יוצר וג'נטלמן: לזכרו של הבמאי חיים גיל
איש הערוץ הראשון חיים גיל היה הראשון שהביא למסך הישראלי כתבות אווירה וסיפורים אנושיים בגובה העיניים. במלאות ארבע שנים למותו סינמטק ירושלים ערך רטרוספקטיבה לזכרו של האיש בעל הקסקט, שהאמין שמכל אדם אפשר להוציא סיפור
אין ספור חוויות מירושלים של פעם הוחלפו בשבוע שעבר בחלל הסינמטק בעיר, כשוותיקי קול ישראל והערוץ הראשון נפגשו במקום לרגל רטרוספקטיבה לזכרו של הבמאי חיים (כיימול) גיל ביום השנה הרביעי לפטירתו. שלל סיפורים על המדינה שהייתה פה פעם מילאו את אולם הקולנוע, וחבריו של גיל עלו לספר סיפורים נוסטלגיים מעידן שחלף.
חיים גיל צילום: באדיבות המשפחה
"אני מדבר על תקופה של פילם, כשמצלמים 400 פיד ומוציאים קסטה. לפעמים עשינו את זה ברברסל כי לא אישרו לנו נגטיב, ואז החומרים לא נשמרו בארכיון", נזכר בערגה יהודה ביטון, מי ששימש במשך שנים מפיק בכתבות ובסרטים שיצר גיל ככתב בערוץ הראשון. "לא היו אז תחקירים או תסריטים. היינו יוצאים לשטח, מוצאים אנשים, ואחרי שעה כיימול היה מוציא מהם סיפורים מדהימים".
גיל, שחי בירושלים מרבית חייו, נולד בחיפה ועבר לעיר עם סיום שירותו הצבאי. בשלושת העשורים האחרונים לחייו התגורר במושבה היוונית. בשנות החמישים, בתחילת דרכו, הוא כתב ופרסם סיפורים קצרים, ובהמשך היה דוברם של אישים בכירים דאז - בהם לוי אשכול, לפני שנבחר לראשות הממשלה, ורענן וייס, מקורבו של טדי קולק, שהיה יושב ראש משרד ההתיישבות בסוכנות היהודית. בתחילת שנות השישים הצטרף גיל לקול ישראל ומילא מגוון תפקידים, בהם כתב מדיני ועורך, עד שבשנת 1969 עבר לערוץ הראשון.
בתחילת דרכו בטלוויזיה שימש גיל עיתונאי ונהג לצלם כתבות צבע. "הוא אף פעם לא היה עיתונאי שגרתי, שמביא רק את החדשות", מספר בנו אסף גיל, מפיק ומייסד "גיל הפקות". "הוא היה מי שהתחיל את הז'אנר של כתבות אווירה וכתבות אישיות. אמנם הן שודרו בהתחלה במסגרת מהדורות החדשות, אבל בהמשך עברו למהדורת 'יומן' בשישי ול'מבט שני'".
במלחמת יום הכיפורים דיווח גיל מהחזית הסורית והעביר את השבועות הראשונים של המלחמה עם לוחמי טנקים ברמת הגולן, מבלי לדעת שצוות הטלוויזיה שלו נמצא עשרות מטרים בודדים מפלוגות של טנקים סורים. סדרת הכתבות שהוא שלח מהרמה באוקטובר 1973 נהפכו בשנת 1981 לסרט דוקומנטרי בבימויו בשם "עמק הבכא", והוא מוקרן גם כן במסגרת הרטרוספקטיבה.
"כשהוא התחיל לעבוד בטלוויזיה, אף פעם לא ראו אותו בכתבות. הוא אף פעם לא היה עומד מול המצלמה, וחברים היו שואלים אותי תמיד למה הוא מתחבא. רק מדי פעם כובע הקסקט האופייני שלו היה מציץ לתוך הפריים", מספרת יונה, אלמנתו של גיל, על צניעותו.
"מה שהכי בלט אצלו היה כמה אהבת הארץ הייתה טבועה בו. הוא אהב מאוד את הארץ הזו והיה מחובר אליה, וחרד מאוד לגורלה. הוא בחר לעסוק בדברים שהם שורש הארץ: בהתיישבות העובדת, בחיילים, בפצועים וביישובים המרוחקים לאורך
גבולות המדינה – כל מה שייצג עבורו את ישראל".
בסוף שנות השבעים החל גיל ליצור סרטים דוקומנטריים ארוכים ששודרו בערוץ הראשון, ובהמשך צילם דרמות. "האדונית והרוכל", דרמה שביים על פי סיפורו של ש"י עגנון, אף ייצג את ישראל בתחרויות ברחבי העולם.
בשנותיו האחרונות כתב שני רומנים: בשנת 1997 פרסם את "כצל ענן לבן", שבו תיאר אירוע רפואי שבו עבר פיצוץ באבי העורקים ואיבד את ההכרה למשך שלושה חודשים, וב~2009, לאחר מותו, פורסם הספר "חזרה כללית".
לב פתוח
חבריו של גיל שהתאספו בסינמטק נזכרו באדם שהיה: "ניתן לומר כי יותר מאשר היה אחד מבניה של המדינה, הוא היה בן הארץ - שורשי, טבעי ואמיתי", כתב עליו הקולגה והחבר יעקב אחימאיר. "הוא מעולם לא שכח מהיכן הגיח אל המיקרופון והמצלמה. הוא היה חניך תנועת הנוער מחנות העולים ובעיקר בן קיבוץ מחניים; הוא שמר על קשר אישי, נוסטלגי והדוק עם חבריו, כי על הקרקע הזאת צמח וגדל, וכך נוצרה הזהות בין האדם ובין יצירתו התיעודית המצולמת".
אסף גיל צילום: נעם שרון
אחימאיר הוסיף כי "אין זה משנה מי היו גיבוריו מבעד לעדשה - חיילים מצריים לאחר מלחמת יום הכיפורים או חיילינו בחזית רמת הגולן – הוא שבה את לבם של חיילים ושל משוררים, או של בני אדם של יום יום, ועשה זאת בכנות שלו ובהיעדר כל ניסיון לרתק באמצעים מלאכותיים או לדובב את גיבוריו, שהיו שותפיו.
"עיניו נפגשו עם עיניהם של גיבוריו לא מעל העין ולא מתחתיה, אלא כדבר שווה אל שווים. כך נהג עם כל אדם ואדם, עם חבר ועם אלמוני, עם יהודי ועם מי שאינו יהודי, עם אדם באשר הוא אדם".
אסף בנו מצטרף לדברים, ומציין כי "הייחוד של אבא היה שבניגוד לבני דורו הוא לא חיפש כיבודים, קידום או משרות ניהול. הוא היה יצירתי מאוד והרצון ליצור היה מה שהוביל אותו. הוא שמח שנתנו לו לעשות את מה שהוא אוהב ועניין אותו, ולא דבר מעבר לכך. היוצרות התערבבו אצלו בין עיקר וטפל: הוא לא שם דגש על דיווחי חדשות פומפוזיים אלא התמקד דווקא בבני האדם, בפן האנושי שבשולי החדשות. המוטו שלו היה שמכל אדם אפשר להוציא סיפור".
ביטון, המפיק הצמוד של גיל, סיפר עליו כי "הוא היה איש גדול שלימד אותי להפיק, לנהל סט, ובעיקר לאהוב את מה שיש על הסט. איש אופטימי מאוד עם חיוך ענק". רמי לוי, קולגה, האיר השבוע צד אחר באישיותו של גיל, וסיפר: "כיימול לא היה ממלכתי מדיי מצד אחד, אבל גם לא השתייך למקהלה הצינית מצד שני. היה לו קול שאומר שיהיה בסדר".
יעקב ספורטה, מי שבמשך שנים היה הצלם של גיל והתלווה אליו בשלושת השבועות ברמת הגולן, נזכר השבוע: "ב-6 באוקטובר 1973, ביום הכיפורים, שלחו את שנינו צפונה יחד. לא הייתי שמח מההחלטה, כי קיוויתי שיצוותו אותי לכתב צבאי, אבל בדיעבד זו הייתה זכייה גדולה.
"כיימול באמת לא הבין במלחמות או בצבא אבל הוא הבין באנשים, ובכל מקום היה מוצא את האנשים שיש להם סיפור לספר. עניין אותו האדם הפשוט, שכל אחד יכול להזדהות איתו. הוא לא ראיין אנשים אלא שוחח איתם, בלי שאלות או משהו מוכן מראש. אנשים פשוט פתחו בפניו את הלב, וכנראה גם לכיימול היה לב פתוח".
היה מוחה
אסף מספר כי בשיחה שערך לאחרונה עם יגאל שילון הוא זכה להצצה נוספת על האדם שהיה אביו: "בתקופה שהוא היה בטלוויזיה, שנמשכה שני עשורים, היה רק את הערוץ הראשון, ויגאל אמר לי לא מזמן שבתקופה ההיא אבא היה סלב מהמדרגה הראשונה", אומר הבן. "כולם ראו רק את הערוץ הראשון, והוא היה מי שהביא את הדברים בצורה יותר משעשעת, מעבר לכתבות הרציניות".
חיים גיל באדיבות המשפחה
אהבתו של גיל למקצוע שעסק בו - "אולי האהבה הכי גדולה בחייו", לפי אסף - השפיעה גם על ילדיו; "בתור ילד לא ראיתי את אבא הרבה. הוא היה וורקוהוליק ובאמת עבד כל הזמן. הוא היה יוצא ביום ראשון לצלם כתבה או סרט, ובדרך כלל זה היה לוקח יומיים או שלושה שבהם הוא היה מחוץ לבית. כשהיה חוזר הוא היה נכנס מיד לעריכות כדי להספיק ליומן של שישי", נזכר אסף.
"בשנות השבעים, כשלא הייתה קייטנה ולא היה מה לעשות איתי, הייתי מתלווה אליו לכתבות שהוא היה נוסע אליהן, והחוויה שהשפיעה עליי מאוד. אולי אפילו זו הסיבה שגרמה גם לי לבחור בטלוויזיה, למרות שנכנסתי לתחום בדרך מקרית, ולא דרך אבא או בעקבותיו".
אסף, שלמד בתיכון בויאר ושיחק בתיאטרון "החאן" בצעירותו, מעיד כי "אין לי ספק בכלל שהאהבה הגדולה שלי לטלוויזיה וההבנה האינטואיטיבית של התחום היא משהו שזורם לי בוורידים הרבה בגלל אבא, והרבה בגלל שבתור ילד ונער נשמתי טלוויזיה בבית".
לקראת הרטרוספקטיבה על חייו של גיל, שבמסגרתה יוקרנו בשבועיים הקרובים סרטיו בסינמטק ירושלים וייערך לו ערב מחווה בסינמטק תל אביב, נדרשה אלמנתו לבחור את הסרטים שיוקרנו.
"ניגשתי לארכיון הטלוויזיה כדי לראות מה יש לנו ומה חיים עשה כל השנים", מספרת יונה. "הייתי בהלם כשגיליתי שיש שם 350 סרטים שלו, ואלה רק הסרטים שנשתמרו. לו היה מזדמן לכיימול להעיף מבט באירוע הזה לזכרו, הוא היה מוחה על עצם קיום האירוע. הוא היה אדם צנוע עד כדי ביטול עצמי, אדם פשוט בהליכותיו שתמיד התחמק מדברים מהסוג הזה, כמו ערב לכבודו".
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום ירושלים-
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם