יומן מסע: למה לא בכיתי בסיור באושוויץ?
בין ימים מלאי שופינג וערבים רווי אלכוהול, המילה "שואה" תמיד הייתה באוויר. ארז אטיאס חזר מנסיעה של משלחת סטודנטים מאוניברסיטת תל אביב למפגש עם סטודנטים מקומיים בפולין וגילה שמותר גם לא לבכות
לאחרונה חזרתי משהות של עשרה ימים בפולין במסגרת משלחת סטודנטים מאוניברסיטת תל אביב והמוזאון של יהודי פולין. כפי שאפשר לנחש, מסע לפולין בגיל 26 שונה מהמסע ה"קלאסי" של התיכוניסטים. גם עבור המשתתפים וגם מבחינת התכנים.
כך למשל, כשסיירנו באושוויץ, המדריכה סיפרה על חייהם האישיים של החיילים הנאצים שתפעלו את המחנה. "לזה היו שלושה ילדים משלוש נשים שונות", "זה אהב משחקי הימורים" וכדומה.
הרגשתי שהסיפורים האלה נותנים לנאצים מימד אנושי כדי שלא נשכח שהזוועות הללו בוצעו על ידי אנשים בשר ודם, לא חיות, כמו שנוהגים לתאר אותם. סיפרו לנו גם על הקורבנות הפולנים של המלחמה (מאות אלפים) וההרס שהותירה המלחמה בפולין.
למרות הביקורים במחנות, זה לא "טיול שואה" בהגדרה שלו. מטרתה המוצהרת של הנסיעה הייתה להכיר עשרה סטודנטים פולנים שאמורים להגיע לישראל בשבועות הקרובים. חשבתי שזו יכולה להיות חוויה סטודנטיאלית נהדרת ועל הדרך, הזדמנות להשלים את שהחמצתי בתקופת התיכון.
תחושת ההחמצה כרסמה בתוכי לאורך השנים. הרי מטפטפים לנו כל הזמן שטיול לפולין הוא חובה לכל יהודי באשר הוא. וזה נכון. חלקית. בעיניי, לבקר במחנות ולהבין את עוצמת הזוועות זו חווית חובה כלל-אנושית אך לאו דווקא יהודית.
בתור בן לעדות המזרח שגדל ללא שום תחושת קורבנוּת מעולם לא הבנתי למה מכריחים אותי להרגיש קורבן. אני מבין את הכאב שהעם שלנו עבר, אני מזדהה אתו ואלחם למען הנצחתו, אבל בתור בן אדם, לא בתור יהודי. אני לא מרגיש שהחיבור שלי לשואה חזק יותר רק בגלל שאני יהודי.
בין ימים מלאי שופינג וערבים רווי אלכוהול, כפי שהפולנים יודעים, המילה "שואה" תמיד אפפה את האווירה. ביום השלישי לטיול החלטנו לשבת יחד, הסטודנטים הפולנים והישראלים, ולחלוק רגשות וחוויות בנושא.
להוציא הכול מהמערכת, מה שנקרא. בין הסטודנטים הישראלים היו גם בני הדור השלישי שסיפרו על איך זה לגדול בבית שהתחושות הנוראיות הללו הן חלק מהשגרה היומיומית. "זה נמצא שם תמיד, גם כשלא מדברים על זה – זה תמיד באוויר", סיפר אחד הסטודנטים.
אני מסתכל מסביבי ורואה פנים מלאות חמלה ועיניים נוצצות אבל לא מזדהה עם תחושותיו. מאידך, סטודנטית אחרת, שגדלה בבית עם מטען שכזה, מסרבת לשתף את כולם בסיפור של סבתה כי היא לא רוצה לראות מבטים של רחמים בעיניהם של כולם.
"לא צריך לרחם על הדור שלנו, מה שקרה בעבר
לצאת מ"ארון השואה" זה לא דבר קל, ועוד בשפה זרה, אך הצלחתי איכשהו לתרגם את מה שאני מרגיש לידי מילים. "מהיום הראשון שהגענו לכאן אני מרגיש שיש לי קולות בראש שצועקים עליי: תזדהה! תבכה! תרגיש! ואני מזדהה, ואני מרגיש אבל אני לא בוכה", נעצרתי שנייה.
כל המבטים מופנים אליי, מתחננים להבין מה לעזאזל אני מנסה להגיד. "לקח לי הרבה זמן להבין שגם אם אני יהודי מותר לי לא לבכות", המשכתי. "זה לא עושה אותי פחות רגיש, זה לא עושה אותי פחות מחובר ובטח שלא פחות יהודי".
מסתבר ששמתי את האצבע על נושא טעון. חלק מהפולנים שיתפו וסיפרו שגם הם גדלו עם תחושת מחויבות להרגיש ולבכות את אותה מלחמה ובנוסף, כשהם נמצאים בסביבתנו, הם סוחבים על גביהם תחושת אשמה. אבל למה בעצם?
70 שנה אחרי, הדור שלנו מתעסק ברגשות שהיו צריכים להיכחד עם סוף המלחמה. אין לי באמת מושג איך זה לגדול בבית שמלווה בזיכרונות כל כך נוראיים, אבל אני חושב שבמידה מסוימת התחושות שלנו הן תוצר הבנייה של שתי החברות.
גם אם התחושות שלי קצת שונות, אם ארצה או לא, אני תוצר של החברה היהודית והישראלית. כך, בסיום הביקור בבירקנאו, ערכנו טקס פרטי קטן להנצחת הנרצחים. עמדנו במעגל והחזקנו ידיים, הסטודנטים הישראלים והפולנים כאחד. אמרנו קדיש, בירכנו וקראנו שיר לזכר הקורבנות.
תיירים מכל העולם התקבצו סביבנו והאזינו והנה, פתאום, הגאווה היהודית שלי מתחילה להרים ראשה. החלטנו לסיים את הטקס עם שירת ההמנונים – הישראלי והפולני. סטודנטית ישראלית הציעה שנשיר קודם את שלנו ונסיים עם ההמנון הפולני. ואני, פתאום, כמו רפלקס, מצאתי את עצמי צועק: "לא! מסיימים עם התקווה!" וכך היה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם