מחוץ לבועה: למה התל-אביבים כל כך פרובינציאלים?
התל-אביבים, שמחשיבים את עצמם רחבי אופקים, משכילים ואנשי תרבות, מתייחסים לעירם כאל נזר הבריאה. הבעיה: זוהי נקודת השקפה פרובינציאלית עד כדי גיחוך
תל-אביבים לא אוהבים לצאת מחוץ לעירם, העולם בחוץ לא פלורליסטי ומתקדם כמו העיר שלהם, יש שם גזענות, שמרנות, צרות עין והגרוע מכול - פרובינציאליות, כזו שמוגדרת יותר על ידי האימה של התל-אביבית ופחות על ידי הפרוורניק המצוי.
"אני לא יוצא מחוץ לעיר" - משפט שאפשר לשמוע תדיר כשהוא מלווה בשמץ גאווה. אפילו ירושלים, מתחרה ראויה עם שפע של ברים, בתי קפה, הופעות פסטיבלים והיכלים, לא נחשבת יעד ראוי. התל-אביבים לפעמים מתייחסים לעירם כאל נזר הבריאה וזוהי נקודת השקפה פרובינציאלית עד כדי גיחוך.
אזרחי העיר שמחשיבים את עצמם רחבי אופקים, משכילים ואנשי תרבות, לא יצאו ללמוד מה נמצא מעבר לקו הגבול המוניציפלי. הם ייסעו לשבועיים בפריז או ברצלונה, אבל לא יעזו ליהנות מיופייה של עכו או ירושלים. הם יקפצו לברלין או ללונדון, יטוסו להודו ויסיירו בהרים עד שיאזל החמצן בריאותיהם, ישוטטו ברחובות ניו יורק ואפילו יטיילו בסנטרל פארק. אבל הירקון? הצחקתם אותם. חלקם לא יהיו מוכנים לצעוד בדרך עפר בעיר.
הרתיעה הזו הדדית. "עדיין בתל אביב?" שאלה אותי מכרה מהתיכון. "כן", עניתי , "אני מסוגלת לגור רק בעיר". "גם ראשון לציון זאת עיר", העירה בעלבון. "לא ממש, לא מבחינה תרבותית. הייתי מוכנה לשקול רק את חיפה וירושלים". "תל אביב זה סיוט", החזירה בעלבון מוניציפלי, "אני שונאת לנסוע אליה".
לכל עיר מרכזית יש גאווה גאוצנטרית וסנוביות בריאה. לדידם של תושבי מוסקווה אין עוד עיר אחרת ברוסיה הגדולה, והניו-יורקים יתבוננו בבוז על כל מי שמטפח גינה בקדמת ביתו, אבל בואו נודה באמת - תל אביב היא לא מוסקווה ולא ניו יורק.
בסך הכול אי של ליברליות בתוך אי של ליברליות בתוך מזרח תיכון מיוזע ופרימיטיבי.
רק שם יש אין-ספור תיירים, דיפלומטים, עובדים ומתנדבים בארגונים בינלאומיים. ההיצע של אכסניות בן יהודה מחוויר לעומת המגוון בברים של מזרח ירושלים.
שום אדם אינו יכול לקרוא לעצמו איש העולם הגדול אם אינו חוקר גם את העולמות הקרובים אליו. אני יכולה להבין את הפרנויה של התל-אביבית מן הפרוור, גם אני לוקה בה, אבל לא כל מי שיוצא לרגע מהעיר חוזר אליה בנעלי קרוקס, חולצת סוף מסלול ומשכנתה בדרך.
אני לא מציעה לתל-אביבים לצאת למסע במודיעין, אף שאפשר להשכיל וללמוד ממנו על טעויות של תכנון עירוני. אני מציעה להם לצאת לבלות בירושלים, עם אלפי הסטודנטים לאמנות במערב, הזרים במזרח ומזג האוויר המשובח.
ממליצה בחום לנסוע לסוף שבוע בחיפה, העיר היחידה בארץ שיש בה דו-קיום. לבלות את היום בקפה "מסדה", לשמוע הופעה בבר "תיכון" או לרדת לשתות במעיין הבירה, החמארה של העיר התחתית.
גם מסע קטן בטבע לא יהרוס להם את המוניטין. לא חייבים לנעול מגפי הליכה בשביל יציאה קטנה מהעיר, אפשר לנסוע לאבו גוש, חצי שעה מתל אביב, ולגלות הרים ונפלאות. על הר הרוח למשל יש מחלבה קטנה ומשובחת, מפוספסת בעדרי עזים ובמסלולים עם תצפיות נהדרת. אפשר לוותר על החומוס באבו גוש וההיתקלות בעמך ישראל שכל כך מלחיץ את התל-אביבי המסתגר, ולשתות יוגורט מלכותי בין כלבי רועים ואדמת טרה רוסה.
אפשר לקחת רכבת לזיכרון יעקב, או אפילו לבאר שבע, המקום הכי קרוב שיש לנו לעיירת קולג' אמריקנית. ההורמונים שמשתוללים בעשרות הברים שברובע הסטודנטים לא יביישו את חופשות האביב הידועות לשמצה בחופי קנקון. אז מה אם הפסקול מעודכן לשנת ,98' מבטיחה לכם שאצל הינקים זה יותר גרוע. לאנשי העיר הפרנואידים ביותר אני ממליצה להיעזר בדמיון מודרך - חשבו על הרכבת כתחתית עירונית שמובילה אותך לרובע אחר בעיר. הרי המרחק בין חיפה לתל אביב זהה לזה שבין ברוקלין למנהטן.
תל-אביבים הם אנשים של הרגלים: בית קפה קבוע, בר קבוע, דילר קבוע. מעניין שדווקא עיר שחושבת את עצמה מלאת חיים מגדלת יצורי נוחות ונחמה שמתחפרים עמוק בתוך האפרוריות והבריזה הדלה, ולא מוכנים להחליף אותם בכמה שעות של הרפתקה.
אלה מכם שהצליחו להחתים את הדרכון התל-אביבי, הזמינו חבר סרבן לנסיעה ליפו וחטפו אותו לעיר אחרת, בסוף הוא יודה לכם. רק אל תשכחו להביא בקבוק ויסקי מהדיוטי פרי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם