"אינני אשם באסון ורסאי": אלי רון עדיין בטוח בחפותו
אלי רון, ממציא שיטת ה"פל-קל" שקרסה סופית באסון ורסאי, פותח מחדש את הפצעים ומטיל פצצה. אף על פי שהורשע באחריות למותם של 23 בני אדם, לאחר שהשתחרר מהכלא הוא תובע עכשיו פיצוי עתק מבעלי האולם: הם הפושעים, ישבתי בכלא לחינם, הוא אומר בראיון בלעדי ל"סופשבוע"
כף ידו של המהנדס הראשי לשעבר במע"צ קמוטה ומגוידת, משרטטת קו אוויר על יצירות עבר. כתמי בהרת מכמירים מתנגשים עם השרוול. ממציא השיטה שקרסה סופית באולמי ורסאי באסון הבנייה הכבד ביותר שידעה המדינה, לא מסוגל להפסיק לספור תקרות.
קשה לתפוס את עומק הנפילה של אלי רון. האיש רב הפעלים הזה, חתן פרס קפלן הנחשב ופרס גולדשטיין היוקרתי, שמילא תפקידי מפתח בבניין המדינה ושקד על קידום ענף הבניה כל חייו, נאלץ בגיל 76 להתנהל כאסיר לשעבר המנודה מקצועית ואישית. עוד לא הספיק לנשום אוויר של חופש בביתו הנאה והמרווח בנווה אביבים וכבר הוא מגיש תביעה נגד בעלי האולם. עד היום התגונן ועכשיו החליט לתבוע. באמצעות עורך דינו דורון רוזנברג (ממשרד פטמן-רוזנברג ושות') המלווה אותו מראשית הפרשה, הוא דורש מיליון שקלים מארבעת בעלי אולם ורסאי, ובראשם אברהם ואפרים עדי, בגין הפסד המוערך במיליוני שקלים שנגרם לו, לדבריו, לאור הפגיעה האנושה במוניטין שלו והתרסקות מפעל חייו.
"האנשים האלה יכלו למנוע את האסון", קובע רון. "לולא התעלמותם הפושעת של בעלי האולם מהסימנים שהתגלו ברצפת האולם והעידו על קריסתה המתקרבת, האסון היה נמנע. הרצפה שקעה, צריך היה למלא את השקע בחול. בנוסף, לאולם ריקודים יש עומס עצום, פי שלושה מהמשקל שמותר לגג לשאת. שום תקרה נורמלית לא הייתה סוחבת עומס כזה. כדי שלא תתמוטט בוורסאי, הציבו מתחתיה מחיצה שהייתה אמורה לתמוך בתקרה והפרידה את השטח לשלושה אולמות בדיוק מתחת לרחבת הריקודים. אבל בשנת 2001 בעלי האולם החליטו על דעת עצמם להסיר את המחיצה ולהפוך
"במרס אותה שנה הרצפה שוב שקעה. כל כך הרבה היא שקעה, ששברה את הבלטות. במקרה כזה צריך להזמין מהנדס בדחיפות. אני עצמי הייתי בין כותבי התקן לבטון מזוין שהגדיר התרעה של תקרה שוקעת. אבל בעלי האולם הזמינו רצף, והוא סיפר בעדותו במשטרה שמעולם לא ראה שקיעה כזו. גם הרצף ביקש להזמין מהנדס, אבל בעלי האולם אמרו, סמוך עלינו, אנחנו יודעים את העבודה. מילאו בחול והעמיסו בעוד שישה טון. לרוע המזל, התפוצץ שם צינור, החול נרטב והאזור התמלא במים והכביד עוד יותר".
ומה קרה אז?
"התקרה המשיכה לשקוע והתחילה לרעוד. אחת האורחות סיפרה בבית המשפט שחשבה שהשקיעה מלאכותית, ליופי, שהאורחים יידעו איפה רחבת הריקודים. אורחים אחרים פחדו לרקוד, כי הרגישו את הרעידות. הצלם שצילם את החתונה נאלץ לעזוב את רחבת הריקודים, כי המצלמה שלו התחילה לקפוץ. לכן הוא נעמד ליד אחד העמודים המרוחקים ומשם צילם את הסרט המפורסם של הקריסה".
צפית בו?
"אחרי 24 שעות. והרגשתי קטסטרופה. אחד העובדים צלצל אלי, בא לאסוף אותי, ועוד באותו לילה נסענו מיד לירושלים. אני מומחה לכשלים, טיפלתי ביותר מ-400 כשלים שהתרחשו במדינת ישראל, ולא הצלחתי להבין איך קרה דבר כזה. באתי לשם ולא נתנו לנו להיכנס. צלצלתי למשטרה, אמרתי, אני המתכנן של השיטה, אני רוצה לראות מה קרה בפנים. אמרו לי, תבוא. לקחתי את אחותי, עורכת דין במקצועה, באנו למשטרה ושם, להפתעתי, עצרו אותי. הייתי בהלם. הייתי באבל. מנעו ממני כל אינפורמציה על האסון. כל מה שאני יודע עכשיו, נודע לי בדיעבד.
"אחרי כמה ימים התחיל מחול שדים נגדי ונגד פל-קל. ממש ציד מכשפות. ראש המכון הלאומי לחקר הבנייה, פרופ' דוד יענקלבסקי, אמר לעיתונות ששיטת פל-קל היא פצצה מתקתקת. כל המהנדסים הבכירים, לרבות אלו שתמכו בשיטה, לא היו מוכנים לצייץ מילה אחת לטובתי. כולם פחדו והתרחקו ממני כאילו הייתי מוקצה מחמת מיאוס. ועדה ממלכתית בראשות השופט ורדי זיילר מיהרה להוציא דוח ביניים שקבע שפל-קל היא שיטה מסוכנת. זיילר כתב שהוא לא ישן בלילות. לכולם היו אינטרסים להשמיץ את פל-קל".
אולי בצדק?
"התקיפו אותי ברמה האישית והמקצועית. כל אלו שתכננו מבנים והתעשרו מהשיטה שלי פחדו להופיע. הם ידעו שאם יעידו לטובתי, הקליינטורה שלהם תימחק. הייתי אומלל ובודד. חרב עלי עולמי. לא יכולתי לקרוא או לישון. לא היה אף אחד שיגן עלי, ולא יכולתי להגן על עצמי בשום אופן, כי כל כלי התקשורת וכל המוסדות הרשמיים היו נגדי ".
כלי התקשורת והמוסדות הרשמיים עסקו בעיקר בקורבנות.
"ניסיתי להגיע אליהם ולא רצו לשמוע ממני. כולם שונאים אותי. כולם מתנערים ממני, כולם מתעלמים ממני. סבא של אחת ההרוגות לא הבין בכלל למה אני מבקש לדבר איתו. פגשתי אותו באחד הדיונים בבית המשפט. אמרתי לו, מהר מאוד תגלה שגם עיריית ירושלים מעורבת בעסק. אבל הוא פשוט סובב לי את הראש ואמר, אתה תטפל בהם, לא אני. הוא בכלל לא ניסה לזכות אותי".
למה שיזכה אותך?
"אם היה יודע את האמת, היה מזכה אותי. רציתי להפנות את דעת המשפחות לכיוון הנכון. אבל הם לא רצו לדבר איתי. שלחתי עורך דין לנציגים שלהם. אמרתי להם דרכו שאני לא אותו אדם שהייתי פעם. שאני פגוע. הולך לישון עם האסון ומתעורר אליו בבוקר. זה לא עזר. כשניגשתי אל המשפחות באחד הדיונים בבית המשפט, הן ירקו עלי וקיללו אותי. כשהופעתי על דוכן העדים צעקו אלי 'רוצח, מנוול, הלוואי שתמות'. מה יכולתי לענות? ישבתי בשקט והייתי מסכן".
ב-2009 נשלח רון לארבע שנים לכלא. "לא חשבתי בכלל על כיוון של מאסר", הוא אומר ביובש. "זו הייתה הפתעה איומה. הייתי המום משום שפסק הדין היה בניגוד לכל הממצאים במשפט, ואני כאדם אובייקטיבי האמנתי שיהיה אחרת. אז הגשנו ערעור וחשבתי שאצא זכאי. המהלך הזה עלה לי בכל החסכונות שאני ואשתי אספנו כל חיינו. הבן והבת שלי עזרו לי כלכלית ובכל זאת נשארתי בלי כלום והערעור נדחה. נתנו לי שבועיים להתארגן לקראת הכניסה לכלא. דיברתי עם כל מיני אנשים שהיו שם בעבר שניסו להרגיע אותי. אמרו לי שזה לא כל כך נורא. שצריך להסתגל מהר למציאות החדשה ושלא הכל הולך לפי הצדק והיושר. הדריכו אותי שלא אתנגד להוראות המפקדים בכלא ושאשתדל להתנהג נורמטיבי ככל האפשר".
נכנסת לכלא בגיל מבוגר. לא קל.
"הייתי בן 73 כשהתחלתי לרצות את תקופת המאסר. האסיר המבוגר ביותר אחרי היה גבר ערבי בן 80 שנידון למאסר עולם כי רצח את בתו על רקע כבוד המשפחה. אף אחד מהמשפחה והחברים הקרובים שלי לא חשב שאני אשם וזה חיזק אותי מאוד. נכנסתי. קיבלתי מדים וערכו לי היכרות עם התא. אלה הדברים הקלים. הקושי היה ההרגשה הנוראה שאני יושב במקום כזה כשאני חף מפשע. בשבועות הראשונים הייתי בשוק. פשוט ישבתי בפינה ולא דיברתי עם אף אחד. הייתי קורא עשרה ספרים ביום. סך הכל קראתי 425 ספרים בבית הכלא. היום אני אדם הרבה יותר משכיל".
הצלחת להסתגל לחיים בפנים?
"התרגלתי לאט. הכרתי את הצוות. מפקד האגף שלי בכלא חרמון אמר ש-19 שנה הוא בתפקיד ואם יש אדם אחד שהוא משוכנע שהוא זכאי זה אני. ולכן התייחסו אלי בהתאם. המשפחה לא החמיצה אף ביקור ואני הייתי סופר את הרגעים עד הביקור הבא. מינו אותי לספרן הראשי של הכלא. מצאתי פורקן בניסיונות ניהול. למשל, ביקשתי ממפקדת הכלא לשים פאנלים של אנרגיה סולארית על הגגות. חשבתי שהשיטה גם תוזיל עלויות וגם תייצר מקומות עבודה לאסירים שינקו 5,000 מטר מרובע של מרחבים סולאריים. המנהלת ראתה בחיוב את ההצעה שלי ואמרה שתעביר אותה הלאה. עד היום היא מעבירה את זה הלאה".
בכלא חרמון שלושה אגפים, האחד של נרקומנים ואלכוהוליסטים בגמילה, השני מיועד לעבירות בתוך המשפחה "והשלישי מיועד לאנשים נורמטיבים שהואשמו", מאפיין רון. "למשל, שר האוצר לשעבר הירשזון. הוכנסתי לחדר הסמוך לשלו ושנינו הפכנו לידידים טובים. הוא אדם יוצא דופן בחוכמתו. למדתי ממנו דברים רבים על נושאים שונים".
גם הוא חושב כמוך שהוא חף מפשע?
"הייתה בהירשזון מרירות רבה על שהוא יושב בכלא. האשימו אותו בהרבה דברים שהוא לא חשב שהוא אשם בהם. מצד שני, האישיות שלו מאוד אופטימית. הוא יזם גדול. הירשזון לימד אותי שיטות מיוחדות שנקט כשהיה שר התיירות כדי להגדיל פי שניים את מספר התיירים שייכנסו לישראל. הוא מאוד עודד אותי. ברגעי משבר היה אומר לי, לא תמיד נכנסים לכלא בגלל אשמה. יש הרבה אנשים שיושבים במאסר על לא עוול בכפם. למשל, עמוס ברנס.
"אנחנו דיברנו חיובי, לא שלילי. שאבתי מהירשזון הרבה מאוד עידוד ואני חושב בכל הצניעות שזה היה הדדי, למרות ששנינו קיבלנו עונש על דברים מתחומים שונים לגמרי. למדתי ממנו על אופטימיות וקשר משפחתי. יש לו קשר בלתי רגיל עם המשפחה ובמיוחד עם הילדים. הם מאוד תומכים בו. הם למדו על מחויבות משפחתית מאבא שלהם, שסעד את אשתו הגוססת חמש שנים לפני המאסר. חוויה כזו יכולה לשבור אנשים, אבל הירשזון אדם חזק.
"התרשמתי שהירשזון מאוד התקרב ליהדות. הוא דתי ומאמין. הוא משתתף בשיעור יהדות בכלא ולומד הרבה במדרשה של בית הסוהר. זה מרתק, והירשזון מגלה בקיאות בנושאים דתיים. יש לו ידע רב. הוא אדם מאוד מוכשר ואינטליגנטי. היינו מחליפים ספרים בינינו. נתתי לו לקרוא ספרים שקיבלתי מהבית והוא הביא לי ספרים מחדרו. לפעמים היינו משוחחים על ספר ששנינו קראנו. היו לי שיחות נהדרות איתו על הרמב"ם".
עם מי עוד התיידדת בכלא?
"עם ג'קי מצא. מאוד התקרבנו ואנחנו בקשר גם עכשיו. ג'קי לא כל כך הבין למה הוא יושב בכלא. אבל לפחות היה מבסוט שביטלו את האשמה נגדו על שוחד. זה כמו סיפור העז שיוצאת מהבית. ככל שקשה פחות, כך יודעים להעריך את מה שיש. לדעתו של ג'קי, הכניסו אותו לשנה שלמה בלי שום הצדקה, אבל הוא השתחרר מהר. היינו מדברים על המשפחה שלו, על המשפחה שלי. סיפרתי לו על כל מיני עבודות שעשיתי ושהייתי מאוד גאה בהן. וגם הוא סיפר לי מה הספיק לעשות בחיים. יש לו אינטגריטי והוא מאמין במה שהוא עושה. במחשבה לאחור, אני לא יכול להיות חבר של מישהו שלא מאמין במה שהוא עושה".
מה חבריך החדשים חשבו על אסון ורסאי?
"בכלא לא מדברים על האישומים. מדברים על כל הנושאים שבעולם חוץ מאשר על העבירה שבגללה מצאת את עצמך מאחורי סורג ובריח. אני רק יודע שגם הירשזון וגם מצא האמינו שמחכה להם עתיד. הם אמרו שכשייצאו מהכלא הם יפתחו דף נקי, יתחילו מחדש ויגיעו רחוק".
לצד הידידות המופלאה, לא חסרו רגעי שבירה. "אחד העונשים שהופעלו נגד האסירים היה מניעת ביקורים. הייתי הולך לישון בחרדה גדולה. שאלתי את עצמי, מה יהיה אם אעשה משהו לא טוב בטעות, והמשפחה לא תוכל לבקר אותי? הלבד הזה היה משבר עצום. הייתי מאוד מאוד בודד. לא הרגשתי שייך. הייתי זר. לא יכולתי לקיים חיי אישות, שזה מאוד קשה בפני עצמו. ולא יכולתי לעשות מה שאני רוצה.
"בכלא אנשים אחרים אחראים על זמנך. אומרים לך כל הזמן מה לעשות. משנים לך את הרגלי החיים. אתה לא יכול לפגוש את מי שאתה רוצה, לאכול מה שאתה רוצה, לדבר בטלפון עם מי שאתה רוצה. ואני כל יום צלצלתי למשפחה. 20 פעם ביום שאלתי את עצמי, מה הם עושים שם, בחוץ. היה לי מזל שנשלחתי לבית הסוהר שאינו קשה באופן בלתי נסבל, אבל זה עדיין קשה, זה עדיין בית סוהר.
"לא חסרו התנצחויות. פעם הביאו לי ספר בכריכה קשה, ולפי התקנות אסור להכניס לתאים כריכה קשה, כי מסתבר שהרבה עבריינים הבריחו בתוכה סמים. זה היה משפיל. הרי המטרה היא טובה, לקרוא ספר. הלכתי למנהלת הכלא וקיבלתי אישור מיוחד. רציתי להכניס מחשב לבית הכלא ולא נתנו לי. אני אוהב מוזיקה קלאסית, אז ביקשתי להביא רדיו סטראו, אבל אסור להכניס לתא MP3. החרימו לי אותו אבל מאוחר יותר קיבלתי אישור מיוחד".
מה היה הרגע הכי קשה?
"האמנתי שהנשיא יחון אותי. הגשתי בקשת חנינה עם 70 חתימות של מהנדסים מהבכירים ביותר בארץ, 40 חתימות של אדריכלים, 20 חתימות של פרופסורים ושתי חתימות של רבנים. אחד מהם הוא רב ישיבה בבני ברק שהתקרה שלו עשויה פל-קל, והשני הוא מנהל ישיבה שגם אותה בניתי יחד עם עוד 70 בתי כנסת שבניתי בישראל. האמנתי שהנשיא יחון אותי וכשקיבלתי תשובה שלילית הלכתי עם האף באדמה שבוע ימים".
היו גם רגעים נעימים יותר?
"כן, כשמינו אותי לספרן הראשי של הכלא. בהתנדבות. עזרתי להרבה אנשים בספרייה. זה היה חלק מהבריחה שלי. הפכתי לסוג של מוכתר. אנשים דיברו איתי ואני עודדתי אותם וייעצתי להם. ככה פגשתי מישהו בכלא שהיה חבר של אחת ממשפחות הנפגעים באסון ורסאי. ביקשתי ממנו ללכת למשפחה ולהסביר לה את עמדתי".
הצעת שיבקש בשמך סליחה, יביע חרטה?
"אני חש צער עמוק על ההרוגים והפצועים. אבל לא, בשום פנים ואופן אינני אשם. אני מאמין בחפותי ולכן לא חשתי בושה או חרטה".
אז איך ניכו לך שליש מבלי שהבעת חרטה?
"אחד האישומים שבגללם נשלחתי לכלא היה שלא בדקתי טוב את התקרות וגיליתי שהן לא אינהרנטיות. היות שאף אחד לא ידע מה זה 'תקרה אינהרנטית', עניתי לפסיכולוגית שישבה בוועדה לניכוי שליש שאני נורא מצטער שלא הייתי נוכח ביציקה של אולם ורסאי, כי אז הייתי מונע את האפשרות שהתקרה לא תהיה אינהרנטית".
איזו תקרה יש בכלא?
"לא פל-קל. עץ".
באוגוסט שעבר שוחרר רון לביתו. עוד לפני כן יצא מפעם לפעם לחופשות קצרות. "הייתי בכלא שנתיים, שמונה חודשים ויומיים", הוא מציין. "ובשנה האחרונה יצאתי לפעמים ליומיים-שלושה. הייתי במעצר בית, אבל החברים באו אלי. יש לנו חבורה של 20 זוגות משנת 1950, עוד מהגימנסיה. כולנו, איך אומרים, אנשים טובים וישרים. יש בינינו עשרה פרופסורים ושלוש פרופסוריות. אף אחד מהם לא חשב לרגע שיש הצדקה להרשעה שלי. כולם באו לבקר אותי בביתי העשוי תקרת פל-קל, ולא פחדו שהיא תקרוס עליהם".
וכשהגיע יום השחרור, אומר רון, הכל כאילו נולד מחדש. "האוויר, הריח, אפילו ארטיק בדרך. ביקשתי מהבת שלי שתעצור לרגע את האוטו כדי שאוכל להתבונן בנוף. פתאום יכולתי לנשום אוויר צח. תשעה חודשים בכלא לא ראיתי בעין שמאל, אז דבר ראשון סידרתי את הקטרקט. אחרי חמישה שבועות כבר יכולתי לנהוג בעצמי. סידרתי גם את השיניים ופשוט חידשתי את הראש".
פעם נחשב מהנדס בעל שם עולמי, ממציא ומחדש, מרצה מבוקש בטכניון. היום הוא עייף ובודד ואבוד, אבל עדיין טוען בעקשנות שההמצאה שלו היא שיטת הבנייה הטובה ביותר בישראל. כמו מנטרה הוא חוזר על אמונתו זו. היא הדבר היחיד שנותר לו לצד העליבות והמלחמה חסרת הסיכוי בשופטים, הוועדה הממלכתית, המשפחות ודעת הקהל.
"אני מאוד מושפע מלאונרדו דה וינצ'י", הוא אומר. "דה וינצ'י היה מהנדס גאון וחדשני שהכיר בערך עצמו. גם אני למדתי להמציא ולחדש. עשיתי את הדוקטורט והמאסטר שלי באוניברסיטת MIT, שם מלמדים לחשוב. לאונרדו דה וינצ'י ידע לפתח מוצר שיהיה טוב יותר ממה שקיים בשוק, סינרגטי ועם אישורי מחקר. אלה בדיוק שלושת הדברים שעשיתי בפל-קל. אני עדיין מאמין שמדובר במוצר הכי טוב שישנו בשוק, סינרגטי ובעל אישור ממעבדות המחקר של הטכניון".
דה וינצ'י אמר גם: "תחשוב כל יום מה עשית לא טוב, ותחשוב איך אתה יכול לתקן". אבל אתה לא נוטל על עצמך שום אשמה או אחריות.
"אני לא אשם באסון ורסאי בשום אופן. אני חי בתחושה איומה שנתבעתי ונשלחתי לכלא על דבר שאין לי חלק בו. הבית שלי בנוי בשיטת פל-קל. ילדי מתגוררים בו. נכדי משחקים תחת התקרה שלו. אני לא מקבל את הקביעה שהיה כשל בשיטה. הכשל היה בטיפול הרשלני של בעלי אולם ורסאי, שהסירו מחיצה ללא רישיון וסתמו את השקע ברצפה בחול במקום לקרוא למהנדס, וכן ברשויות שאפשרו את אכלוס האולם וקיום אירועים עם מאות מוזמנים בתנאי מחדל. הם אשמים באסון. לא הפל-קל. צריך לזכור שאני לא תכננתי את הבניין ושכל מה שבעלי האולם עשו, נעשה ללא ידיעתי וחבל".
יכול להיות שאתה פשוט לא מסוגל להודות בפני עצמך בכישלון השיטה?
"שיטת הפל-קל חוללה מהפכה בחשיבה של הרבה מאוד מהנדסים בארץ ובעולם. מומחים גדולים שעבדו איתי החליטו לבנות את ביתם בפל-קל. ליוויתי את המוצר הזה 30 שנה במעבדות, בבדיקות, במחקר. אדם שכולו חדור אמונה במוצר שלו, איזו חרטה יכולה להיות לו? אפשר להגיד לאדם דתי שיתחרט על אמונה באלוהיו? אין כאן שלב ביניים. או שאתה מאמין במה שאתה עושה או שאינך מאמין. בהנדסה אין ספק. אין אפור. הנדסה היא לא דמוקרטיה. הנדסה זה שחור או לבן".
23 איש נהרגו באסון ורסאי. 423 בני אדם נפגעו פיזית או נפשית.
"זה אסון נורא. גם חייל שנהרג בקרב הוא אסון נורא ואיום, אבל המשפחה יודעת שהוא הקריב את חייו למטרה טובה. מצד שני, חייל שנהרג בגלל פליטת כדור או טעות של מפקד סיים את חייו בלי סיבה ומטרה. גם האורחים בחתונת ורסאי נהרגו ונפצעו ללא סיבה ומטרה. אם בעלי האולם היו מטפלים בכשלים של התקרה בזמן, התקרה, כל סוג של תקרה, לא הייתה קורסת".
ועדת זיילר קבעה ששיטת הבנייה שלך מסוכנת, שופט מחוזי כינה אותך "אבי החטא הקדמון", בית המשפט העליון חיזק את הטענה שיש לך חלק משמעותי באסון.
"אני לא מקבל את הקביעות האלו בשום אופן. הן נולדו מתוך לחץ ציבורי. יש רק שופט אחד שתמיד צודק. בני אדם טועים. היה כשל התנהגותי חריף בהתנהלות בעלי האולם. היה פגם גדול במשפט. לפי החוק היו צריכים לשבת בדין שלושה שופטים ולא אחד. וגם בוועדה הממלכתית נפלו פגמים, כי אחרי האסון אף אחד לא רצה להעיד לטובתי.
"כשל למהנדס זה הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות. שמי הטוב נהרס. הייתה לי חברה שעבדו בה 25 מהנדסים ונאלצתי לפטר את כולם כי אף אחד לא רצה לשמוע על פל-קל. רק אני יודע את האמת. אמרתי לבוחן המשטרה שלא הייתי יכול לחיות אם הייתי חושב שאנשים נהרגו או נפצעו בגלל כשל שלי. אם הייתי מאמין ולו לרגע שאסון ורסאי התרחש בגלל פל-קל, הייתי גומר את חיי במו ידי. ממש כך".
פל-קל היא שיטת בנייה המציעה פתרון קל, מהיר וזול ליציקת תקרות המחליפות את צלעות הבטון המזוין. היא מתבססת על שימוש בארגזים של פח גלי בתוך הבטון שמחליפים את מוטות הפלדה. צורת הבטון הנוצק בין צלעות הפח דומה לזו המתקבלת בתקרה רגילה. "עד אחד אמר במשפט שמאז שנחשף לליקויים של בנייה בשיטה הזו, הוא מפחד להיכנס לחניון המרכז הרפואי איכילוב הבנוי פל-קל", אומר רון בעלבון. "אני מקווה שהיום, 11 שנה אחרי המשפט, הוא כבר לא מפחד".
הפל-קל חוסה תחת תקן אמריקאי בהיעדר תקן ישראלי, והפכה לאחת משיטות הבנייה המקובלות בארץ. כשמונה אחוזים מהבניינים בישראל נבנו באמצעותה עד שהתגלתה כבעייתית. עוד לפני אסון ורסאי, בשלהי 87', אירעה התמוטטות בחניון במתחם בורסת היהלומים ברמת גן אשר נבנה בשיטת הפל-קל. ההתמוטטות אירעה בעת יציקת התקרה העליונה של החניון.
רון: "אדם אחד בא מעזה, בכלל לא הבין בבניין, ופירק את עמודי התמיכה בזמן היציקה. כשפירק את העמוד האחרון, התקרה התמוטטה והוא נהרג. המשטרה מצאה שהפרשה הייתה בכלל אירוע חבלני".
במקרה אחר, ב-91', קרס גג מבנה חד קומתי באזור התעשייה סגולה בפתח תקווה. במהלך יציקת הגג התמוטטה מערכת הטפסות שהוקמה ככל הנראה באופן לא תקני, ועמה הגג שנוצק באותה עת יחד עם התקרה הנושאת. הגג והתקרה נבנו בשיטת פל-קל. גם בהתמוטטות זו נהרג אדם אחד.
רון: "על פי החוק במדינת ישראל, קומה ראשונה יכולה להיבנות לגובה, וכל הקבלנים מנצלים את זה כדי להכניס גלריה לא חוקית. הרגל הטלסקופית שתומכת בגלריה כזו מתמוטטת בסוף".
ב-94', בעת יציקת גג בחניון על קרקעי בן שלוש קומות באשקלון, חלה התמוטטות של מגדלי התמיכה והתקרה הנושאת. התמוטטות התקרה גרמה לכשל בשרשרת של תקרת ביניים נוספת בקומה התחתונה. כל תקרות החניון היו תקרות פל-קל.
רון נחרץ גם הפעם: "התמוטטות בזמן יציקה זה לא כזה קונץ גדול. הקבלנים השתמשו במערכת טפסנות מעץ חץ, והקורה בזמן היציקה פשוט נשברה והפילה את כל הצד המערבי".
אולי לכל מקרה יש הסבר, אבל ממכלול התאונות עולה תחושה לא נוחה בעליל.
"מכלול תמיד נראה לא טוב. אני יכול לתת לך למעלה מ-40 תקרות כשל של חברות אחרות. אז מה, לא תבני איתן? כמהנדס מומחה לכשלים אני יודע על יותר מ-300 מקרים של התמוטטות תקרה בארץ. לפל-קל היו רק חמישה מקרים של התמוטטות בעת ביצוע. זה פחות מהסטטיסטיקה. אין שיטה שלא היה בה כשל".
ב-96' הורה משרד הפנים להפסיק את הבנייה בשיטת פל-קל. מיד לאחר אסון ורסאי הוקמה ועדת חקירה ממלכתית בראשות השופט ורדי זיילר לבדיקת המחדל. בדוח נכתב, בין היתר, כי הסיכון היה גלוי וברור, הכתובת על הקיר הייתה חקוקה באותיות של אש, הדברים נישאו מעל פני כל במה ציבורית ואף חלחלו לחוזרי מנכ"ל משרד הפנים, שכתב בשתי הזדמנויות שונות שמדובר בשיטת בנייה מסוכנת שאין להתירה. שתי מסקנות עיקריות עולות מהדוח: איסור מוחלט להשתמש בבנייה חדשה בשיטת הפל-קל והמלצה לבדיקתן של כל תקרות פל-קל הקיימות.
גם בית המשפט הצטרף לביקורת החמורה שהוטחה במהנדס ובהמצאתו. בפסק הדין נכתב שבמשך שנים על שנים "רון לא שעה לאזהרות של בעלי מקצוע מובילים ושל אנשי הטכניון. התעלם מנורות האזהרה, והעדיף לדחות כל טענה המועלית כלפי השיטה. רון טרם הפנים את הסיכון הגלום בשיטת פל-קל ועדיין משוכנע בטיבה ובאיכותה".
גשם מכה את רצועת החוף. בועת ים קטנה חורצת לשון. המהנדס המבוגר מהדק את אחיזתו בקלסר השרטוטים שלו, שריד מפואר לפטנט שירד מגדולתו. "הרבה אנשים עדיין מעריכים אותי ונותנים לי עבודה כמהנדס, לא כממציא", הוא אומר בצער. "זה פוגע מאוד, כי צורת החשיבה שלי מתוכננת לחדש דברים. יצרתי גשר מפיברגלס ראשון בעולם מסוגו, וישראל, שהקימה אותו ביד סינגלובסקי בתל אביב, קיבלה עליו פרסים. תליתי תקרות מעל בניינים באמצעות קונסטרוקציה חיצונית מפלדה. אני ממציא בנשמתי. כל המהות שלי היא לחדש דברים ועכשיו אני כבר לא יכול להמציא כלום. אני מרגיש כמו נכה. כמו משותק. קשרו לי את הרגליים. לעולם לא אוכל שוב לרוץ".
דורון רוזנברג, עורך דינו של אלי רון, אומר ל"סופשבוע": "אלי רון לא שימש כמהנדס הבניין. אחריותו נבעה ממעמדו הנטען כמפתח שיטת פל-קל וכמנהל החברה. בתי המשפט שדנו בהליך הפלילי בעניינו קבעו מפורשות כי אלי רון לא פעל מתוך מחשבה פלילית ואף לא מתוך עצימת עיניים, וזיכו את מר רון מעבירת ההריגה. בית המשפט המחוזי אף ציין במסגרת הכרעת הדין, כי הוא שוכנע באופן נחרץ וחד משמעי מאמונתו הכנה של רון בטיב שיטת פל-קל ובבטיחותה, עד כדי כך שבנה את התקרות בביתו שלו בשיטת פל-קל.
"בניין ורסאי נבנה בתחילה תוך סטייה מהותית מהיתר הבנייה. בנוסף, זמן מה קודם להתמוטטות, הוסרה המחיצה שתמכה ברצפת ורסאי, ומשלב זה ואילך זו החלה לשקוע. לא דובר על שקיעה נסתרת, אלא על שקיעה בולטת וגלויה לעין שגרמה לשבירה של מרצפות ברצפה ושניתן היה להבחין בה שבועות לפני קרות האסון. אלא שבמקום להזמין בדחיפות מהנדס בניין שיבדוק את הגורמים לשקיעה, הזמינו בעלי האולם רצף, כיסו את השקיעה בחול וטיט וריצפו אותה מחדש, ולמעשה הוסיפו בכך מאות קילוגרמים למשקל הרצפה. התוצאה הייתה הרסנית!
"הרצפה, שממילא לא תוכננה לעומס כה רב, שממילא לא אמורה הייתה לשאת מאות רוקדים מדי ערב, הועמסה בעומס אדיר נוסף שהביא להאצת השקיעה עד להתמוטטותה. בעומס שהופעל על הרצפה - עומס העולה בהרבה על התסבולת המקסימלית שלה - התמוטטות הרצפה הייתה רק שאלה של זמן.
"לא בכדי הרשיע בית משפט השלום בירושלים את בעלי האולם וגזר עליהם עונשי מאסר, ואף ערעוריהם לבית המשפט המחוזי ולבית המשפט העליון נדחו. לצערנו, הרשעתם של בעלי האולם לא מנעה מהם להגיש, לאחר כשבע שנים מיום האירוע, תביעה נגד לא פחות מ-11 נתבעים, ביניהם אלי רון, מדינת ישראל, הטכניון ועיריית ירושלים.
"לטענת אלי רון, אשר אף גובתה על ידי המדינה בתיק הפלילי שהתנהל נגדם, בעלי האולם לא רק שנמנעו מלפעול כנדרש ומלהזמין בעל מקצוע לבחינת הכשל, אלא אף ביצעו מעשים אקטיביים שהיה בהם כדי להסתיר ולהעלים את השקיעה מעיני האורחים, והמשיכו בניהול אולם האירועים כאילו שום דבר לא קרה. התרשלותם של בעלי האולם הייתה חמורה, התנהגותם לא הייתה טעות של שנייה או הסחת דעת, אלא החלטה מושכלת של אנשים שהימרו על חיי האורחים שלהם.
"לאור זאת, ולנוכח כל הנזקים שנגרמו לו בעקבות מחדליהם ורשלנותם של בעלי האולם, החליט אלי רון להגיש תביעה נגדם וקצב אותה בסך מיליון שקל לצורכי אגרה בלבד, על אף שאין סכום שיפצה על אובדן חייו המקצועיים וישיבה מאחורי סורג ובריח".
עו"ד איריס בן-גד, המייצגת את בעלי אולם ורסאי, אמרה בתגובה: "מדובר בתביעה שכנגד. המדינה כולה יודעת שהאירוע הנורא באולמי ורסאי התרחש בעקבות הבנייה בשיטת פל-קל, שיטה מסוכנת שהמציא ויזם אלי רון ושבגינה נשלח לכלא. בעקבות השיטה קרסה התקרה, ולא בגלל רשלנות בעלי האולם ".
sari.makover@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם