ראשי » מקומי » ירושליםגלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

נער רפול והמ"מית שלו הפכו למנהלי תיכונים במודיעין

בימים אלה, כשמציינים שבע שנים למותו של רפאל איתן, אסור לשכוח את תכנית "נערי רפול". לפני 23 שנה אמרה קצינה צעירה בפרויקט למיכאל בן שטרית, שנזרק מכל המסגרות והיה עריק מצה"ל, כי היא לא תוותר עליו. היום שניהם מנהלים עמיתים בבתי ספר תיכוניים במודיעין

מיכאל בן שטרית לא ישכח את הרגע הזה לעולם. זה קרה ב-1988. הוא היה נער מבית שמש שהתגייס לצבא במסגרת פרויקט "נערי רפול". המסגרת הצבאית הנוקשה הייתה קשה לו ואז הגיעה נקודת המשבר. חברתו דאז הודיעה לו: "אני בהריון וחייבת לעשות הפלה, בוא איתי, אני פוחדת".
 
בן שטרית ביקש ממפקדת הכיתה שלו להשתחרר ונענה בסירוב מיידי. "אמרו לי שהחברה היא לא קירבה משפחתית ראשונה, ולפי הנהלים אסור לי לצאת", הוא משחזר בחצי חיוך. הוא לא היסס לרגע וברח מהבסיס.

כשחזר לבסיס בצפון הוא נשפט ל-28 יום בכלא. "היה לי ברור שאחרי הכלא אני חוזר הביתה, שבצבא אני לא נשאר", משחזר בן שטרית. "היה לי מאוד קשה שם בכלא. עמדתי מול המ"כית ורציתי להרביץ לה. מכות ממש! דרשתי קב"ן ולא נתנו לי, אז התעצבנתי. פתאום הגיעה מפקדת המחלקה שלי מהבסיס וביקשה לדבר איתי ביחידות. היא אמנם הייתה מבוגרת ממני רק בחמישה חודשים, אבל נראתה לי כמו אלוהים".

גם אחרי 23 שנה, בן שטרית עדיין מתרגש ממה שאירע בשיחה הזו: "היא אמרה לי משפט ששינה לי את החיים, חד וחלק, ממש כך. 'אתה חזרת לפה כי אנחנו רוצים אותך, ואני לא הולכת לוותר עליך. אם אתה לא תסיים פה, זה כי אתה מוותר עלינו'. אף פעם לא אמרו לי כזה משפט. רציתי לסיים צבא אבל בכל מסגרת שהייתי נתנו לי לעזוב בקלות ונתנו לי הרגשה שזו הקלה עבורם שאני עוזב.

"מישהו סוף סוף אמר לי שהוא לא מוותר עליי, שאני לא מציק לו. בתוך חודש הפכתי להיות חייל סופר חיובי. מינו אותי לחניך תורן, שעבורי זה היה דבר גדול, עם שרוך שנתן לי תחשה עילאית, תחושה של מעמד, כבוד, אמון - זה היה בשבילי הכל".

הנער ההוא שהיה בדרך הבטוחה להצטרף לחברי הילדות שלו שהידרדרו לסמים ולעבריינות, היום מנהל בית את בית הספר הטכנולוגי "ברנקו וייס" במודיעין. מדובר בבית ספר שהוקם במטרה לספק הזדמנות נוספת לנוער בסיכון ולתלמידים נושרים. בכנס מנהלים של העיר מודיעין שנערך לאחרונה, רצתה המפקחת מטעם משרד החינוך לשבור את הקרח בין המנהלים השונים.
 

היא ביקשה ממיכאל לספר שני סיפורים, האחד אמת והשני שקר. "המשפט הראשון שאמרתי הוא שבן גוריון הרים אותי על הידיים בגיל שלוש, המשפט שני הוא שעפתי מקורס טיס חודש לפני הסוף", הוא מתאר את מה שאירע. "רוב המנהלים חשבו שהסיפור על קורס טיס הוא הנכון. סיפרתי להם שכשהייתי עם המשפחה בטיול בכנרת בגיל שלוש, בן גוריון היה שם במקרה והרים אותי על הידיים. לגבי המשפט השני, אמרתי שאני בכלל הייתי בנערי רפול".

באותו רגע קמה על רגליה הילת אופנהיימר-שילה, מנהלת בית הספר הסמוך עירוני ג' על שם מוטה גור במודיעין. המנהלת העמיתה מכירה את בן שטרית כבר שנתיים במסגרת פעילותם החינוכית המשותפת, אבל הם מעולם לא שוחחו על השירות הצבאי. "היא סיפרה שגם היא הייתה שם בתור קצינה, ושאלה אותי באיזה מחזור הייתי". מהר מאוד התברר שאופנהיימר-שילה היא היא הקצינה ששינתה את חייו של בן שטרית ושניהם הגיבו בהתרגשות גדולה.

"הוא מיד חיבר את כל התמונה ואמר לי שהייתי המ"מ שלו", מספרת אופנהיימר-שילה. "הוא סיפר שאמרתי לו אז משפט ששינה את כל החיים שלו והביא אותו למקום שבו הוא נמצא היום". בן שטרית: "הכרתי אותה כמ"מ, לא כהילת. זה מדהים שהיום שנינו מנהלים בתי ספר במודיעין, אבל במשך שנתיים לא נפל לי האסימון. אני פשוט חייב לה את חיי".

בתחילת החודש ציינו בצה"ל 30 שנה להקמת בסיס חוות השומר בגליל העליון ולפרויקט המקא"ם (מרכז קידום אוכלוסיות מיוחדות), המוכר יותר בכינוי "נערי רפול". השבוע ימלאו שבע שנים למותו של מקים הפרויקט, הרמטכ"ל דאז רפאל איתן ז"ל. הכוונה הייתה לגייס נערים שבאופן רגיל לא היו מגויסים לצה"ל בשל השכלה נמוכה, עבריינות, שימוש בסמים ועוד. הגיוס כלל מפרט חינוכי מיוחד וטירונות של ארבעה חודשים לפחות.

בן שטרית זכה בצבא להזדמנות אמיתית לסלול חיים אחרים והחל שם תהליך ארוך של שינוי. "בשבוע שעבר הבן שלי חגג יום הולדת 14 וישבנו לאכול במסעדה", הוא אומר. "אמרתי לו שאף פעם לא ישבתי עם ההורים שלי במסעדה, ועד לאותו הרגע מעולם לא חשבתי על זה. גדלתי בבית עני מאוד, אבל לא הרגשתי עני. גדלתי בבית שמש במשפחה עם 11 ילדים, אבא לא עבד ואמא החזיקה את הבית. עד כיתה ט' למדתי בישיבה חרדית, למרות שלא היינו חרדים בכלל. זו הייתה דרך טובה להציל אותי מהרחוב ומהסמים וזו גם הייתה פנימייה, כך שזה היה חיסכון כלכלי".

בן שטרית עסק מדי פעם במה שהוא מכנה בעדינות "פעילות לא חוקית" ואילו בסביבתו היו כאלו שישבו בכלא וריצו תקופות מאסר שונות. בגיל 15 התחיל להתעניין בבנות המין השני ורוח הישיבה החרדית לא תאמה את מה שהכיר והתעניין בו.

"החלטתי שזה לא בשבילי ונדדתי לתיכון ממלכתי-דתי שבו ביליתי חצי שנה על 'ספסל הנאשמים' - הספסל מול חדר המנהל. לא נכנסתי כלל לשיעורים כי לא הבנתי כלל מה מלמדים, במסגרת החרדית לא למדתי מתמטיקה או אנגלית. אחרי חצי שנה המנהל הזמין אותי ואת אמא שלי ואמר 'חבל על הזמן של כולנו, עדיף שילמד מקצוע". בגיל 16 הוא עזב את הבית ונדד ברחבי הארץ. שנה עבד כחשמלאי רכב, לאחר מכן בספרות, בחלק מהזמן היה מובטל.

לאחר השירות, ניצל בן שטרית את ההכשרה שניתנה לו בצבא לנהיגה על משאית ובמשך ארבע שנים עבד כנהג. "כל הזמן הבהב לי במוח שאני מסוגל ורוצה יותר", הוא מספר. "חזרתי מנסיעה לבאר שבע וראיתי את מכללת אחווה. נכנסתי ושאלתי אם יש כאן שיעורים לבגרות. תבין, בכלל לא ידעתי מה זה יחידת בגרות ואיך עושים את זה. אמרו לי שעוד שבועיים נפתח קורס, הוצאתי צ'ק ונתתי אותו".

תוך כשנה סיים בן שטרית בגרות מלאה בהצטיינות ונרשם ללימודי היסטוריה וספרות באוניברסיטת בן גוריון. "בגלל שזרקו אותי ממערכת החינוך, אמרתי לעצמי שאהיה מורה", הוא מסביר. "סיימתי תואר ראשון וראש המחלקה אמר לי שאני סטודנט מזן נדיר. לימדתי שני קורסים ובסוף גם קיבלתי מלגה עד לסיום הדוקטורט, אבל רציתי לגעת באנשים, לעבוד עם הנוער. רציתי להיות המורה של הטייסים במכבים-רעות - וזה מה שקרה. התחברתי באופן טבעי דווקא לתלמידים הנושרים שלא מסתדרים. הקמתי שם כיתה לתלמידים כאלה".

כשהוקם בית הספר הטכנולוגי ברנקו וייס הוא החל לנהל אותו. אל בית הספר שלו נרשמו השנה מאה תלמידים, חלקם כאלה שנשרו מהתיכון שאותו מנהלת כבר חמש שנים אופנהיימר-שילה. "יש תלמידים שלא יכולים ללמוד עם ארבעים תלמידים בכיתה", היא אומרת "אותם אני מעודדת להגיע למיכאל".

"שני חברים שלי נהיו נרקומנים ומתו, חבר אחר נכנס ויוצא מהכלא", הוא מספר. "לפני שנתיים הגעתי עם בית הספר למרכז גמילה, פתאום אני רואה שהמדריך שהצמידו לנו הוא ד', חבר מהשכונה, מדריך נגמל. אם לא הייתי מתגייס, גם אני הייתי שם".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...