ראשי » מקומי » שפלה » חולון ובת-ים

סינמה סיטי: סיור בבתי הקולנוע הנטושים של בת ים

טלי בנדו לאופר, חובבת קולנוע ידועה שהיא ובת ים עושות האחת לשנייה חיים קשים, הצטרפה לסיור בעקבות בתי הקולנוע הנטושים של העיר. היא שמעה שלל סיפורים נוסטלגיים וכמעט הצליחה לראות את היופי מבעד לתוהו ובוהו של העיר

טלי בנדו לאופר | 18/5/2011 15:31

תגיות: בת ים,

כשהייתי בת שש, הלכתי עם אמא לסרט הראשון שלי. נכנסנו לאולם גדוש אנשים, אמא דאגה שלא ידחפו אותי, והובילה אותי לפניה.

קולנוע סביון צילום: טלי בנדו לאופר

בעודנו צועדות אל המקומות שלנו, העברתי אצבע מלטפת על בד המושבים, מתענגת על מרקמו הצמרירי. כשהחשיך האולם, אמא שלחה אליי יד מגוננת להפגת רתיעתי הידועה מהחושך, אבל לא הייתי זקוקה להגנה. התאהבתי.

על המסך הגדול התעוררו לחיים דמויות מעולמות אחרים. עד היום אני זוכרת את החיוך הרחב שנמרח על פניי הקטנות, וגם היום הוא מופיע כשאולם הקולנוע מתמלא חושך סמיך עד שכמעט ולא רואים דבר. אולם הקולנוע בו צפיתי אז בסרט נסגר מזמן. שמו היה "קולנוע העצמאות" והוא שכן בלב לבה הסואן של בת-ים ברחוב העצמאות, סמוך לגבול עם יפו.

ביום שבת האחרון הצטרפתי אל קבוצה די מרשימה של אנשים שערכה סיור בעקבות בתי הקולנוע הנטושים של בת ים. הסיור נערך במסגרת פרויקט סיורי השכונות העולמי שנקרא Jane's walk, שתפקידו לחגוג את חיי העיר, לסייר במקומות היסטוריים, לעודד פעילות בקרב התושבים ולעורר דיון בנעשה בעיר. בסוף השבוע הראשון של מאי נערכו סיורים דומים בכ-70 מערי העולם, ביניהן ברלין, ניו יורק, מדריד והשנה לראשונה גם בישראל.

זוהי שנתו החמישית של הפרויקט שנערך לזכרה של העיתונאית ומבקרת התכנון העירוני ג'יין ג'ייקובס, שספרה "מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות" נחשב לאחד הטקסטים המשפיעים ביותר על תכנון הערים בעשורים האחרונים. יוזמת הבאתו של הפרויקט אל אזורנו שייכת לניסן אלמוג, בחור צעיר בן 27, שגדל בבת-ים ואף העביר את הסיור.

אלמוג, סטודנט לתואר שני בגיאוגרפיה ותכנון עירוני, מספר שהפרויקט נעשה ללא מימון במכוון, מתוך רצון להותירו צנוע ולא מסחרי. "רציתי לשמור על צביון חופשי וללא ספונסרים", הוא אומר. "אני מאמין שבשנים הבאות, כשנרצה להרחיב את האזורים בהם נסייר, נצטרך מימון. כרגע לשנה ראשונה הסתפקנו במתנדבים, פרסום ברשתות חברתיות ובעיקר מפה לאוזן".

עכשיו באים?

את הסיור אנחנו מתחילים בכיכר המצבה, בה אנו נפגשים. הקבוצה, שהורכבה מכ~30 אנשים צעירים ומבוגרים, כללה את תושבי העיר, וגם תתפלאו, כאלו שאינם. "אני חוקר את ההיסטוריה של העיר בשנות ה-20'" אומר לי ארנון, בת;ימי במקור, כיום תל אביבי, כשאני מנסה לברר מדוע הוא מבלה את השבת שלו בלבה של בת ים, השוממת עד מאוד ביום זה.

"זוהי העיר הלא דתית הכי צפופה בארץ, עיר ותיקה מאוד עם עבר עשיר שגם תושביה לא מודעים אליו. משום מה היא לא נצרבת בתודעה, לא מקבלת את הכבוד שמגיע לה, ואני מנסה לברר

למה".

בית הקולנוע הראשון בסיורנו הוא "קולנוע סביון" הממוקם ברחוב העצמאות בעיר. התושבים הוותיקים מחייכים כממתיקי סוד כשאנו צועדים בחניון שפעם היה קדמת בית הקולנוע. בניין ישן, מתקלף ומנוקד בכתמי עשן אוטובוסים.

"איזה כיף היינו עושים פה, לא היה שבוע שלא היינו מבלים כאן", אומרת אורה, תושבת העיר בשנות ה~50 לחייה. "כל חיי גרתי כאן, וכל חיי אגור. ברור שיש בעיר דברים שאני לא מרוצה מהם, אבל מהסך הכל אני מרוצה. יש בעיר אנשים חמים, יש ים מקסים, יש כל מה שאני צריכה".

בית הקולנוע הוקם בשנת 1957 ונבנה ללא גג במטרה שיתפקד כקולנוע לימי הקיץ, בהם אפשר ליהנות מבריזה קרירה בשעות הערב. בפועל, לאחר חמש שנים כאלו נבנה גג. הסיבה הרשמית היא גשם שהרס אט אט את בית הקולנוע. דליה, תושבת המקום, מספקת לנו את הסיבה האמיתית: "היו זורקים ביצים אל תוך אולם הקולנוע, זה היה מאוד מצחיק. כשהסדרנים היו רצים החוצה לגרש את הפרחחים, הם היו מטפסים על העצים הסמוכים ומהם קופצים אל אולם הקולנוע ומתגנבים לסרט חינם".

אין ספק שהנוסטלגיה חוגגת. עשרות זיכרונות נזרקים לאוויר הרחוב בו אנו עומדים, ומילים מתערבבות זו בזו."סרט עלה 35 אגורות! 35! זה לא נקלט בכלל! גם יכולנו לקנות כרטיס אחד ולראות בו סרט אחרי סרט. היו מקרינים בו סרטים טורקים והודים, והדמעות היו נשפכות פה כמו מים", נזכרת אורה והשאר מהנהנים בהתלהבות.

בשטח בית הקולנוע, שנסגר בשנות ה-80', מתחלפות תדיר חנויות בעלות נופך פחות רומנטי, "הכל בדולר" וחנות לבני נשים מנסות למכור את מרכולתן בציר הרחוב הסואן הזה.

כניסה לקולנוע עצמאות צילום: טלי בנדו לאופר

בשנת 2010 הוחלט בוועדה המחוזית לתכנון ובנייה כי על חורבותיו של בית הקולנוע ייבנה מגדל בן 25 קומות שייקרא "מגדל העצמאות". מטרת בנייתו היא "להביא את הצעירים לעיר, סטודנטים וזוגות טריים", מסביר אלמוג. אני שומעת את המילים, אך הן נספגות באוויר העיר המפויח ונמוגות.

מעולם לא תכננתי להישאר בעיר מעבר למה שאצטרך, והנה בגיל 28 אני עדיין גרה בה ועדיין לא מרגישה חלק. את שנות ילדותי ובגרותי העברתי כאן, גם אני אכלתי פיתה אצל "שיפודי ציפורה" וגם אני, בעברי הרחוק, הסתכלתי ומדדתי מכל טובו של חלון הראווה ב"שלאגר", אבל עליי העיר הזאת אינה מהלכת קסם. אני עושה לה, והיא לי, חיים קשים.

בשנים האחרונות, שנים בהן לחיאני תפס פיקוד, בת-ים מנסה לשנות את אופייה, מסגלת נימוסים והליכות ומזמינה אורחים מערים אחרות לצפות בה בשלל מופעיה. ואני מסתכלת אך לא מביטה, לא מתרשמת מכל הנעשה ולא שוקלת דיור קבע.

"עכשיו באים?" זועק מוחי לכל אורך הסיור, שבא אך ורק להתרפק על העבר. "עכשיו באים?" הוא שואל. למה לא קודם, כשאמרו שאני גרה בצד הלא טוב של העיר (רחוב הגבול). עכשיו באים, כשהייתי צריכה לשרת עם ילדי טובים בגלילות ולהצטדק על היותי בת ימית, ועוד אחת גאה. עכשיו באים, כשלמדתי בתל אביב וכל אדם חדש שהכרתי הרשה לעצמו לגבש עליי דעה מרגע התוודעותו לבת ימיות שלי ולפנק אותי בכך ש"איני נראית כלל וכלל בת ימית ובכלל לא הייתי מנחש".

רינגו 007

את הסיור, או יותר נכון מסע רגלי, אני עוברת בניסיון לחבב את העיר הזאת, על שלל אתריה כשאנו עוברים על פניהם. הקולנוע הבא בסיור הוא "קולנוע העצמאות" הנמצא בין הרחובות רוטשילד והעצמאות, הקולנוע בו צפיתי לראשונה בחיי בסרט.

שלולית מים עכורים מקדמת את פנינו בעוד אנו יורדים בגרם מדרגות לפסאז' המאכלס מספר מפתיע של חנויות למוצרי בעלי חיים, בתים ואת מבנה בית הקולנוע המדובר. חלק מהסיבות לסגירתו הוא שיפוע גדול המצוי ברחוב, שגורם למי הביוב לעלות על גדותיהם – גם במתחם בית הקולנוע עצמו.

ניסן אלמוג צילום: טלי בנדו לאופר

"ליד הקולנוע היה את הדיסקוטק רינגו 007", מצביעה דליה על דלת חלודה הנעולה מזה שנים. דליה, מתאמת קשרי קהילה עבור העירייה, גרה בבת~ים כל חייה. "היינו יוצאים לכאן המון, לרקוד, שנים שלא חשבתי על זה", היא מחייכת בשביעות רצון. קולנוע העצמאות נסגר בשנות ה~90', בדומה ליתר בתי הקולנוע בסיור זה.

במהלך הסיור אני פוגשת בני זוג צעירים בשנות ה~30 לחייהם שעברו לעיר. "שנינו מקיבוץ בצפון הארץ ורצינו לגור במרכזה", מחייכת שירן, בת הזוג. "לאחר בחירה מושכלת החלטנו על בת ים".

כשאני שואלת איך הבחירה נראית לאחר שנתיים בעיר, היא עונה כי עדיין טוב להם, אך עם כמה אלמנטים פחות נחמדים. "השכנים קצת צעקנים, אך יש את זה בכל מקום, ואת מערכת החינוך עדיין לא ניסינו, כך שאני לא יכולה לבקר אותה", היא אומרת ומלטפת ראשה של בתה התינוקת.

אל התחנה הבאה בסיור, קולנוע "בת ים" הנמצא בפינת הרחובות רוטשילד-דניאל, אנו מגיעים במהרה. "רדיוס קטן כל כך ושלושה בתי קולנוע", אני תוהה בקול רם. הבת ימים הוותיקים מסבירים לי כי פעם היה פה ביקוש, וההמון דרש הצגות ששודרו זו אחר זו. "בת ים בשנות ה~70' הייתה תוססת ומלאת חיים, היו מגיעים לבלות בה מכל קצוות הארץ, ובתי הקולנוע היו שוקקים. היינו קונים קונוס גרעינים ונכנסים אל מה שהציגו באותו הזמן, בלי שאלות או בירורים", מבהירה אורה.

בהגיענו אל המתחם, בניין מפלצתי בגודלו מקדם את פנינו. הופתעתי מהתקדמותה הנמרצת של הבנייה, שכן מידי פעם אני עוברת במקום ובכל זאת לא עליתי על גודל הנחישות של הקבלן. שלט בדמות מסך קטיפה אדום קורא להמונים לקנות במקום דירה.

סיור בין בתי הקולנוע של בת ים צילום: טלי בנדו לאופר

"בואו לגור בפרויקט היוקרתי של בת ים", הוא זועק ואני לא מאמינה לו. בשנת 2007 נמכר שטח בית הקולנוע ובמקומו נבנה כעת "רוטשילד טאוואר", 15 קומות, ו-39 יחידות דיור. "לעיתים היו הצגות די ריקות מאדם, ובקולנוע חשבו על פתרון יצירתי איך להביא אנשים, אז עשו קרבות אגרוף", משתף איציק.

"רק בבת ים", אומר קול שמשקף את מחשבותיי ואיציק ממשיך בסיפורו. "הקרבות היו יקרים עבורנו ולא יכולנו להיכנס, אז היינו מציצים מחלון צר אל תאי ההלבשה של המתאגרפים. פעם אפילו מתאגרף איטלקי הכניס אותנו מהחלון אל האולם בו נערך הקרב". כולם מחייכים, מרוצים מסיפורי העבר ורק אני נשארת מהורהרת. "מרפסת שמש מרווחת, שומר בקומת הכניסה, לובי מפואר ובית קולנוע פרטי לדיירי הבניין לזכר הקולנוע הישן", הם רק חלק מהפינוקים להם יזכו רוכשי הדירות.

נשמע לא רע בכלל, משהו בכל זאת מצליח לחדור אליי, נוסטלגיה הנארגת בהזדהות עם יתר משתתפי הסיור. אולי גם אני יכולה לראות את היופי מבעד לתוהו ובוהו שהעירייה שואפת לנקות בבוא היום, אולי גם אני אוכל להרגיש חלק, אולי אני כבר מרגישה. אבל לא על חורבותיו של מה שהיה פעם ביתם של החולמים – בית קולנוע.