציה, היא התקיימה מאליה בטבעיות כשנפגשו ילדי מעברת נורדייה (שעל חורבותיה הוקם דיזנגוף סנטר) בכיתה עם ילדי רחוב הוברמן שגרו בבניינים הגבוהים של ארבע הקומות, אשר נבנו בידי השותפים של בית החרושת "עלית".

מישאל חשין, בן 73, המשנה לנשיא בית המשפט העליון לשעבר, למד בבית הספר בשנים 1942-1950. "אני זוכר את שרה עזרוני, שהייתה המחנכת שלי. אני הגעתי לבית הספר בכיתה ה', אבל היא הלכה עם הכיתה שלי כל שמונה השנים.
 

"היא הייתה אישה מבוגרת, וידעה לשלוט על הכול ביד רכה, אבל בזרוע תקיפה. בימי שישי היא הייתה מתרימה לקק"ל. אנחנו שרנו עם הקופסה, וכל אחד היה שם את הגרוש שלו. קצת לעגנו לטקס הזה, אבל הוא היה מתבצע בכל יום שישי, אם רצינו או לא רצינו.

"אני זוכר גם את המורה הג'ינג'ית לתזונה, גברת הופשטטר, אולי אפילו אז לא ידעתי את שמה הפרטי. השיעור איתה התקיים בימי שישי, ובכל פעם בחרו תורנים, והם היו מבשלים לכולם. אם היום אני יודע איך לטגן ביצה, זה משם".

שיעורי התזונה נקראו לימים כלכלת בית, ולאחר מכן נעלמו כליל ממערכת השעות. חשין זוכר היטב גם מורים נוספים שלימדו מקצועות שהאריכו חיים: "המורה שלנו לזמרה היה המלחין הידוע דניאל סמבורסקי, אבל היינו אז צעירים מדי כדי להבין את זה.

"המורה לטבע היה בן חיים, ובזכותו לא היה אחד שלא ידע לייבש פרחים. הוא גם הוציא חוברות בענייני צמחים. המורים שלנו היו משכילים מאוד, לדעתי, כמה מהם היו יכולים בקלות להיות מורים באוניברסיטה, בוודאי בבית הספר התיכון. זה לא היה המורה של היום, שנמצא בשפל המדרגה. הוא היה נמצא אז ברום המדרגה".

על הסביבה שבית הספר ממוקם בה הוא מספר: "תל אביב נגמרה אז פחות או יותר בהבימה. במקום מגרש החניה הענקי הייתה שם גבעה קרחת ושדות. שום דבר לא היה בנוי. עשינו לנו שם גינה, וגידלנו צנון, גזר, פלפל ושלשולים - תולעים שהיינו חותכים לשניים כי לפי האגדה כל חצי היה גדל".

את המנהל בן יוסף השופט לשעבר חשין אינו מחבב עד היום: "הוא היה איש שהטיל את חתתו על כל סביבתו והיה הדבר הכי נורא שפגש כל אחד אשר למד בכרמל. אני זוכר שבאחד משיעורי התזונה היו תלמידים שחילקו לשאר עוגות בניגוד להיתר. תפסו אותנו עם העוגות, ובן יוסף חייב כל אחד מאתנו לשלם 25 אגורות. זה היה סכום עתק באותם הימים.

"המחנכת שלנו אז הייתה חולה, וכולנו כתבנו לה מכתבים. במכתב שכתבתי לה השמצתי את המנהל בגלל מקרה העוגות. הסתבר שהוא קרא את המכתבים, ואמר שבסוף השנה הוא לא יחתום לי על התעודה. זה מעשה שלא ייעשה, אני לא יכול עד היום לשכוח את האירוע הזה, שהוא קרא מכתב שלא היה מיועד אליו.

"בסופו של דבר הוא חתם לי על התעודה, אבל לא בלי שהוא הוציא לי את הנשמה. כל השנה הייתי צריך להתנהג כמו טטל'ה. אולי זאת הייתה קונספירציה כדי שאתנהג כראוי כי הייתי פרא אדם. חוץ מזה, אני גם זוכר אותו מסתובב במסדרונות בזמן שהשיעורים התקיימו ובודק את מי הוציאו מהכיתה. אחר כך הוא היה תופס את הילד באוזן, לוקח אותו לחדר המנהל, ומזמין את ההורים שלו. זה היה בעצם עונש בשביל ההורים. לדעתי גם המורים פחדו ממנו".

בוגרת נוספת שלא חיבבה במיוחד את המנהל בן יוסף היא בת מחזורו של חשין, ד"ר מינה צמח בת ה-73, מנהלת מכון המחקר "דחף".

"המשמעת הייתה נוקשה מאוד", היא מספרת, "המנהל בן יוסף היה דופק על הדלתות עם טבעת הנישואים שלו. מעולם לא ידעתי את שמו הפרטי, מי בכלל פנה אליו? אנחנו קראנו לו רק 'המנהל'. בכל בוקר לאחר המפקד היינו הולכים לכיתות בשקט מופתי, והוא השגיח עלינו בעשר עיניים".

צמח לא נותרה חייבת, ופעם אחת, אף שלא תכננה לעשות זאת, החזירה מנה אחת אפיים למנהל מטיל המורא: "היינו בשיעור תזונה, והייתה הגרלה. עלה בגורלי לבשל דייסת סולת. לא ידעתי כמה סוכר וכמה מלח צריך להוסיף, ומישהו לחש לי באוזן שצריך לשים שתי כפיות סוכר. עשיתי חשבון, והחלטתי שעל שתי כפיות סוכר יש להוסיף כפית מלח. המנהל נכנס לכיתה והתחיל לטעום את מה שהכנו. כשהוא טעם את הדייסה הוא עשה פרצוף משונה, ואפילו לדבר הוא לא הצליח".

"המורה שהכי אהבתי היה המורה לתנ"ך ולתלמוד יעקב אמוראי, שהיה מורה בחסד עליון, והרביץ בנו תנ"ך עם פרשנויות מעניינות מאוד", מתפנה צמח לצדדים החיוביים שבלימודים בכרמל. "היו גם המורה לחשבון אהרוני, שכתב בעצמו את ספרי החשבון, והמורה לטבע בן חיים. אפילו שהמשמעת הנוקשה הייתה הדבר שהכי בלט, רובנו אהבנו את בית הספר, ואולי לפחות חלק מזה כדאי לאמץ בבתי הספר גם היום".

מה לא היה טוב בבית הספר?
"הוראת האנגלית. המורים כל הזמן התחלפו, ואני זוכרת שבכיתה ח' התחלפו שמונה מורים. היה מורה חדש בערך כל שבועיים. באיזשהו מקום היינו דור שבשבילו להיכשל באנגלית היה הפגנת נאמנות למדינה, אבל בתיכון החלק הכי קשה שהיה לי היה עם מקצוע האנגלית. אני זוכרת שגם פיקחו על איזו תנועת נוער אנחנו הולכים, ואם אני לא טועה, הרשו רק את הצופים. אסור היה ללכת לתנועות שמאלניות מדי".

"גרתי בשדרות רוטשילד, ולא היו אז הרבה בתי ספר באזור", מספר עורך הדין שמעון מזרחי, בן 70, יושב ראש קבוצת הכדורסל מכבי תל אביב, שלמד בבית הספר בשנים 1945 עד 1953. "מהכרמל אני בעיקר זוכר את המחנכת שלי אורה טבת, אשתו של שבתי טבת, ואת שיעורי החקלאות שהתקיימו במקום בו נמצא היום היכל התרבות. גם הצריף של הצופים של שבט דיזנגוף היה במקום הזה, ושם, מתחת לעצי השקמים, היינו גם עושים את המדורות בל"ג בעומר.

"היו הרבה מעשי קונדס, שכרגע אני לא ממש זוכר אותם. עם זאת, היו סדר ומשמעת. בכל בוקר היינו שרים את התקווה, מניפים את הדגל ומתעמלים. הכול בעצם מתחיל ממשמעת ומחינוך, ואלה דברים שלדעתי צריך לעשות גם היום".

רפי אדר בן ה-63, מבעלי מסעדת "פרונטו", למד בבית הספר בשנים 1952 עד 1960. הוא גר אז ברחוב תרס"ט, את המנהל בן יוסף כינו הוא וחבריו "צ'יטה", וזיכרונותיו מהיסודי אינם שגרתיים בעליל.
 

"אני בעיקר זוכר את המורה שהייתה אהובה עליי - נעמי הנקין, שהייתה המחנכת שלי בכיתות א' עד ג'. היא הייתה יפה מאין כמותה, והייתה מגיעה לבית הספר בחצאית שהגיעה עד מתחת לברכיים. הייתה לה גם חגורה אלסטית, שצד אחד שלה היה אדום, וביום אחר היא הייתה הופכת אותה, והחגורה הייתה כחולה.

היא הייתה מעשנת בכיתה, והיה לה ריח נעים של בושם שמהול בריח הסיגריות. היא הייתה יושבת מולנו כשהישבן מונח על שולחן המורה והרגליים שלה הגיעו עד טור ג'. לימים, כשהלכתי לטיפול פסיכולוגי, דיברתי שם על חלום מוזר שהיה לי, ובו אני שוחה אתה מתחת למים. הפסיכולוג אמר שזה חלום מיני. אני יודע שאני בן אדם מיני מאוד, אבל הפתיע אותי לגלות שהייתי מיני כבר בכיתה ב'".

האם הבנת כבר אז שאתה לומד בבית ספר תל אביבי מאוד?
"כן, אבל יש דבר שהשתנה מאוד עם הזמן: לא הייתה פלדלת. כשהייתי הולך לחבר שלי יענקל'ה יעקובוביץ', שגר ברחוב שמריהו לוין, הייתי דופק על הדלת רק מתוך נימוס. אחר כך הייתי מושך את הידית למטה והדלת נפתחה. מקסימום מישהו היה צועק 'אני לא לבוש'. לא היה אז ממה לפחד, ולא הייתה אלימות כמו היום".

כינוס המחזורים ה-75 של גבריאלי-הכרמל יתקיים ב-15 בספטמבר . לאחר ההתכנסות, שתימשך כשעתיים, יחל על הבמה טקס חגיגי בהנחיית בוגרת בית הספר, השחקנית והזמרת ענת עצמון. את דברי הברכה יישאו ראש העירייה רון חולדאי, מנהלת בית הספר טלי דריקס ובוגרת המחזור הראשון חנה אריון בת ה-87.

בהמשך הערב תופיע מקהלת בית הספר בליווי הזמרת והבוגרת רותי הולצמן (אחת מצלעות להקת העבר שוקולד מנטה מסטיק), הסופר ובוגר בית הספר פוצ'ו (ישראל ויסלר) יקריא קטע שכתב, ולסיום תתקיים שירה בציבור עם בוגרת בית הספר נוגה אשד.

את תפריט הקייטרינג שיוגש בדוכנים אשר יפוזרו ברחבת החצר בחרו מארגני האירוע בקפידה, ולדבריהם הוא מותאם לרוח התקופה: פלאפל , קלחי תירס, פופקורן וכדומה.

יש לציין כי גם לכבוד כנס המחזורים החמישים של גבריאלי-הכרמל נערך לפני 25 שנים אירוע מפואר. מארגניו ציפו לאלף איש, והגיעו אלפיים. הפעם הצפי הוא לאלפיים איש לפחות, ומארגני האירוע יכולים רק לקוות שיישאר מספיק אוכל לכולם. אחרי הכול, רצוי מאוד לא לאכזב את הסולתה ושמנה של תל אביב הישנה והטובה.

למי שאינו מעודכן - בבית הספר צולמו גם הסצנות המיתולוגיות מסרט הקאלט "אלכס חולה אהבה": המורה ליאוניד לימד את תלמידיו כי "בחורות ערומים זה חולירע" באחת מכיתות גבריאלי-הכרמל, ואת המים על המורה שפכו אלכס וחבריו בדיוק מול הצריף של האחות.

השחקנית אסתי זקהיים, בת 44, למדה בבית הספר בשנים 1972 עד 1978. הדבר הראשון שהיא נזכרת בו, הוא שהמורה להתעמלות אברהם קוזמינסקי זרק עליה כדור ברזל. על אף הזעזוע שדבריה מעוררים, היא ממהרת להסביר מדוע מעשה שכזה היה דווקא די מובן באותם הימים.
 

"המורה היה איש קשה ואפור", היא מספרת, "ובכלל, כל המורים שם היו מבוגרים, רציניים ומכובדים מאוד, אבל עליי היה קל מאוד לכעוס כי לא הפסקתי לפטפט. הוא פשוט רצה להשתיק אותי. בכיתי קצת כי זה כאב, אבל אחר כך עבר לי. בסך הכול הזיכרונות שלי משם נעימים מאוד, מה שאני לא יכולה להגיד על חטיבת הביניים בעירוני א' שהיתה גיהינום עלי אדמות, וברחתי משם לתלמה ילין בכיתה י'".

גם לזקהיים יש מורה שהיא בחיים לא תשכח: "המורה שהכי זכורה לי היא יוכבד מילוא, שהייתה המחנכת שלי בכיתות א' עד ג'. היא הייתה אישה מקסימה, חמה ולבבית, ואנחנו קינאנו מאוד בבת שלה, טלי, שלמדה בכיתה המקבילה".

בתור אחת שלמדה במרכז תל אביב, הרגשת "תל-אביבית"?
"אז לא חשבתי על זה. זו הייתה מבחינתי השכונה, והיא הסתכמה בריבוע של העירייה, קינג ג'ורג, היכל התרבות ושינקין. כולם הכירו את כולם. היום אני יכולה להגיד שאני מרגישה מעין גאוות יחידה, אולי כמו שמרגישים יוצאי גלי צה"ל, אבל זה משהו שנוצר עם הזמן.

"את מדורות ל"ג בעומר עשינו במקום שנמצא היום בית אליהו ברחוב אבן גבירול, ובט"ו בשבט נטענו עצים בשדרות בן ציון. היינו משחקים'אמת או חובה' מתחת לעצי השקמים בגן יעקב, שם גם הייתה נשיקה הראשונה שלי. המקומות האלה הם נוף ילדותי".

את האהבה למחנכת זקהיים חולקת עם שחקנית נוספת, צעירה יותר. רותם אבוהב, בת 33, למדה בבית הספר בשנים 1982 עד 1988. "היא חינכה אותנו בכיתות א' עד ג', ואלה היו שלוש השנים האחרונות שלה לפני הפרישה. היא הייתה מורה למופת, ונשארתי אתה בקשר שנים לאחר מכן".

מסתבר שאבוהב חבה את הקריירה שלה במשחק בעיקר לאחת המורות מהיסודי, המורה לריתמיקה שוש רחביה. "יום אחד היא סיפרה לנו שמחפשים ילדים שישתתפו ב'רחוב סומסום'. אני הייתי מטורפת על קיפי, וביקשתי ממנה שתיתן את השם שלי לחינוכית. היא עשתה את זה, ומשם עברתי לזהו-זה ולטלטקסט, והשאר היסטוריה".

כמו לבוגרת מינה צמח, גם לאבוהב לא היה קל בשיעורי האנגלית: "המורה לאנגלית לילי שפיצר הייתה אימת הילדים. היא הייתה בודקת מה כל אחד הביא בסנדוויץ', וביקשה מאיתנו לעטוף את המחברות רק בוורוד. התחלנו ללמוד אנגלית בכיתה ד', ואני פשוט לא ידעתי את השפה. היא הייתה אומרת תמיד dictation, ובשיעור שלאחר מכן היא הייתה עושה לנו הכתבה. נכשלתי תמיד עד שמישהו הסביר לי מה זאת המילה הזאת, והתחלתי ללמוד להכתבות.

"את המנהלת חסידה שוויגר, שהייתה דמות סמכותית מאוד, אני דווקא זוכרת לחיוב. תמיד פחדתי מאוד מרופאים, וכשהיינו עושים בדיקות בבוטק'ה של האחות, האחות הייתה קוראת לחסידה ולכל המזכירות כדי שיחזיקו אותי. אני זוכרת את בית הספר כדבר חיובי וכייפי. אלה היו שנים מקסימות, ועובדה שהיום אני בת 33 ואני עדיין זוכרת המון המון דברים".

השחקנית דאנה איבגי בת ה-27 שלמדה בבית הספר בשנים 1988-1994 שייכת לדור הצעיר יותר שיצא מבין כותלי גבריאלי. "בעיקר זכורה לי פיקי, המורה למוזיקה, שהייתי פשוט מדלגת לשיעורים שלה. לא הייתי מהמצטיינים, אבל הייתי מאושרת ללכת לשיעור הזה. אין לי יותר מדי זיכרונות כי ימי בבית הספר היסודי עברו עליי בעיקר בחלומות שלי עם עצמי ותלונות להורים על כך שאני מעופפת.

"אני כן זוכרת לטובה את 'ערב אביב', שזה מופע שהתקיים פעם בשנה, וכל אחד היה יכול לעשות מה שבא לו - שיר, ריקוד או קטע משחק. באחד הערבים האלה, כשהייתי בכיתה ב', עשיתי קטע שנקרא 'מה לעשות אני אוהבת גברים' שהיה לקוח מתוך ההצגה 'אצלי או אצלך' שאימא שלי (השחקנית עירית שלג, ק"ס) השתתפה בה.

"זה היה קטע די גס, ולבשתי גופייה עם כתפייה אחת. המורות נקרעו מזה, ואז הן ביקשו שאעשה את הקטע שוב בשיעור, אבל שאחרי זה בחיים לא אעשה אותו עוד. בסך הכול גבריאלי היה חממה ולא משהו קטלני כמו להגיע אחר כך לעירוני א', ששם הייתי שנה אחת וברחתי לפתוח הדמוקרטי".

טלי דריקס מנהלת את בית הספר כבר חמש שנים. לא קשה להבין כי גבריאלי-הכרמל של היום רחוק בהווייתו אלפי שנות אור מבית ספר הכרמל, בעל המשמעת הקפדנית והצוות הנוקשה שרוב הבוגרים מדברים עליו.

אל קיום טקס המחזורים היא נשאבה בהתחלה במקרה, כשאחד מחברי ועד ההורים העלה את הרעיון בחצי פה. ככל שחלף הזמן והרעיון החל לקרום עור וגידים, מצאה דריקס את עצמה לגמרי בעניין, ולא הפסיקה לקרוא מאמרים וכתבות על תולדותיו של המוסד ההיסטורי שהיא מנהלת.

"כשכל העניין התחיל לצבור תאוצה הקמנו צוות היגוי והתחלנו להלהיב אחד את השני בעניין. מרגע שנכנסתי לזה פגשתי אנשים מרתקים מזן אחר, שמזכירים לי את סבא שלי, שסיפרו לי סיפורים מרתקים. איסוף החומר והאינפורמציה והמפגש הישיר עם הדור הזה עשו לי טוב מאוד ונהניתי מכל רגע".

עד כמה כל מה שלמדת על בית הספר מתחבר לך לעכשיו?
"קודם כול, חיברנו. כבר ביום הראשון של הלימודים השנה העלנו לבמה בטקס פתיחת כיתה א' שלושה דורות למשפחת קלינג - סבא, אבא ובן, שהם בוגרי בית הספר. המשפחה הזאת הכניסה השנה ילדה נוספת לכיתה א'. בהמשך השבוע נכנסו בוגרים לכיתות וסיפרו לתלמידים מה ואיך היה פעם בית הספר.

"באופן אישי, אני חושבת שלא צריך להחזיר את כל מה שהיה פעם כי התרבות השתנתה והילדים הם הראי של החברה. כשהוקם בית הספר למדו בו ילדים מהסביבה הקרובה, שהייתה שכונת יוקרה, והגיעו גם תלמידים ממעברת נורדייה. בסך הכול אוכלוסיית בית הספר נשארה הטרוגנית".

זיוה פריצקר-להט, בת 78, אשתו של ראש העירייה לשעבר שלמה (צ'יץ') להט , למדה בבית הספר בשנים 1937 עד 1945. "אני זוכרת את היום שפרצה בו מלחמת העולם השנייה. הייתי בכיתה ג', והמלחמה פרצה עם תחילת שנת הלימודים. זה היה דבר מכונן מאוד בכל תקופת לימודיי בבית הספר. היו אזעקות, הפצצות של האיטלקים, אימונים איך יורדים למקלטים וכמובן ירידה למקלטים ממש".

בריאיון שנתנה להט לזמן תל אביב לפני כשמונה חודשים, דיברה על המצב החברתי באותם הימים ועל מהות התל-אביביות: "לא היו אז הבדלי מעמדות ורקע. הנושא של האינטגרציה בכלל לא היה במודעות. בפערים החברתיים נתקלתי רק בצבא. התגייסתי וראיתי שלא כולם כמונו. היו בנות שנראו שונה כל כך שהבנתי שחייתי בבועה. למרות זאת, הייתה גאוות יחידה מסוימת על כך שאנחנו תל אביבים".

ואם כבר בפערים חברתיים עסקינן, בבית הספר למדו גם האחים אליאורה וערי סטימצקי - צאצאי משפחת הוצאת הספרים הידועה.
 

אליאורה בת ה-65, ציירת, למדה בבית הספר בשנים 1950 עד 1958. בכיתתה למדו 55 תלמידים. באותה התקופה איש לא ידע שמספר רב של תלמידים בכיתה מוריד את רמת הלימודים, ולכן כשהיה צפוף מדי בבית הספר העבירו את כל הכיתה ללמוד אחר הצהריים, במשמרת השנייה. אין צורך כמובן לציין את מספר עורכי הדין והפרופסורים שייצר בית הספר.

"גרנו בית ליד בית הספר, והיינו יורדים למטה רק כשהיינו שומעים את הצלצול", היא מספרת, "כשהייתה מסיבת הסיום קבענו כל הכיתה שניפגש כעבור חמישים שנה ונספר מה עשינו בזמן שעבר. את המפגש הזה קיימנו לפני שנה בבית של נילי גליק (האוצרת, ק"ס), גם עם המחנכת נחמה פרלמן שעדיין במצב מצוין".

על ה"אינטגרציה הטבעית" היא אומרת: "אני זוכרת שהיינו קיבוץ גלויות אמיתי: אני באתי ממשפחה עשירה, היו כל אלה שגרו ברחוב הוברמן ונקראו ילדי השוקולד (ילדי השותפים של בית החרושת עלית, ק"ס), והיו הילדים שבאו ממעברת הצריפונים, שהייתה אז במקום שנמצא היום דיזנגוף סנטר.

"היו המון עולים חדשים מעיראק שהצליחו נהדר, והיום כשאני שומעת על מה שעושים לאתיופים בפתח תקווה זה נשמע לי ממש מוזר. אצלנו העולים החדשים היו דבר טבעי ואימא שלי הייתה בבית, מבשלת, ובגלל זה כולם עלו אלינו תמיד הביתה כדי לאכול".

גדעון לוי, עיתונאי "הארץ" בן 56, שלמד בבית הספר בשנים 1959 עד 1967, זוכר לטובה דווקא את מרדכי, שמש בית הספר, שהיה מזמין אותו בהפסקות לכוס תה בחדרו. בניגוד לימינו אנו, בשנות השישים איש לא הרים גבה או נבהל כשאדם מבוגר ביקש את חברתו של ילד קטן.

"בכל יום הוא היה מזמין אותי לכוס תה בחדר הקטן שלו, שהיה צמוד לחדר המורים, וזה הזיכרון הכי מתוק שיש לי מבית הספר. הוא היה מכין תה רק לי כי הוא אהב אותי מאוד. בכל מחזור הוא היה בוחר לעצמו מישהו".

לוי זוכר גם את המורה קוזמינסקי, שדווקא לא זרק עליו מעולם שום דבר: "בכל יום שישי היה המורה להתעמלות מקרין סרטים באולם. הוא היה תולה על הפיקוס בחצר את שם הסרט, ואני, שהייתי סקרן, הייתי יוצא מהשיעור וחוזר כדי לספר לכולם איזה סרט יוקרן. אחרי הסרט הייתה אספת הכיתה, ובה היינו רוקדים 'בן לוקח בת', והיא התקיימה בגינת ספיר הצמודה או בשדרות ח"ן.

"אם מחפשים טוב, אפשר לראות בעץ מסוים בצד אחד לב עם חץ ואת השם 'מלי בורנשטיין', ומהצד האחר את שמות הבנים בכיתה, שכולם היו מאוהבים בה".

התלבושת האחידה באה ונעלמה מבית הספר לסירוגין. תקופתו של לוי הייתה כנראה תור הזהב שלה: "אני זוכר שהייתה תלבושת אחידה ואסור היה לבוא בנעלי התעמלות. בימים שהיה שיעור התעמלות היינו מביאים את הנעליים בשקית. פחדנו מכמה מהמורים, אבל משום מה פחד גדול יותר היה לי מהמורים שבתיכון עירוני א'".

עד כמה הרגשת שאתה "תל-אביבי"?
"העולם שלנו נע בין בית הספר לשדרה ולגינה והרבה מאוד ברחובות. היינו ילדים קטנים ולא הכרנו משהו אחר, אבל צריך לזכור שגם לא היו מועדונים ובתי קפה, ותל אביב לא הייתה מה שהיא היום".

עורך הדין מיכאל קליינר, בן 61 וחבר כנסת לשעבר מטעם הליכוד, התגורר בילדותו ברחוב שמריהו לוין פינת הנביאים, ובבית הספר למד בשנים 1956 עד 1962.
 

"אני בעיקר זוכר את נחמה סדובסקי, שהייתה המחנכת שלי בכיתות ג' עד ה'. היא הייתה אז חתיכה מאוד, ולא מזמן פגשתי אותה בשבוע הספר. היא עדיין נראית טוב. מאוחר יותר היה המורה יוסף פשר, שהיה כריזמטי מהסוג שהיום כבר אין. היו בינינו הרבה ויכוחים פוליטיים. אני הייתי החירותניק היחיד בכיתה, והוא היה מפא"יניק כמו כולם.

"הייתי קורא אז את עיתון 'העולם הזה', שהיה עיתון אנטי-ממסדי, היחיד שלחם בשחיתות ובממסד וביקש להצביע עבור מפלגות אנטי-ממסדיות כמו חירות או מפ"ם. בספר המחזור כתב לי יוסף שהוא מקווה שאתבגר ואפסיק להתפלל לפי סידורי העולם הזה".

בזמן לימודיו של קליינר התחלפה הנהלת בית הספר, ולגבריאלי-הכרמל הגיע המנהל פנחס זומר, לימים מנהל מנהל החינוך של עיריית רמת גן. "הוא נאם לנו תמיד בחגים ובמסדרים בקול הבס שלו נאומים מפא"יניקים קלאסיים מעוררי השראה", מספר קליינר.

"היינו מחקים אחר כך את הנאומים שלו ברחובות. אני גם זוכר את 'שוק הגוגואים' כשבחודשי הקיץ החצר הייתה מלאה תמיד גומות. היינו דוחקים באימהות שלנו לקנות משמש מכיוון שהוא היה משאיר אותנו עם רכוש".

אלי הורוביץ, בן 78, יושב ראש חברת "טבע", למד בבית הספר בשנים 1937 עד 1945. "זה היה בית ספר יוצא מן הכלל, וממה שאני מבין היום מילדיי ומנכדיי, בית הספר של היום הוא חיה אחרת לגמרי. היינו שובבים, אני מניח, לא פחות מהילדים של היום, אבל הייתה משמעת. כשנקראנו לחדר של המנהל בן יוסף היינו מקבלים כבר בדרך פיק ברכיים".

אילו זיכרונות טובים יש לך מבית הספר?
"אני זוכר שציירתי עם חברי ובן כיתתי דני קרוון את התפאורה להצגת בית הספר. הוא היה צייר כבר אז. האחות אז הייתה אחות. היא לא רק שמרה על הציפורניים, ועשתה לנו בדיקות. פעם אחת היא ראתה אותי ברחוב שותה להנאתי חלב מבקבוק. יום למחרת היא דאגה לגשת אליי בבית הספר ולשאול אותי: 'אתה באמת חושב שזה טוב לשתות חלב שאינו מורתח?'

"בשנת 1976 קיבלתי את פרס התעשייה, וקיבלתי מכתב ברכה. כשראיתי את המעטפה ידעתי שזה מהמורה לעברית עזרוני. לא ראיתי אותה מהיום שסיימתי את הלימודים, ולמרות זאת זיהיתי את כתב ידה. אני לא יודע אם גם היום יכול לקרות שמישהו יקבל ברכה מהמורה שלושים שנה אחרי שהוא סיים את בית הספר".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...