ראשי » מקומי » מרכז » תל אביב-יפו

ועכשיו לומדים הליכת דיווה: רשמים מבי"ס לדראג קווינס

יונתן אסתרקין הלך לשיעור בבית הספר לדראג קווינס במרכז הגאה בגן מאיר בתל אביב וגילה שהוא נורא מוכשרת. היה מהמם

"תקשיב" שאגה בטלפון העורכת הזעירה, "אתה חייב לעשות את זה!! יש בית ספר לדראג קווינס במרכז הגאה בגן מאיר, ואתה חייב ללכת ולעשות כתבה חווייתית כמו שאתה יודע".

"תהיתי ביני לביני לאילו חוויות בדיוק היא מתכוונת ומה היא חושבת שאני יודע, אבל לא אמרתי מחשש שלבה הקטן לא יעמוד במעמסה. מה אפשר לעשות? קשים חייו של עיתונאי. גם בן כספית בטח לא רוצה לנסוע לניו יורק כל הזמן, אבל כשאין בררה אין בררה. שמתי את נפשי בכפי והידסתי לעבר גן מאיר והמרכז הגאה שבמרכזו.

מדובר ביוזמה של המרכז הגאה בתל אביב והבית הפתוח בירושלים, בניהולו של גיל נווה, מייסד ערב הדראג הירושלמי "געוואלד", ממקימי קבוצת "פאות קדושות" (השתתף עמם במיניסדרה של איתן פוקס "תמיד אותו חלום") ומי שהופיע בדראג ברחבי הארץ ובעולם בתאטראות, במועדונים ובמצגי אמנות.

לדבריו, הלימודים מתמקדים בפרקטיקה ובהיסטוריה של אמנות ואמנות הדראג באופן חווייתי, כולל מפגשים עם מלכות דראג פעילות היום, כדי לתת למשתתפים כלים כיוצרים וכמופיעים שמשתמשים בז' אנר זה מכל זווית אפשרית: מבידור להמונים עד מיצגים לגלריות, ממחול עד פנטומימה, מנקבה עד זכר וכל מה שבאמצע.

הלימודים כוללים 14 מפגשים, כשלוש שעות כל אחד, פעם בשבועיים (כ-42 שעות בסך הכול), ולאחריהם ייערך תהליך יצירת מופע של המשתתפים שאמור לעלות בתחילת יוני. כמו כן נווה מדגיש שאף שההשתתפות מותנית בראיון קבלה, בית הספר פתוח לכל הגילים (מעל 18) והמגזרים, וללא צורך בניסיון קודם.

הסילבוס של השיעורים מרשים למדי ונראה רציני מאוד. מעבר ללימודי התנועה יש עיסוק בהיסטוריה של הדראג, במחול, בתאטרון ובקולנוע, במשמעויות הפוליטיות-חברתיות שלו, בסגנונות השונים, בדראג קומי ודרכי ביצוע, בניית נאמברים, סדנאות איפור, הלבשה, תנועה, בקיצור - הכול מכול וכול.

"התחלתי להעביר שיעורי דראג בירושלים", מסביר נווה את הפילוסופיה שמאחורי פתיחת בית הספר, "ובעקבות הביקוש החלטתי לפתוח את בית הספר הזה. אני מופיע כבר יותר מעשר שנים, לומד תאטרון באוניברסיטה, ובעבר גם הייתי רקדן ולימדתי מחול. הרגשתי שצברתי ניסיון רב ואפשר לנצל אותו כדי לסייע למי שרוצה ולהתקדם בתחום של הדראג, וכללית לפתח את הז'אנר.

"דראג הוא מבחינתי ז'אנר אמנותי עצמאי, אבל יש בו הרבה מז' אנרים אחרים, מן הסתם מחול, מוזיקה ותאטרון. המטרה שלי, אפילו אם זה אולי יישמע נפוח קצת, זה לעזור להפוך את הדראג לתחום אמנותי שייתפס כלא פחות חשוב מאמנויות אחרות".

אז יש גם אג'נדה רחבה יותר?
"ברור. משהו שתמיד הפריע לי היה שאנשים אמרו לי: 'אתה בחור רציני ומשכיל, אז למה אתה מתעסק בשטויות האלה?' כלומר בדראג. להרבה אנשים, גם בתוך הקהילה שלנו, יש איזה דימוי מאוד לא נכון של מה זה דראג. הרי דראג נותן השראה למעצבים הגדולים בעולם, לחוקרי מגדר ולאין-ספור אנשים אחרים.

"לפעמים נדמה לי שאנשים המומים

לגלות שאני מסוגל להשלים משפט שלם ורהוט בעברית ועדיין לעשות דראג. לדראג יש דימוי נחות, וחלק ממה שאני מנסה לעשות, או האג'נדה כמו שקראת לזה, זה לשנות את הדימוי הזה; להגיד אני ואחרים כמוני עושים דראג כי אנחנו רוצים לעשות דראג, וכי זה צורה של אמנות או פרפורמנס כמו כל צורה אחרת. אין בזה שום דבר נחות".

ברגע הראשון, עם הכניסה לאולם החזרות שבמרכז הגאה, ההרגשה היא שהגעת לתרגיל תס"חים של הצבא הגיי הראשון. או השני. אחרי הצבא של שווייץ. "קדימה" יורה בתקיפות גיל נווה על חבורת הגברים ללא חת שבחדר. "כולם לעשות הליכת דיווה עצבנית".

הגברים ממהרים לציית וכולם הולכים כמו מרגול לצלילי מוזיקת פופ קצבית. עניין ההליכה הוא כנראה נורא חשוב בעולם הדראג כי הם מתעסקים בזה בכל השעה הבאה. הליכה עם אגן, הליכה בלי אגן (זו לא זחילה?) הליכה עם נענוע כתפיים, בלי נענוע כתפיים, גברית, נשית, ג'נדר פאק?? שזה מתברר משהו שבכוונה אינו ברור בין המינים. השכלתי משהו. מצד אחד זה רציני מאוד.

"בואו נראה מה קרה כאן", אומר נווה בקול רציני אחרי שאחד החניכים כשל בהליכת'כתפיים משוחררות אבל אגן נחוש' או משהו כזה, וניגש לשחזר בכובד ראש את הטעות משל היה רפי גינת בואכה קוליפורם סורר. עם זאת, האווירה משוחררת וכיפית למדי. החבר'ה צוחקים ונהנים, מדרבנים זה את זה בקריאות רמות You go girl ו-baby Work it work it כולל נפנופי ידיים סטייל קווין לטיפה.

בדיחות רבות עפות על דראגיסטים קיימים ובכלל וגם על הסטרייט היחיד בחדר שגם זז כמו בהמה טיבטית. "ללכת לא לפי הקצב של המוזיקה יוצר הליכה נונשלנטית", מסביר נווה. אני מנסה, ויוצא לי דייג פיסח. אחר כך בהפסקה מבקשים ממני להדגים הליכה. מתברר שיש לי הליכה סטרייטית. שזה, במילים אחרות, קוף.

יש משהו מעניין בלהיות הסטרייט היחיד בחדר מלא גייז שגם נתכנסו בו כדי ללמוד להיות דראגיסטים, כלומר אין בעיה להניח את העניין המיני על השולחן כי מלכתחילה באנו ליהנות באווירה משועשעת ולא להתעסק בדברים רציניים.

זה מעניין, כי מצד אחד יש בונדינג גברי, אפילו גס מעט. שיחת הציוד מתחילה בשרשרת בלתי נגמרת של בדיחות בולבולים, אבל היות שבחדר רק גברים, לא צריך לדאוג מאיזו אי נעימות. מצד שני, באופן טבעי יש מתח מיני מסוים בין הגברים.

בכל מקרה, שיחת הציוד ממשיכה לפירוט בלתי נגמר על סוגי מחוכים, סוגי תחתונים, סוגי קשירות ואיך אפשר להכניס את האשכים בחזרה לחלל הבטן(?!?!) כדי להסתיר אותם (?!?!). בשם ה' וכל מה שקדוש, למה לעשות דבר כזה רע לאיבר כזה נחמד שכל כוונתו טובה?

אחרי שיחת הציוד שגרמה לאשכיי לבקש מקלט מדיני, התחיל שיעור מחוות פיזיות. מדובר למעשה בשיעור בלט בסיסי שבו יושבים זקוף ולומדים להרים את היד מהשכמה ולא מהמרפק או הכתף תוך כדי הבעה גופנית ספציפית.

בתוך עשר דקות כאב לי הגב, ואחרי חמש דקות נוספות התפרץ כל חוסר הקואורדינציה שאני מסתיר כל כך יפה מאז גיל 12. מה שכן, הייתי מאוד פופולרית. אני צריך ללכת למפגשים האלה כל פעם רק כדי לנפח את האגו.

במסגרת ההבעה הפנימית יצא לי שהביעו לי לפחות שלוש פעמים שרוצים להזדיין אתי, ובתרגיל "לתת למישהו מתנה דמיונית בקצה היד" קיבלתי פעמיים פרח ופעם אחת חיה פרוותית.

בתמורה נתתי משהו שכנראה דומה לבלוק איטונג. אבל שורת מספרי הטלפון שקיבלתי בסוף הייתה שווה את הכול. אם רק הייתי יודעת את זה בחטיבה. בשבועות הבאים אמורים ללמוד על פי הסילבוס "התנסות בבניית מצב קומי", סדנת איפור, סדנת חיקוי וגם מפגשים עם דיוות בינלאומיות! אני כבר מחכה בקוצר רוח.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...