סטודנט יצא לקרב למען זכויות עובדים, נחשו מה קרה לו?
סטודנט בשם אלון מרכוס נהפך ללוחם זכויות עובדים כשהחליט לאגד את הקולגות במוקד הטלפוני של בנק ירושלים, לאחר שזכויותיהם נרמסו כשהמוקד עבר למיקור חוץ בחברת "טלאול". מרכוס פוטר, נלחם בבית משפט ועכשיו הסתיימה הסאגה בפשרה בטעם חמוץ-מתוק
◄בואו להיות חברים של "זמן מעריב" גם בפייסבוק
זה קרה לאחר שבנק ירושלים, המקום שהעסיק אותו במוקד השירות הטלפוני שלו, הפך את עובדי מרכז השירות לעובדים של "טלאול" - חברה חיצונית שמפעילה מרכזי שירות לקוחות עבור חברות.
סיפורו של מרכוס הגיע לבסוף להכרעה כותלי בית המשפט, ולאחרונה נחתם הסכם פשרה בינו ובין "טלאול". בריאיון ל"זמן ירושלים" הוא גולל את סיפורו: החל מהניסיון לעודד את עובדי החברה להתאגד כדי שיוכלו להגן על זכויותיהם ועד לפיטורים שבגינם הגיעו שני הצדדים לבית המשפט – מרכוס מתעקש כי פוטר בשל הניסיון לאגד את חבריו לעבודה, ואילו ב"טלאול" טוענים שהפיטורים נעשו ממניעים מקצועיים.
מרכוס, סטודנט למדע המדינה ובי-איי כללי במדעי הרוח באוניברסיטה העברית זה ארבע שנים, החל לעבוד במוקד הטלפוני של בנק ירושלים, שממוקם בכיכר ציון במרכז העיר. במסגרת התפקיד הוא נתן שירות ללקוחות הבנק ואישר הלוואות בסכומים קטנים. במשך יותר משנתיים הוא עבד במוקד המכירות כ"עובד חברה", כלומר עובד של הבנק עצמו, עד שבאפריל 2011 נודע לו ול-11 העובדים הנוספים במוקד כי הבנק מתכוון לפרסם מכרז להפעלת המרכז הטלפוני, כדי למצוא חברה חיצונית שתפעיל את המוקד.
בספטמבר האחרון נודע לעובדים כי חברת "טלאול" זכתה במכרז ועובדי המוקד צפויים להיות עובדיה, כלומר הם ימלאו בדיוק את אותו התפקיד שמילאו עד כה – אך לא ישמשו עוד עובדים של בנק ירושלים. המעבר אירע בחודש דצמבר, ואז פוטרו עובדי המוקד ומיד הוחתמו כעובדים ב"טלאול".
"בשבוע שלפני כניסת 'טלאול' נערכה שיחה משותפת של עובדי המוקד עם ההנהלה החדשה ועם נציגים מהבנק", נזכר השבוע מרכוס בהשתלשלות
מתוך 12 עובדי המוקד נותרו שתיים כעובדות בנק במשרה מלאה, ואילו עשרה נוספים עברו לחברה החיצונית. "בדצמבר, עם המעבר, לא פיטרו אף אחד, ובזמנו נרשמו רק התנגדויות מהוססות למהלך", מספר מרכוס. "האנשים אמנם לא רצו את המעבר, אבל פחדו להגיד משהו שלא יפטרו אותם".
לדבריו של מרכוס, זרעי ההתנגדות להתאגדות העובדים מצדם של בנק ירושלים וחברת "טלאול" נרשמו עוד חודשים קודם לכן: "כחודשיים לפני המעבר, כשכבר ידענו שלא נהיה יותר עובדי בנק, היו שני עובדים שהחלו להשמיע קולות נגד המהלך", הוא משחזר. "הם ניסו לארגן התאגדות, וטענו שהמהלך יעבוד לרעתנו. מהר מאוד שניהם פוטרו מסיבות כאילו מקצועיות, אבל היה ברור שברגע שהם הצהירו על התאגדות הם משכו אש".
זמן קצר לאחר שהתחילה "טלאול" לנהל את מוקד השירות, התברר לעובדים כי חששותיהם היו מוצדקים. לדברי מרכוס, הרוחות במוקד הטלפוני השתנו מיד עם המעבר, כשהעובדים נתקלו פנים מול פנים במציאות החדשה.
"רק אחרי שחתמנו על החוזים החדשים עם 'טלאול' אנשים התחילו להבין שהולך להיות הרבה פחות טוב", אומר מרכוס. הוא מציין כי שינויים בתנאי ההעסקה של העובדים החלו עוד בדצמבר, והראשון שבהם היה שינוי מתכונת דיווח הנוכחות.
"זה הוביל לכך שקשה להגיע למדידה מדויקת של שעות העבודה, וזה לבטח יפעל ופועל לרעת העובדים. כבר בשבוע הראשון למשל שתי עובדות שאיחרו בחמש דקות, נדרשו לחכות חצי שעה עד שאפשרו להן להתחיל את המשמרת, וזה עלה להן בחצי שעת עבודה", מפרט מרכוס את הרעת התנאים.
"חוץ מזה החברה התחילה להפנות למוקד השירות גם שיחות שנגעו לתמיכה טכנית, כך שנדרשנו פתאום לענות גם שאין בהם מרכיב של עמלת מכירות – דבר שפוגע משמעותית במשכורת השעתית". אולי המרכזי בשרשרת השינויים – אותם שינויים ש"טלאול" והבנק התחייבו בפני העובדים שלא יקרו – היה אימוץ שיטה חדשה לחישוב עמלות המכירה. אמנם השיטה לא פגעה בשכר הבסיס של המוקדנים, אך היא צמצמה את השכר הכולל.
מרכוס מוסיף כי כמה הגבלות נוספות נועדו להחיל פיקוח ומשמעת קפדניים, ושינו מקצה לקצה את סביבת העבודה במוקד. את ההנחיות החדשות אכפו שני מנהלים מטעם "טלאול" ואחראי משמרת של החברה. המפקחים הללו נכחו במוקד, ותוך זמן קצר מרגע כניסתם החלו לזמן עובדים לשיחות הבהרה.
מתי הבנת שאתה רוצה לאגד את העובדים?
"שלושה ימים אחרי המעבר ל'טלאול' התקשרו אליי כמה עובדות במוקד ואמרו לי שהן רוצות לארגן איזושהי שביתה, או משהו שיבהיר שאנחנו לא מוכנים שהבנק לא יעמוד בהתחייבות שלו כלפינו וישנה את תנאי העבודה. מיד יצרתי קשר עם מרטין וילר מעמותת 'במעגלי צדק', והוא קישר אותנו לעו"ד דוד לופו. למחרת נפגשנו איתו, הדברים התחילו להתגלגל ותוך ימים ספורים כבר החתמנו את כל מי שעבד בזמנו במוקד על טופס הצטרפות ל'כוח לעובדים', כדי להתאגד ולהקים ועד עובדים.
העובדים הוותיקים ניסו לאגד את עובדי המוקד עם העובדים החדשים שגויסו כבר מההתחלה, מרגע שנפל האסימון בשבוע הראשון למהלך". לדבריו של מרכוס, ההתארגנות נתנה את אותותיה מיד: "פתאום, ממקום קטן ואינטימי המוקד נעשה מקום עבודה שלא נותנים לנו לצאת בו יחד להפסקות ולדבר. צריך לתפוס אנשים בשירותים לשיחה קצרה, או מיד לפני שמתחילה משמרת.
"הייתה ממש תחושה של חתול ועכבר, וכשניסינו לחלק עלוני מידע לעובדים החדשים, מיד זומנו לשיחה אישית וננזפנו למה אנחנו עושים את זה". מרכוס מדגיש כי "חברה שמספקת שירות זה ממש מכבסת מילים, מה שקורה שם זה פשוט עובדי קבלן".
בבנק ירושלים יש כיום ועד עובדים, אולם הוא מנותק מהסתדרות העובדים. הוא מציין כי ניסיונותיהם של עובדי המוקד לקבל את סיוע הוועד במאבק לא נענו. "בכל הבנק יש כמה מאות בודדות של עובדים, וב'טלאול' תכננו להגדיל את המוקד הטלפוני למאה אנשים.
"נורא פחדנו מזה, ובמיילים לוועד העובדים כתבנו להם שזה יחליש מאוד את הוועד. ביקשנו שיעזרו לנו, וככה גם ישמרו על הכוח של הוועד, אבל לא היה אכפת להם לזרוק אותנו לעזאזל. גם במכתבי הפנייה הראשונים לבנק ול'טלאול' כתבנו להם שיש פה עובדים שמנסים לדבר עם ההנהלה, אבל הם סירבו לדבר איתנו וטענו שהם הציעו בעבר לכל עובדי המוקד לעבור להיות עובדי בנק".
ולמה לא עברתם?
"ההצעה הייתה רלוונטית רק למי שעבד במוקד במשרה מלאה, כך שזה לא נגע בכלל לסטודנטים ולכל מי שהועסק במשרה חלקית".
לדבריו של מרכוס, הבנק התחמק מטיפול בסוגיות שבין העובדים ל"טלאול": "הבנק בחר לא להגיב לנו, ורק ברגע שהנושא יצא לתקשורת הוא התחיל להתייחס לעניין". במשך כל אותה התקופה היה מרכוס הפנים הבלעדיים של המאבק, שבמסגרתו נערכו גם הפגנות מול הבנק בשיתוף המשמרת הצעירה של מפלגת העבודה ותא המפלגה באוניברסיטה העברית.
"אמנם אני הייתי הפנים, אבל לא מדובר בעבודה של בן אדם אחד", הוא מצטנע. "היינו נפגשים בערבים אחרי שעות העבודה בשביל לכתוב מכתבים לבנק ו'לטלאול', וכל הזמן הזה עו"ד לופו מלווה אותנו. הם היו מגיבים למייל שלנו, מתכחשים לכל הטענות ומסרבים לשבת לדון איתנו. שוב ושוב האשימו אותנו שאנחנו ממציאים מסכת שקרים שבדיתי מלבי ושלא היו דברים מעולם, אבל לעובדים ברור שזה שטויות".
מרכוס מספר כי בעקבות קיום ההפגנות, שסימלו מעין הסלמה במאבק, נוצרה תחושה שהנהלת הבנק נרתעת, והפיקוח על עובדי המוקד התהדק. הוא מוסיף כי בשיחה של גורם בכיר בבנק ירושלים עם מרטין וילר מעמותת במעגלי צדק, שאל אותו הבכיר, "היינו כמו משפחה, למה אלון עושה את זה?", ואילו וילר השיב, "משפחה? ממתי משפחה מפריטים?". ואילו בסיור של סמנכ"ל בנק ירושלים במוקד הטלפוני, לאחר ההפרטה, שאל אותו מרכוס מדוע ישנה הרעה בתנאים, בניגוד להבטחת הבנק.
"שאלתי אותו איך הם יכולים לעזור לנו לשמור על מה שהבטיחו, ובתגובה, הוא אמר לי 'תפסיק להיות דון קישוט'. זה קיבל משמעות שונה שבוע לאחר מכן כשפיטרו אותי". כבר עם החתמת עובדי המוקד על טופסי ההצטרפות, פנו העובדים ל"טלאול" וביקשו לפתוח במשא ומתן על תנאי העסקתם. בחברה השיבו בשלילה.
"לא רק שהם לא הסכימו לנהל משא ומתן, הם דרשו שנחשוף את השמות של כל מי שחתם על טפסים", מספר מרכוס. "מובן שסירבנו בתוקף מחשש שיתנכלו לעובדים האלה. כשהפכתי לפנים של המאבק איימו עליי בתביעת דיבה כדי למנוע מעובדים אחרים להצטרף, ובאמת אחרי האיום יתר העובדים חששו לשייך את השם שלהם למאבק".
העובדים החדשים שגייסה "טלאול" הוחתמו על חוזי עבודה שונים, "כך שהם בכלל לא ידעו איזה תנאים היו לנו פעם ומה הם מפסידים. הם חתמו על חוזה שקובע שהם יקבלו שכר מינימום ותהיה להם אפשרות לקבל בונוס של כמה שקלים בודדים בשעה. זה הביא למצב שהם ישבו לידינו אבל כנראה הרוויחו משכורת נמוכה בהרבה".
בחודש ינואר פוטר מרכוס, לטענתו משום שהוביל את ההתאגדות. הסיבה הרשמית היא שהוא נכשל במבחן מקצועי. מרכוס קובל על הסיבה הזו, ולדבריו היא נועדה לכסות על המניע האמיתי לפיטורים: "בשנתיים שעבדתי במוקד נערך מבחן, ומי שעבר אותו יכול היה לתת סוג מסוים של הלוואות.
"המבחן לא היה חובה, אך ההלוואות אפשרו לנו לקבל בונוס. עד שניגשתי למבחן בינואר הוא בכלל לא שימש תנאי מקדים לעבודה - מה גם שניגשתי בלי אפשרות ללמוד אליו, כך שהכישלון היה צפוי מראש. התנאי הזה לא הופיע בחוזה העבודה שלנו עם הבנק, ועד שלא נכשלתי במבחן זה בכלל לא היה תנאי להעסקה", הוא טוען.
בעקבות הפיטורים פנה מרכוס לבית הדין האזורי לעבודה בגבעת שאול כדי להוציא צו מניעה ולהחזירו לעבודה. במקביל הוא המשיך בפעילותו למען איגוד עובדי המוקד. "לאורך הזמן, כש'טלאול' והבנק החריפו את הפיקוח, אפשר היה לראות שהעובדים נרתעים מלהמשיך במאבק. לדבריו, שינוי של ממש חל כשבועיים לפני המשפט שלו, אז התראיינה אחת העובדות הוותיקות לערוץ טלוויזיה, וזמן קצר לאחר מכן פוטרה בשל בעיה מקצועית.
"מיד אחרי היראיון היא התחילה להרגיש שמחפשים אותה, עד שבאמת מצאו איזה משהו ופיטרו אותה", הוא קובל. "הפיטורים שלה הובילו את כל העובדים למשוך את התצהירים שלהם, והם אפילו חששו להגיע למשפט כדי לראות מה קורה. זה השפיע מאוד על הלך הרוח, וזה גם מה שגרם לנו להגיע לפשרה; הבנו שבלי תצהירים תומכים יהיה קשה לנצח במשפט", מסביר מרכוס.
לפני כשבועיים נחתם התיק בפשרה בין הצדדים, ובמסגרתה "טלאול" תשלם למרכוס פיצויים בגובה שש משכורות וחצי. כמו כן הוציא בית המשפט אישור תקדימי שמאפשר למרכוס להמשיך להגיע למוקד המכירות שלוש פעמים בשבוע, כדי לקדם את התאגדות עובדי המוקד.
"אני מסיים את היום הזה ברגשות מעורבים, שנובעים מחשש לעתיד העבודה המאורגנת בישראל. עבורי המאבק בבנק ירושלים היה בבחינת נקיטת עמדה של עובדים מול מעסיקים, שלא ייתנו שיירמסו את זכויותיהם וכבודם. יש אי שוויון טבוע בין העובד למעסיק, וזה נכון במיוחד כאשר מדובר בתאגיד גדול עתיר משאבים.
"הדרך היחידה שאני מכיר לצמצם את אי השוויון הזה היא התאגדויות עובדים", כתב מרכוס ביום החתימה על הסכם הפשרה. ל"זמן ירושלים" הוא סיפר כי "מאוד לא רציתי את הפשרה. הרגשתי כאילו נותנים לי דמי שתיקה ולא הרגשתי שזה נכון, אבל בלי תצהירים נוספים יש סיכוי שהיינו מפסידים ולא הייתה ברירה".
על השאלה איך ייתכן שהחברה הסכימה כי ימשיך להגיע למוקד המכירות כדי לעודד את העובדים להתאגד, הוא משיב: "זה היה קו אדום מבחינתי והקפדתי עליו מאוד. אולי הם גם בונים על זה שלא באמת אגיע ואפסיק לפעול בתחום, אבל כנראה זה לא יקרה".
מה יקרה בעתיד? מרכוס מקווה כי "אולי אם העובדים במוקד יראו שיש עובד שמחליט לקחת אחריות על הדברים ולא מפחד הם יקבלו השראה, ויחד נצליח לשנות את המצב. המסר הוא לא שצריך לרוץ לשבות ולדפוק את המערכת, אלא להיות עובד טוב ולפעול בצורה חוקית ונכונה גם מבחינה ארגונית. לכן הקואליציה של כל הארגונים שחברו פה יחד לעזור לנו, וייעצו לנו לאורך כל הדרך, הייתה חשובה מאוד. יש פער של ידע בין עובד לתאגיד.
"אתה מגיע לעבודה ולא חושב איך אפשר להשתמש במה שאתה אומר או עושה נגדך. כעובד אתה לא מסתובב עם ספר חוקים בכיס, ומעסיקים - שיודעים שהעובדים שלהם זקוקים למקומות עבודה - עלולים לנצל את זה".
מרכוס מדגיש כי אינו כועס כלל על עובדי המוקד או על הצעדים שנקטו: "אין בי כעס על העובדים שבחרו לא לתת תצהיר לדיון. אני מבין את החשש שלהם; האיום של לאבד אפילו יום עבודה אחד עלול להיות הרה אסון עבורם ולמשפחתם. צריך לזכור שאלה אנשים שמחזיקים ומפרנסים משפחות, והם לא יכולים להרשות לעצמם לאבד את מקום העבודה ולהיות בלי משכורת.
"זו גם אחת הבעיות פה בירושלים; לא מדובר בעובדים חזקים שיש להם אלטרנטיבות, ואם לא הייתה בעיית תעסוקה בעיר הם לא היו מסכימים לעבוד בתנאים האלה. העובדה שהעבירו את המוקד לחברה חיצונית אמנם יצרה עוד מאה מקומות תעסוקה בעיר, אבל מדובר בעוד מאה עובדים עניים. לדעתי חובה לדאוג לתעסוקה מלאה, מיקור חוץ זה לא פתרון".
מה המסר שהיית רוצה שיעביר המאבק שלך?
"אני מקווה שעובדים יפסיקו לפחד. אני לא יודע אם זה יקרה עכשיו, עוד חצי שנה או עוד שנה, אבל אנשים צריכים להבין שהבנק עושה עליהם המון כסף, והם לא מקבלים כלום בתמורה. אפילו לא מתנהגים אליהם כמו אל בני אדם. אני מתכנן להגיע למוקד כל עוד יש עניין בהתאגדות.
"אין לי כוונה לכפות את האידיאולוגיה שלי על אנשים שלא רוצים, אבל חשוב לי שהעובדים יידעו שיש להם למי לפנות, ושאם מישהו רוצה להרים משהו אז יש לו גב. אני לא יכול לכפות עליהם להתאגד, אבל אני יכול לתת כתובת ופנים למי שרוצה. אני מבין שכרגע הם נמצאים במקום מפוחד מאוד, ומקווה שמתישהו הם יאזרו אומץ ואז נוכל להתקדם משם. חשוב שהם יזכרו שיש מי שרוצה לעזור להם אם הם רוצים בכך".
נראה כי מרכוס מסכם את הסאגה טוב מכולם בכותבו כי "במידה מסוימת אני מרגיש שנכשלתי. לא הצלחתי להביא לסיום ההעסקה הקבלנית בבנק ירושלים. עם זאת, כולי תקווה שהדוגמה שלי תחזק את העובדים שבוחרים לקחת את גורלם בידיהם, ותלמד שהדבר אפשרי ונכון. זאת דרך קשה. זאת גם דרך ארוכה. אבל בסופו של דבר במציאות נסים לא באמת קורים. האדם אחראי לגורלו, וגם כשהמשחק לכאורה מכור ניתן להביא לשינוי בחוקים בעזרת הסכמות וסולידריות בין בני אדם. אני חושב שכאדם, אזרח ועובד אני יוצא מהמאבק מחוזק.
"למרות האכזבה בתוצאה הסופית, עמדתי על שלי לאורך כל הדרך. לא נרתעתי מהאיומים. התעקשתי על הזכויות שלי וגיליתי חברות אמיתית מהי, סולידריות אמיתית מהי. מוזר לומר שהופתעתי מהזמן, הסיוע והמרץ שהשקיעו חברים ופעילים רבים לקידום המאבק; ואולי זו לא הפתעה, אלא תדהמה מהכוח הפנימי של אנשים לצאת למאבק עבור אנשים שהם לא מכירים ולו רק בגלל תחושת שליחות, סולידריות חברתית וערכיות".
גרסתו של מרכוס קיבלה חיזוק מפתיע ולא מתוכנן. "תעשי כתבה על מיקור החוץ בבנק ירושלים", אמרה לי אחת המוקדניות במקום, שנתקלתי בה השבוע במקרה, עת סיפרתי לה על עבודתי. לשאלתי מה מעניין במיקור החוץ בבנק ירושלים היא השיבה כי "הוציאו את מוקד השירות הטלפוני של הבנק לחברה חיצונית, ויש עם זה הרבה בלגן. אני באמת לא יכולה להגיד יותר מדיי על הנושא הזה, שלא יידעו שזה מגיע ממני, אבל תדברי עם אלון מרכוס, הוא כבר יספר לך בדיוק מה קורה שם", חתמה.
ב"טלאול" סירבו להגיב לפרשה, וציינו רק כי "אין מי שיכול להעיד טוב יותר מפסק הדין מה באמת עמד מאחורי התביעה והעתירה. בית המשפט קבע משהו ואנחנו מכבדים את ההחלטה".
בפסק הדין צוין כי הצדדים ניהלו משא ומתן, והגיעו להסכמה לסילוק סופי של טענות המבקשים מבלי להודות באף טענה מטענות הצד שכנגד בנוגע לתקופת עבודתו של מרכוס או סיומה.
מבנק ירושלים נמסר בתגובה כי "צר לנו שמר מרכוס ממשיך במסכת השקרים שלו גם לאחר שהפסקת עבודתו בחברת 'טלאול' אושרה על ידי בית הדין לעבודה, ומנסה להמציא מאבק ציבורי מלאכותי נגד מי שאינו מעסיקו מזה חודשים, ובכך להטעות את העיתון ואת הקוראים.
"הבנק מעולם לא הוציא את המרכז הטלפוני למיקור חוץ, מאחר שעד לאחרונה לא היה לו מרכז כזה. הבנק החליט להקים מרכז טלפוני ולעשות זאת באמצעות חברה מתמחה ולא בכוחות עצמו, ואז הוצעה לארבעת עובדי הטלפוניה, כולל מר מרכוס, האפשרות להפוך לעובדי הבנק במשרה מלאה, אולם הם בחרו שלא לעשות זאת.
"בנושא ההתאגדות: מכיוון שמר מרכוס אינו עובד הבנק זה מספר חודשים, הרי שכל טענה בהקשר של התאגדות במסגרת הבנק הינה מגוחכת. אין לנו אלא להצר על כך שמר מרכוס ממציא מאבקים מופרכים כדי לקדם אינטרסים אישיים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם