ראשי » מקומי » מרכז » תל אביב-יפו

מערכה בלב תל אביב: מסע בזמן למבצע "ליל המשטרות"

היעד היה מגרש משוריינים בריטי (שעליו ניצב כיום המבנה החדש של משרד הביטחון), כוח ההגנה רוכז בפרדס מצפון למחנה (היום בית הדר דפנה בשדרות שאול המלך), וכיתת החיפוי נפרסה בשטח של מגדלי עזריאלי. ניר מן חוזר למבצע "ליל המשטרות" בשרונה

פנים רבות למתחם הקריה העכשווי – לטייקוני הנדל"ן זהו מכרה זהב אטרקטיבי (גם לכאן הגיעה משפחת גינדי), חיילי הקריה רואים בו גורם מפריע להעברת השירות בסבבה שלהם, החוקרים רואים במתחם נכס שימור מרתק, וראש העיר חולדאי מִיצב את "גני שׂרונה" כספינת הדגל של מפעלותיו העירוניים (השבוע אף החל שלב השיווק של מתחם הטמפלרים המחודש).

אכן, אין בעיר אתר רב-פנים שעבר כל כך הרבה גלגולים ושינויי ייעוד. החל ממושבת טמפלרים חקלאית, עבור למחנה בריטי אימתני, "מחנה יהושע" של ההגנה, מקום מושבה הארעי של הממשלה בתש"ח וכלה בקריה הביטחונית הנוכחית. הלוויית ההמונים שערכו תושבי תל אביב לארבעת חללי "ליל המשטרות" בגשם שוטף קבעה את סמליותו ההיסטורית המיוחדת של המִתחם בתולדות העיר.

עם התקדמות הצבא האפריקני הגרמני לשערי מצרים במלחמת העולם השנייה, גירשו השלטונות הבריטים ביולי 1941 את מרבית תושבי המושבה שׂרונה, הטמפלרים, לאוסטרליה בשל תמיכתם במשטר הנאצי. יתר הגרמנים הועברו לווילהלמה (כיום מושב בני-עטרות), והמושבה הפכה לבסיס המשטרה הבריטית.
 

בסתיו 1945 פרץ מאבקו המזוין של היישוב העברי נגד גזרות "הספר הלבן" המנדטורי, שאסרו עלייה חופשית של ניצולי השואה והגבילו יהודים ברכישת קרקעות בארץ ישראל. שׂרונה הפכה לבסיס המרכזי של כוחות המשטרה והצבא הבריטיים ('הכלניות') במרחב תל אביב. המחנה הוקף בגדר תיל ובסלילי קונצרטינות, וסיורי משוריינים וחיילי חי"ר נעו בין מגדלי השמירה.

יצחק שדה, שעמד בראש תנועת המרי העברי, ויגאל אלון, מפקד הפלמ"ח, הגו את "מבצע פולים", שלימים נודע בשמו "ליל המשטרות". בליל 21 בפברואר 1946 יצאו כוחות ההגנה לתקוף בו בזמן ארבעה בסיסים של המשטרה הבריטית בשפרעם, בג'נין, בכפר ויתקין ובשׂרונה, ששימשו את פלוגות המשטרה הניידת (Police Mobile Forces).

מטרת המבצע הייתה לפוצץ משוריינים בריטיים ששיבשו את מבצעי ה"הורדה" של המעפילים בחופי הארץ. בתקיפת בסיסי המשטרה בשפרעם ובכפר ויתקין (כיום מתקן "נעורים") ביצעו כוחות הפלמ"ח את משימתם, ובג'נין נסוג הכוח כשנחשפה כוונת התקיפה.

משימת התקיפה של מחנה שׂרונה ב"ליל המשטרות" הוטלה על כוח בפיקודו של דני מס, מפקד פלוגה ה' בפלמ"ח, שנהרג כעבור שנתיים כשפיקד על מחלקת הל"ה לגוש עציון הנצור. ההכנות המבצעיות נערכו בקיבוץ גבעת השלושה, וסיורי תצפית לאיסוף מודיעין בוצעו סביב שׂרונה לפני התקיפה. תכנית המבצע התבססה על חדירה חשאית של כוח מחלקתי למחנה ואבטחת מרחב הפעולה בשתי כיתות נוספות.

כיתת חיפוי מזרחית נפרסה בשטח מגדלי עזריאלי הנוכחיים, וכיתת אבטחה לבידוד האגף הצפון-מערבי הוצבה ליד גן החיות לשעבר בשולי כיכר רבין. כמו כן הוצבו שתי מחלקות עתודה בבית הספר ביל"ו בשדרות רוטשילד ובבית המטבחיים העירוני (מדרום לכיכר היל כיום). הן נועדו לחסום זרימת כוחות תגבור בריטיים ממחנות הצבא בשפך הירקון ומכיוון יפו הערבית. כוח התקיפה תוכנן לחדור בחשאיות למחנה הבריטי מכיוון צפון, להטמין מטעני נפץ מתחת למשוריינים, לחמוק במהירות ולהיטמע באוכלוסייה העירונית.

הכוח היה אמור לצאת בשעה 21:30 מבית הספר נצח ישראל (הבניין ברחוב נצח ישראל 16 כיום) בהליכה רגלית בשטחים החקלאיים של שׂרונה אל נקודת החדירה מצפון למחנה. הנשק מה"סליקים" הובא באיחור כשהוא משוח בשִכבת גריז עבה ולא מוכן להפעלה. שעת השי"ן הארצית הייתה 22:30, והכוח בתל אביב נקלע לפיגור ניכר בלוח הזמנים המתוכנן.

הלילה היה קר וחשוך והלוחמים היו רטובים עד לשד עצמותיהם כאשר יצאו למשימתם לאחר השעה 23:00 בלילה. מחנה שׂרונה היה שרוי בעלטה גמורה. המשוריינים הוצאו לסיורים סביב גדר הבסיס, מה שהעיד על אובדן גורם ההפתעה.

 
מס ריכז את הכוח בפאתי פרדס מצפון למחנה, במקומו של בית הדר דפנה בשדרות שאול המלך כיום, בזמן שחוליית הפריצה חתכה את גדרות התיל. היעד היה מגרש המשוריינים בשטח שעליו ניצב כיום מבנה המשרדים החדש של המטכ"ל ומשרד הביטחון ב"מחנה רבין".

כוח החוד חדר למחנה ונע בתוך חורשת האיקליפטוסים שבין הבתים המזרחיים לכביש (דרך בגין כיום). בשלב החדירה זיהה משוריין בריטי את הפריצה, ובצירוף מקרים טרגי ירה זיקוק אדום, שהיה גם הסימן המוסכם שנקבע לנסיגת כיתת האבטחה המזרחית.

בשעה 6:00, ברגע הקריטי ביותר שבו נדרשה התערבות החיפוי הרחוק, התקפלו חיילי כיתת האבטחה ונסוגו לגבעתיים. הבריטים הנחיתו אש תופת על החיילים שחדרו למחנה. מס פקד על חוליות החוד לבצע את המשימה, ואלו אכן פוצצו משוריין תקול שנותר במגרש ומחסן דלק שפיצוצו הרעיד את הלילה החורפי.

כ-30 מטרים מהגדר המזרחית נלכדו לפתע שלושת לוחמי חוליית החוד – עמירם בֶּלינקוֹב, אליק שמיר ושמואל הרם - בקרן אור של זרקור רב-עוצמה. מטח יריות קטלני נפתח עליהם ושמיר צעק: "עמירם נפל". הרם מישש את עורק צווארו של עמירם ולא הרגיש בהולם הדופק. כשנוכח שהלב נדם אמר לשמיר שעליהם לברוח.

שמיר פרץ בבכי והתעקש להוציא את חברו ההרוג מהשטח מוכה האש. הרם נאלץ למשוך אותו בחוזקה מהגופה כדי להסתלק במהירות. תחת שריקת הכדורים הם קפצו מעל הגדר בריצה מטורפת וקפצו לנחל איילון. בזרם הגועש התהפכו היוצרות, כשהרם הירושלמי פִּרפר במים ואליק שמיר, ש"נולד מהים" (כפי שכתב אחיו הסופר משה שמיר) ונהרג בחורף תש"ח, משך אותו בחוזקה והצילו מטביעה.

ארבעה מחיילי הכוח – אהרון ידידיה, עמירם בֶּלינקוב, שרגא הָר ואריה קסלמן – נהרגו בקרב, ועל שמם נקרא רחוב הארבעה בתל אביב. "את התחקיר על המבצע ערכתי יומיים לאחר ההלוויה בליפט (צריף עץ) בגִבעת השלושה", מספר פיני וינשטיין מפקד הגדוד השני בפלמ"ח. "דני מס היה במצב רוח שפוף. הוא היה לוחם אמיץ ומפקד מצוין ועם זאת רגשני מאוד באופיו".

כשנודע למחרת על נפילת הלוחמים הוכו תושבי תל אביב בהלם ותדהמה. היו אלה ארבעת חללי ההגנה הראשונים שנהרגו בקרב על אדמת ארץ ישראל מאז פרוץ המאבק המזוין. ראשי המוסדות הלאומיים והפיקוד העליון של ההגנה החליטו לערוך לנופלים הלוויית המונים בסממנים ממלכתיים.
 

רבים מתושבי העיר השתייכו לחוגים האזרחיים ששללו את המאבק המזוין, והיה חשש שהציבור התל-אביבי ידיר רגליו במחאה מההלוויה. מפקדי ההגנה וראשי ההסתדרות הכללית הכריזו על גיוס כללי של אנשיהם, מקרב ציבור הפועלים וחניכי תנועות הנוער, אבל עדיין שרר חשש מפני מיעוט משתתפים מביך.

משה סנה, ראש המפקדה הארצית של ההגנה, הורה לגייס 15 אלף משתתפים להלוויה. רצה הגורל, ובכל אותו סוף שבוע רבץ שקע ברומטרי כבד על גוש דן שהמטיר גשמי זלעפות.

מסע ההלוויה היה אמור לצאת ביום ראשון, 24 בפברואר, בשעה 13:00, מבית החולים הדסה ברחוב בלפור, אולם בשל שבר ענן חזק עוכבה יציאתו. במקום התקהלו כ-50 אלף מלווים שהצטופפו בדממה מוחלטת בגשם הכבד. כדי להפגין בראש חוצות את ההתגייסות לדרך המאבק איש לא פתח מטרייה, שסימלה את הפייסנות הבריטית.

בשעה 13:20 פסק הגשם והשמש האירה את אלונקות החללים. בראש מסע ההלוויה צעדו מנהיגי הוועד הלאומי, חברי הוועד הפועל של ההסתדרות הכללית ונציגי יישובים. ראש העירייה ישראל רוקח נעדר מההלוויה בשל התנגדותו למאבק המזוין.

ברחבת בית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי נישאו הספדים ומשם עשה מסע ההלוויה את דרכו לבית העלמין בנחלת יצחק כשההמונים צובאים לאורך המסלול והסירנות של בתי החרושת צופרות לאות אבל. לאחר סתימת הגולל נשמעה לפתע צעקה: "לזכר חללי המרי העברי – דום!" ויריית אקדח בודדה נורתה ככבוד אחרון לנופלים.

שנים רבות נחקקה התקפת ההגנה ב-1946 על מחנה שׂרונה הבריטי ככישלון מבצעי, אולם למעשה - המבצע השיג את מטרתו הרבה מעל המצופה. הצלחת המבצע לא הייתה בשדה הקרב אלא בשינוי המפה הפוליטית: תקיפת המחנה הבריטי בשׂרונה גרמה לשינויים בפריסת הכוחות הבריטיים בעיר.
 

לתקיפה נודעו השלכות פוליטיות משמעותיות בזירה הגלובלית ובמישור הלאומי, שבוע לפני בואה של הוועדה האנגלו-אמריקנית לגיבוש תכנית מדינית ל"בעיית ארץ ישראל". הבי-בי-סי שידר את הידיעה על ההלוויה וצ'רצ'יל, שזה עתה הודח מכהונתו, עט על הידיעה כדי לתקוף את חידלונה של ממשלת אטלי.

אולם יותר מכול היווה מבצע זה אבן דרך בתולדות המערכה לעצמאות בתל אביב. רבבות תושבי העיר הביעו בעצם השתתפותם אמירה נחרצת. התייצבות ההורים, האִמהות והאבות מהציבור שנחשב כמי ששולל את דרך המאבק החמוש, היה בה כדי לפלח מחדש את המפה הפוליטית. הציבור התל-אביבי הצביע ברגליו בעד מאבק מזוין למען פתיחת שערי הארץ. מצעד הרבבות במזג האוויר הסוער הפך את התקפת ההגנה בשׂרונה לסמל המאבק ולמפגן של נחישות לאומית.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...