ראשי » מקומי » מרכז » תל אביב-יפו

ת"א: תולדות הפארסה העירונית ושמה כיכר דיזנגוף

מאות מיליוני שקלים. שלושה ראשי ערים. שני סקרי תושבים. חוזה מופרך אחד. השיפוצים שיתחילו בשבועות הקרובים בכיכר דיזנגוף בתל אביב הם רק עוד פרק בתולדותיה של פדיחה עירונית

בשבועות הקרובים תתחיל עיריית תל אביב לשפץ את המזרקה של אגם בכיכר צינה דיזנגוף. שוב.

המזרקה ששלמה להט (צ'יץ) כינה אותה "יצירת אומנות שלא הייתה כמותה בתולדות המדינה ואולי בעולם כולו" - ולאחר מכן התחרט על דבריו וניסה להסירה  - ליוותה שלושה ראשי עיר ומיליוני שקלים מכספי הציבור.

היללו אותה, לעגו לה, רצו להעתיקה ממקומה, רצו להחריבה, ובעיקר רצו להחזיר את הגלגל אחורה ולא להקים אותה כלל. כך התגלגלה הסאגה המביכה בתולדות של תל אביב, שרחוקה מלהסתיים.

1938: חנוכת כיכר דיזנגוף המקורית.

1978: הכיכר מורמת מעל מפלס הרחוב, במטרה לפתור את בעיית התנועה.

דצמבר 1981: צ'יץ מספר על כוונותיו להחליף את מזרקת הזכוכית של האמן אלן דוד בפסל חדש של יעקב אגם. ברכישת הפסל יושקעו 200 אלף דולר, בזמנו 3 מיליון שקלים. ההשקעה תמומן מכספי הקרן לפיתוח תל אביב.

אפריל 1982: אגם מציג דגם של הפסל שיוצב בכיכר דיזנגוף. אמנים מביעים התנגדותם להחלפת יצירתו של דוד וטוענים כי העירייה איננה מטפלת בה והאמן עצמו מגיע מדי פעם לנקות את הפסל.

1984: נחתם חוזה בין יעקב אגם, הקרן לפיתוח תל אביב ועיריית תל אביב בו מצוין כי: "העירייה נוטלת על עצמה לתחזק את הפסל בצורה סבירה ונאותה לעולמים, ובתמורה מקנה האמן לעירייה בעלות שלמה על הפסל, למעט זכויות היוצרים, מרגע הצבתו והקמתו

בכיכר צינה דיזנגוף...

"העירייה נוטלת על עצמה לתפעל את הפסל במועדים ובשעות סבירות שלא יפחתו מ-25 שעות בשבוע. תפעול הפסל פירושו הפעלת מזרקת המים והאש". בעתיד ייטען כי ההתחייבות "לעולמים" הייתה אחת מדרישות התורמים.

אפריל 1986: מתחילות עבודות התשתית בכיכר. להקמת הפסל. עלות הצבתו מוערכת בחצי מיליון דולר שגויסו מתרומות, מחצית מהם מצד המיליונר היהודי יוסף בוכמן מפרנקפורט (אותו בוכמן שוויתר לאחרונה על שטח הדולפינריום בבעלותו לאחר שנים בהן סירב לעשות זאת, תמורת שטח חלופי מצדו השני של הרחוב).

יולי 1986: נחנך הפסל "אש ומים" בכיכר דיזנגוף. האמן יגאל תומרקין ל"מעריב": "אני לא רואה שם שום פסל, יש שם עוגה מסתובבת... בכלל, מהרגע שהרימו את החטוטרת הזו מתוך הקרקע התחילו הצרות, צריך לשלוח חבלן שיוריד אותה עם טנ"ט".

באותו חודש אומר חבר הכנסת מרדכי וירשובסקי בישיבת מועצת עיריית תל אביב כי: "יש להקים ועדת חקירה ולמצוא מי האחראי על הצבת המזרקה... הפסל הזה יהיה תקוע שם עד שיבוא ראש עיר חדש ויסיר אותו. בינתיים, אנחנו האזרחים, נסבול".

אוגוסט 1986: "מעריב" חושף: "מזרקת אגם עלתה 312 אלף דולר לשנה במקום 18 אלף. תכנון לקוי של אומדני הוצאה באחזקת מזרקת אגם בכיכר דיזנגוף בתל אביב הביאו לחריגה של 1600 אחוז. מבקר העירייה טוען כי המתכננים לא לקחו בחשבון הוצאות שכר, ניקיון ושמירה על המזרקה". בהמשך פורסם כי רק עבור אבטחת הפסל העירייה משלמת 7000 דולר בחודש.


ספטמבר 1991: צ'יץ חוזר בו ומודה ששגה באשר לפסל. אגם מביע בפליאה אך אומר: "אם הוא רוצה להעביר את המזרקה למקום יותר טוב אז בבקשה, אני מוכן לעזור לו לפתור את בעיות העיר".

אוקטובר 1991: עיריית תל אביב מתכננת שינויים בכיכר דיזנגוף במסגרתם תחזור הכיכר למראה הקודם. בין היתר מתכננת העירייה להפוך חלק מרחוב דיזנגוף למדרחוב ולהעביר את המזרקה למיקום אחר. התורם בוכמן בתגובה:

"עדיין לא הסכמתי להעתקתה של המזרקה מכיכר דיזנגוף, אני רשאי לתבוע החזר של 400 אלף הדולרים שתרמתי". גם אגם מפתיע בשינוי דעתו: "בחוזה שלי עם העירייה כתוב שהפסל צריך לעמוד במקום הספציפי הזה ואסור להוריד אותו בשביל לשים פסל אחר".

נובמבר 1991: אגם שוב משנה דעה ואומר לתקשורת: "אם יחליטו שטובת הציבור מחייבת את הזזת המזרקה אני מוכן לדון באפשרויות". עם זאת, תוכנית המדרחוב נגנזת בשל הערכות כי תעלה קרוב ל-50 מיליון שקל.

מאי 2000: בעירייה מחליטים לבטל את חוזה האחזקה לפסל. מהנדס העיר החדש, דני קייזר, מודיע כי העירייה תקים את פרויקט דיזנגוף במסגרתו תיהרס הכיכר הנוכחית ותיבנה כיכר חדשה במפלס הרחוב. בחודשים הקרובים הפסל לא יתוחזק ולא ינוקה, מה שיוביל להידרדרות במצבו החיצוני.

אוקטובר 2000: חברת "אתרים" נבחרת לביצוע העבודות של כיכר דיזנגוף. תושבי העיר יתבקשו לחוות דעתם על התוכנית לפרויקט.

דצמבר 2000: נערך סקר תושבים וסוחרים בדיזנגוף במטרה להחליט כיצד לשפץ אותו. בין האפשרויות: הורדת הכיכר למפלס הרחוב והחלפתה בצומת רגיל, הורדתה לגובה הרחוב כמדרחוב או החזרתה למצב הקודם - מעגל תנועה במפלס הרחוב.

מרץ 2001: אגם תובע את עיריית תל אביב וקרן תל אביב לפיתוח על סך  180 אלף שקל בגין תחזוק לא הולם של המזרקה ופגיעה בשמו הטוב כאמן.

יולי 2001: סקר חברת "אתרים" קובע כי רוב תושבי העיר רוצים שכיכר דיזנגוף תחזור למתכונתה המקורית. רובם מביעים סלידה מהמזרקה של אגם.

אפריל 2002: תביעתו של אגם מסתכמת בהסכם פשרה עם העירייה שמקבל תוקף של פסק דין. העירייה נדרשת לשפץ ולהפעיל מחדש את מזרקת האש והמים "תוך שלושה חודשים מפסק הדין.

השיפוץ יהא כללי ויסודי ויכלול- החלפת מסבים, הידראוליקה, תאורה, הדלקה, הפעלת המזרקה ותחזוקתה, כנקבע בהסכם משנת 1984... להפעיל המזרקה, לרבות מופעי האש והקול, תוך שנה". 

מאי 2002: תכנית עיריית תל אביב להשטיח את כיכר דיזנגוף מוקפאת בשנית. כיוון שעלות הפרויקט מוערכת ב-50 מיליון שקל הוחלט להמתין לבחירות הבאות לראשות העירייה בעוד כשנתיים.

יוני 2003: המזרקה משוקמת בעלות של 400 אלף שקל. אגם איננו שבע רצון משחזור צבעי היצירה.

אוגוסט 2004: למרות התוכניות להשטחת הכיכר, העירייה מתחילה בפרויקט שיקום גשר דיזנגוף בעלות של מיליון וחצי שקל.

ספטמבר 2006: פעם שלישית גלידה? העירייה שוב מכריזה כי בחודשים הקרובים תשטיח את כיכר דיזנגוף. המזרקה כמוקש: "בעייתי בגלל הסעיף בחוזה על הנצחיות. אני מקווה שיגיעו עם אגם להסכמה ולשיתוף פעולה", אומר ל"מעריב" מהנדס העיר לשעבר, דני קייזר.

אפריל 2007: תוכנית השיפוצים והזזת המזרקה קורמת עור וגידים. על פי התוכנית תיהרס הכיכר ותיבנה מחדש על הכביש, כפי שהיה עד שנת 1978. התוכנית אמורה להסתיים עד שנת 2009, לרגל חגיגות ה-100 לתל אביב. משרד התחבורה נותן אישורו.

אוגוסט 2007: על פי עיתון "הארץ" מועצת העיר אישרה הקצאת 2.8 מיליון שקלים לקיום "בדיקת היתכנות" הריסת כיכר דיזנגוף והחזרתה למפלס הקרקע.  את הבדיקה תקיים חברת "נתיבי איילון" והיא תכלול התייחסות להסדרי התנועה באזור, העיצוב האדריכלי ופתרון לפסלו של יעקב אגם.

מאי 2009: אגם פונה לבית המשפט בטענה שהעירייה לא מכבדת את הסכם הפשרה לפיו התחייבה לשפץ ולתחזק את המזרקה ומאשים אותה בביזיון בית המשפט. לטענת העירייה היא סיימה את השיפוץ בשנת 2003 בעלות של 400 אלף שקל ולכך נוספת עלות תחזוקת המזרקה העומדת על 100 אלף שקל בשנה.

במשפט מודה מנהל האגף לשיפור פני העיר, שמוליק קצ'לניק, כי המזרקה לא נצבעה בצבעים מתאימים ושברגע שייכנס תקציב ייערך תיקון. השופטת קובעת כי הצדדים יכינו חוזה מסודר לקביעת סדרי העבודה העתידיים במזרקה, ובכללו מסמך מפורט שיעסוק בפרטים הטכניים של השיפוץ ובלוחות הזמנים.

יולי 2010: החלטה בבית המשפט השלום בתל אביב - המזרקה תשופץ בשנית תוך שנה.

מאי 2011: עיריית תל אביב מסיימת לבצע סקר תושבים (בשנית) שיקבע את עתידה של כיכר דיזנגוף. לתושבים מוצעות שלוש חלופות - השארת הכיכר מוגבהת ושיפוצה; הנמכת הכיכר למפלס הרחוב; הנמכת הכיכר למפלס הרחוב ובניית חניון תת קרקעי. המזרקה מוזכרת בחלופה הראשונה בלבד, אך במכון "דחף" המבצע את הסקר מודים כי המזרקה נכללת בכל החלופות.

יולי 2011: עיריית תל אביב מתחילה שיפוץ נוסף של המזרקה, בהתאם לפסיקת בית המשפט. שיפוץ המזרקה עתיד להימשך כשנה. לא ידוע מתי יחלו העבודות לשיפוץ הכיכר כולה. "העירייה כבר חרגה מהזמן המותר והיא חייבת להתחיל את השיפוצים עכשיו, בלי קשר לשיפוץ הכללי", מסביר עורך דינו של יעקב אגם, ישי בית-און.

על התעקשותו של אגם כי המזרקה תישאר במקומה, אומר בית-און: "לא נתנו לו תשובות. היה שלב שרצו להעביר את המזרקה שלו למוזיאון תל אביב ואחר כך למגדלי נאמן ובאיזהשהו שלב הוא התחיל לקבל ייצוג משפטי, הבין שיש חוזה ויש לו זכויות ושלא יכולים להזיז סתם ככה את היצירה שלו".

ולמרות זאת, בית-און שומר על אופטימיות: "האמן לא פוסל אף אפשרות באופן עקרוני, אבל היא צריכה להיות מכובדת ותחת תיאום והסכמה. צריכה להיות סיבה טובה להעביר את המזרקה למקום אחר, מאחר ונקבע שהיא תהיה בכיכר דיזנגוף לעולמים".

"אבא שלי אמר שאחד הדברים שהוא מתחרט עליהם זו כיכר דיזנגוף", מוסיף בנו של צ'יץ, חבר המועצה דן להט. "בזמנו זה היה נראה הפתרון לבעיות התנועה, אבל בדיעבד אנחנו מבינים שזו הייתה טעות ואבא שלי היה הראשון להודות בכך".

ומה אומר צ'יץ עצמו? "אני חושב שהפסל יפה, צריך להשאיר אותו איפה שהוא נמצא".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...