ליצן בוכה: סיפורו של הפזמונאי מוטק'ה לבנון, שהלך לעולמו
הוא היה מפקד להקת פיקוד צפון, הכותב המיתולוגי של "שיר הליצן" וממייסדי העיתונות המקומית בחיפה. בשבוע שעבר הלך לעולמו מוטק'ה לבנון. המשפחה והחברים סופדים לאדם המיוחד, שיותר מהכל אהב לכתוב, ומספרים איך עולם העיתונות שכח וזנח אותו עם השנים. וגם על אובדן הבן ארז, שנרצח לפני ארבע שנים
היו היה פעם,
כך סבתא אומרת,
היו היה פעם קרקס.
בין חבל לחבל
שם דמות מכרכרת
זאת דמות הליצן הננס.
שמש עולה יורד גם הליל
אך הליצן עוד ממשיך וצוהל.
קטן וזעיר הוא נראה מול היתר
אך עת לזירה הוא נכנס -
פורץ הקהל בתשואות חן לפתע
לכבוד הליצן הננס.
שמש עולה...
עיניו מעולם לא ידעו מה זה בכי
עצוב רק אצלו המבט.
דמעה מעולם לא ירדה לו על הלחי,
כי הוא להצחיק רק נועד.
שמש עולה...
וערב אחד אביו מן החבל
נפל וגופו התרסק.
בכה הקרקס עת טמנוהו בקבר,
אך בנו הליצן עוד צוחק.
שמש עולה...
מילים: מוטק'ה לבנון
לחן: בני ברמן
מוטקה לבנון במסיבת יום הולדת משפחתית
צילום: באדיבות המשפחה
ביום שני שעבר נפרדה חיפה ממי שהיה עמוד התווך בתקשורת המקומית וממייסדיה, יקיר העיר חיפה, מחזאי ופזמונאי לעת מצוא, מוטק'ה לבנון, בן 75 במותו.
לבנון נודע בעיקר כמי שאחראי ל"שיר הליצן" ששר בני ברמן וכאחד העיתונאים הראשונים של התקשורת
המקומית בחיפה. רבים מעיתונאי העיר שעבדו לצידו, או גדלו תחתיו, הגיעו לחלוק לו כבוד וללוות אותו בדרכו האחרונה. אך עם זאת, אשתו ובתו מספרות שהעיתונות בחיפה והאנשים שהוא עצמו גידל דווקא הפנו לו עורף וזנחו אותו, גם בשעותיו הקשות.
מלהקת פיקוד צפון לעיתונות הצפון
לבנון נולד ברומניה ב-1936. בתקופת מלחמת העולם השנייה, עברה משפחתו לרוסיה, ובגיל 14 הוא עלה לארץ ל"שער עלייה". לבנון גדל בבית ציוני ונשלח ללמוד עברית עוד ברומניה. בהגיעו לארץ הוא כבר דיבר עברית שוטפת והיה נוהג לתקן לילדים בכיתתו את העברית. כבר כילד נדמה היה שנולד עם חיידק הכתיבה.
מוטקה לבנון בצעירותו עם משפחתו צילום: באדיבות המשפחה
עוד בילדותו ברומניה, הוא כבר כתב לעיתון כ"עתונאי קטן", וזמן קצר לאחר הגיעו לארץ השתלב בכתיבה ככתב צעיר. בתו אורלי סיפרה על אביה: "סלנג הוא לא ידע, אבל עברית תקנית כן. הוא סיפר איך העברית התקנית וחוסר ההיכרות שלו את הסלנג לפעמים היו מקור לטעויות. פעם אחת הוא ישב בכנס של כל העיתונאים הקטנים עם העורכים, והוא אמר לאחד העורכים: 'אני כבר כותב הרבה זמן פה ואני עיתונאי קטן. מתי כבר תורידו לי את הקטן?'. כולם כמובן צחקו והוא לא הבין על מה המהומה".
לבנון בא מבית דתי ונשלח לבית ספר דתי, אבל הוא מרד וסירב ללבוש ציצית, ולכן החליטו לסלק אותו מבית הספר. את כיתות י"א-י"ב הוא למד בבית והשיג לבד תעודת בגרות אקסטרנית. את תחילת הקריירה המפוארת שלו הוא התחיל דווקא בשירותו הצבאי, כשהפך למפקד להקת פיקוד צפון המיתולוגית, אחרי יעקוב בודו.
אחרי השחרור מהצבא מונה לבנון לדובר מועצת פועלי חיפה ולכתב ביטאון המועצה. לאחר פילוג מפא"י-רפ"י, הוא עזב את מועצת פועלי חיפה והצטרף כשותף ועורך במקומון הראשון בחיפה, "כלבו". מאוחר יותר עבר ל"קול חיפה", שהיה אז המקומון של ידיעות אחרונות. בין לבין לבנון גם כתב שירים ומחזות, כמו את "מחסן התחפושות", הצגה לילדים עם סלים דאו, שרצה במשך תקופה ארוכה בכל הארץ. מחזות נוספים הוא כתב לתיאטרון חיפה, בהם "חיפה חיפה" ו"שער העליה".
אחת היוזמות המעניינות שלו הייתה הוצאת עיתון יומי חיפאי, "כל בוקר", רעיון שהצליח להוציא לפועל יחד עם עמוס כרמלי. במשך כמה חודשים יצא בחיפה המקומון היומי, עד שפרצה מלחמת יום הכיפורים ששמה קץ למיזם הזה. "הוא מאד האמין בחשיבותה של העיתונות המקומית", מעידה בתו אורלי. "הוא אמר תמיד שבעיתונות הארצית לא סופרים אותנו, כי אנחנו הפריפריה אז אנחנו צריכים עיתונות משלנו. הוא היה כותב יותר מחצי עיתון ומכניס כל מיני שמות בדויים, כמו 'אורלי כרמל' ו'אהובה כרמל', שחתומות על הכתבות".
במהלך השנים לבנון גם לקח חלק בלהקת זמר והווי חיפאית בשם "גלי הווי", שם הכיר את אשתו הראשונה כרמלה. "הוא היה המנהל של הלהקה ואני הייתי זמרת, הוא הבטיח לי ניסים ונפלאות, שהוא יעשה ממני זמרת גדולה. התחתנו והבאנו שני ילדים. לא שרתי ולא הופעתי אבל הייתה תקופה יפה, הופענו בפני חיילים ושם גם נולדה השריקה המשפחתית", מספרת כרמלה.
שכחו אותו בבית
מוט'קה וכרמלה התגרשו ב-1981, ולאחר מכן עברה כרמלה להתגורר בארצות הברית. הילדים אורלי וארז נשארו לגור עם אביהם מוטק'ה. "אני כבר הייתי גדולה, בצבא, היה לי חבר וחיים משלי אז הגירושין פחות השפיעו עליי", נזכרת הבת אורלי. "ארז היה בן 16 ולדעתי היה לו יותר קשה להתמודד עם זה שהמשפחה שלו כבר לא שלמה.
נכדו של מוטקה לבנון, אדר, בלוויה צילום: זמן חיפה
"אבא שלי היה מאוד מוכר ומקושר בעיר. הזמינו אותו לכל האירועים אבל הוא היה מין חמור עבודה כזה, לא בוהמיין אמיתי כפי שיכול היה להיות. אני זוכרת שבכל שעה שהייתי קמה הוא היה כותב, תמיד מוקף עיתונים, עם סיגריה בפה. אם זה באמצע הלילה, לא משנה מתי. גם בשבתות אי אפשר היה לדבר איתו, כי הוא היה משלים את כל שעות השינה מכל השבוע".
את אשתו השנייה, חנה, הכיר לבנון כשעבד ב"קול חיפה", והיא ניהלה את "קול העמק והגליל". "היינו מגיעים לחיפה פעם בשבוע לסגור עיתון, אז לא היו מחשבים והיינו צריכים לחכות עד שידביקו וידפיסו, ככה הכרנו", סיפרה חנה.
במהלך שנות התשעים החליטו בידיעות אחרונות לרענן את המקומון: במקום לבנון מינו עורך אחר, וכן מינו מנהלת חדשה וכתבים. בניסיון להחיות את העיתון אף שינו את השם מ"קול חיפה" ל"כותרת".
לבנון לקח קשה את המהלך הדרמטי של ידיעות. "נשפכו שם מיליונים על הסיפור הזה", נזכרת אלמנתו חנה. "המון כסף על פרסום ומודעות, טיסות, מסעדות וחשבון הוצאות לכל המנהלים. הכל לפי המוטו של העולם שייך לצעירים. בסוף לא יצא מזה כלום, כי גם 'כותרת' נסגרה ומוטק'ה רק נפגע מזה. הוא אכל את הלב מלשבת בבית".
לא עוזב את העיר
שנה אחרי נישואיהם של חנה ומוטק'ה ב-1990, הוא לקה באירוע מוחי. "כשנפתח "ידיעות חיפה" שהיה אז עוד עיתון עצמאי, מוטק'ה התנדב לערוך אותו, רק כדי שיהיה לו מה לעשות. הוא המשיך לעשות זאת עד לאירוע המוחי בו לקה, אלא שאחרי המקרה הוא קיבל שוב את הדלת בפנים, כשהעיתון לא קיבל אותו חזרה לעבודה. העבודה הייתה הכל בשבילו, החמצן שהוא נושם והאוכל שהוא אוכל", נזכרת חנה בכאב.
מוטקה לבנון מקבל אות יקיר חיפה מיונה יהב צילום: צבי רוגר, עיריית חיפה
"בגלל זה כשהוא הפסיק לעבוד היה לו כל כך קשה. הוא נורא רצה לחזור אבל אף אחד לא נתן לו במה. בעצם רק עידן יקיר, שקיבל את העריכה על 'כותרת' נתן לו טור שבועי ואת האפשרות לערוך קצת, פעם בשבוע. עם כל זה שהוא היה משותק, הוא לא ויתר, עשינו לו סד מיוחד וחיכה לו כסא גלגלים למעלה. עם כל הקושי הוא היה מטפס שלוש קומות פעם בשבוע, כדי לעבור על העמודים, לפני ששולחים אותם לדפוס, וזה נתן לו המון".
עד לרגעיו האחרונים המשיך לבנון לחלום על חזרה לעבודה. מידי פעם הוא היה מוזמן על ידי עיריית חיפה לערוך פרסומים שונים, וגם כמה גופים נוספים נתנו לו לערוך חוברות שהוציאו.
"אבל בשנים האחרונות כבר לא היה כלום", אומרת חנה בהתרסה כלפי כל אלו שלא זכרו לבעלה את פועלו הרב. "הוא לא הראה כלפי חוץ, אבל בלב פנימה זה היה בשבילו שבר. למגירה הוא לא הסכים לכתוב, וגם הספר שהוא תמיד איים לכתוב לא יצא לפועל. הוא עוד כתב שירים, עשה כמה ניסיונות לארוויזיון אפילו, אבל זהו", מסכמת אלמנתו חנה בכאב.
למרות כל טריקות הדלת שקיבל בעירו, לבנון היה קשור מאוד לחיפה ומעולם לא העלה על דעתו לעזוב את העיר. לא פעם הוא קיבל הצעות לערוך ב"ידיעות אחרונות" הארצי, אבל הוא לא הסכים לעזוב את חיפה. לימים קיבל את התואר המכובד "יקיר העיר חיפה".
החיים בלי ארז
אחרי שסיים בנו ארז את שירותו הצבאי, החליט כמו רבים מבני גילו לנסוע להודו. מוטק'ה חשש מנסיעה כזו. הוא הכיר את אופיו הנוח להשפעה של בנו, לאחר שבביקור קודם באמריקה הוא כמעט הצטרף לכת. לכן ניסה מוטק'ה לדחות את המכה. הוא החליט לא לסייע לארז במימון הנסיעה, והמליץ לו לחסוך לכך כסף בכוחות עצמו, ובין לבין גם הציע לו ללכת לשמוע הרצאות.
לווית ארז לבנון ענת זכאי
ארז שמע בעצת אביו, והחל לשמוע הרצאות בנושאי יהדות. משם הדרך לחזרה בתשובה כבר הייתה קצרה. האחות אורלי מספרת: "למרות שאבא ברח מהעבר הדתי שלו, החזרה בתשובה הייתה בשבילו סוג של הקלה, העיקר שהוא קרוב ולא באיזו כת בהודו".
ארז התחתן ועבר לגור בהתנחלות בת עין שבגוש עציון. נולדו לו שלושה ילדים והוא תמיד שמר על קשר עם משפחתו, כפי שמספרת חנה: "מוטק'ה מעולם לא הגיע לבת עין כי הוא פחד, אבל היה לו חשוב ביותר להישאר קרוב לארז. מי שהולך נגד רק מרחיק את האדם הקרוב אליו. הבית אימץ לאט-לאט את כללי הכשרות שהלכו והחמירו, אבל ארז ואשתו הגיעו לשבתות ונשארנו משפחה".
ב-2007, ארבע שנים בדיוק לפני יום פטירתו של מוטק'ה, נרצח בנו ארזבידי מחבלים. כשארז נרצח, מוטק'ה היה מאושפז במצב קשה בבית החולים, ורק אחרי שלושה שבועות החליטה המשפחה לספר לו על הטרגדיה שפקדה אותם.
"כל פעם התחמקנו עד שיום אחד, שלושה שבועות אחרי הרצח, הוא לא יכול היה לדבר אז הוא כתב על פיסת נייר: 'איפה ארז?'. אז החלטנו שאי אפשר לדחות יותר את הקץ", משחזרת הבת אורלי בכאב. "לא יכולתי להגיד את המילים אז אמרתי לו שפגעו בו מאוד קשה, מאוד מאוד קשה. אז הוא ישר שאל: 'הוא מת?'. אחרי דקה הוא החליף נושא, לא דיבר, לא שאל ולא רצה לדעת יותר".
הרגע המצמרר ביותר בלוויה של מוטק'ה היה הרגע בו התייצב אדר לבנון, בנו הבכור של ארז ז"ל, להגיד קדיש יתום על סבו. בלשון רהוטה ומבלי להתבלבל, כמי שמורגל במעמד, שלח אדר את סבו לדרכו האחרונה.
מכתב פרידה לאבא
זרי הפרחים על קברו של מוטקה בלנון צילום: זמן חיפה
אבא שלי היקר, אבא שלי המקסים!!!
אני יושבת וכותבת לך מכתב פרידה,
כל כך קשה להיפרד, וכל כך קשה לשחרר אותך.
אני לא רוצה לדבר על אבא שלי החולה, שנדהמנו כל פעם מחדש איך בתקופות הכי קשות שלו הוא מגיב בהומור שנון, בבדיחה טובה,
תמיד הכל אצלו בסדר, ואף פעם אין לו תלונות ולא קיטורים.
אני רוצה לזכור את אבא שלי לפני המהפך,
את חוויות הילדות המשותפות,
את אבא של כלבו ושל קול חיפה, שלהם נתן את הלב והנשמה,
את אבא שכל פעם שקמתי בלילה,
לא משנה באיזו שעה – הוא היה יושב, כותב ועובד,
את אבא שהיה מתגושש עם ארז במיטה הגדולה והעגולה,
ואהב לראות עם ארז סרטים מצויירים,
את אבא שאהב שאני שמה לו יד קרה על המצח כשכאב לו הראש,
את אבא שטיפל ודאג וטיפח אותנו כשאמא עברה לאמריקה,
את אבא האהוב והיקר שלי של פעם.
הילדים שלי והילדים של ארז נולדו לעולם שבו סבא יושב על כיסא גלגלים,
צריך לעזור לו, להיזהר עליו.
אבל למרות כל המגבלות הוא עשה להם את השוקו הכי טוב בכל העולמים, פתר איתם תשבצים, שיחק איתם דמקה, ונהנה מהם ואיתם.
(מדברי ההספד של אורלי ביתו)
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם