"הפצע עדיין חי": אביו של החלל הראשון בבופור לא סולח
רז גוטרמן ז"ל מחדרה נפל ראשון בקרב על הבופור במלחמת לבנון הראשונה, לפני שלושים שנה בדיוק. אביו יעקב מדבר בראיון נוקב וכואב על הכשלים, הסתרת המידע מההורים השכולים, המכתב שרצה לשלוח לבגין והכעס על שרון: "עמד על דם בני ודיבר דברי הבל"
בשעה שהיו בדרכם אל המוצב, נורתה לעבר הכוחות אש רבה קטלנית. במשך שעות הלחימה של אותו היום נהרגו שישה מלוחמי הסיירת. הנופל הראשון בבופור היה סמ"ר רז גוטרמן ז"ל, בן העיר חדרה, שמצא את מותו כשהוא על סף שחרורו מהצבא. עד היום, לא ברור בדיוק מדוע החליטו קברניטי צה"ל והמדינה לכבוש את המבצר ועל פי דיווחים שונים, הדבר כלל לא היה נחוץ. באיזשהו שלב אף ניתנה הוראה לחדול מפעילות כיבוש המוצב, אך ההוראה הגיעה באיחור ניכר אל הכוחות בשטח. לדעת מומחי צבא רבים, מדובר באחד הקרבות הקשים במורשת הקרב של צה"ל, ולדעת רבים, אף אחד המיותרים שבהם.
- ההר זוכר הכל: הפצע מהבופור עדיין מדמם
את פצעי אותו היום, פצעים שממשיכים להכאיב, נושא עימו עד היום אביו של רז, יעקב גוטרמן (77). גוטרמן, ניצול שואה, התגורר בעברו בחדרה עם אשתו הראשונה, רות ז"ל, שנפטרה ממחלת הסרטן. בהמשך עבר לקיבוץ העוגן הסמוך, בו הוא מתגורר
30 שנה חלפו מאז נפילת בנו, אך הכאב עדיין דוקר. כך גם הכעס על נותני הפקודה לעלות לבופור, ועל התחמקות הצבא, כך לפי גוטרמן, מדיווח אמיתי למשפחות השכולות על מה שבאמת התרחש במהלך הקרב.
"הפצע עדיין חי וזה קשה מאוד. אני כבר 30 שנה לא חי באמת, שכול זאת נכות נפשית, עברה לי כל שמחת החיים", מתאר יעקב גוטרמן את ההרגשה הקשה המלווה את התאריך שמצוין השבוע. "אתה מנסה לשכנע את עצמך שהזמן הוא חסר צבע, חסר ריח והוא לא משנה הרבה, אבל לא משנה כמה תנסה לשכנע את עצמך, הבטן מקרקרת אחרת. במיוחד כשמגיעים התאריכים האלה, אם זה יום הזיכרון לחללי צה"ל או ה-6 ביוני, כשנפל רז בקרב הלילי על בופור, אז אתה נכנס לוויברציות. זה קשה מאוד. אני בוכה מהמחשבה שרז כבר לא יראה את המראות שאני רואה, לא ישמע את השיר שאני שומע. אני בוכה מכל דבר".
על פי גרסתו של גוטרמן, יש שני סודות כמוסים למדינת ישראל. האחד קשור סודות האטום והשני הוא הסיבה לפקודה שיצאה מפיקוד הצפון בליל הקרב בבופור, "כשהקודקודים נוכחו לדעת שכל הכוחות זורמים דרך גשר רקיע בציר המערבי לבירות, ולא היה שום צורך לנהל קרב גבורה לילי על הר הבופור.
"היה אפשר לבוא פשוט למחרת ב-10 בבוקר ולא למצוא אף לוחם אויב ופשוט לתקוע את הדגל למעלה. הפקודה הזאת יצאה ולא הגיעה במועדה ובינתיים, שישה לוחמים מסיירת גולני ובני בניהם כבר שכבו מתים על האדמה".
ההודעה על נפילתו של רז הגיעה למשפחת גוטרמן רק שלושה ימים אחרי מותו. "ההפצצה בלבנון התחילה בשבת", משחזר גוטרמן. "רציתי לרוץ ולחפש את הבן שלי, לדעת איפה הוא. ביום ראשון ניגשה אליי בחדר האוכל של הקיבוץ אחת החברות ולחשה לי על האוזן: 'סיירת גולני כבשה את הבופור בלי נפגעים'. התחלתי לבכות וחשבתי שרז יצא מזה, הוא הצליח. לא ידעתי שכל אותו זמן, רז שלי למעשה כבר נהרג".
עם קבלת הידיעה על נפילת הבן, דרש גוטרמן יחד עם המשפחות השכולות האחרות, לראות את דוח התחקיר לגבי הקרב. 30 שנה עברו, 30 שנה של הבטחות, ולטענת גוטרמן לא נראה כל דוח ממשי מצד הצבא. "ממש לא קיבלנו תשובות מה קרה שם ולמה בכלל יצאו לקרב הזה. זהו סוד כמוס שבכמוסים. 30 שנה אני שואל את כל מי שאני יכול. עד היום, אף אחת מהמשפחות לא קיבלה את ההסבר, לא משנה כמה ביקשנו והתחננו, כל שש המשפחות, והיה לנו חשוב לדעת. אף אחד לא אמר לנו שום דבר.
"להורים השכולים יש את כל הזכות שבעולם לדעת איך בניהם נפלו בקרב. צה"ל מרח אותנו מאז ומתמיד. בהתחלה זה היה בשתיקה ואז טענו שזה בבדיקה של אגף ההיסטוריה ועוד ועוד. בעבר, קצינת נפגעים הביאה לי לפה שלושה דפים מצ'וקמקים בנושא ופשוט פרצתי בבכי. אין לי מדינה אחרת וצה"ל ממש יקר לליבי, אבל לקבל כזאת מריחה מכוערת זה היה פשוט מביש. לפני כשש שנים קיבלנו דוח, כביכול, חוברת של 120 עמודים עם מפות וכדומה, אבל פשוט לא רציתי לראות את זה. אני רציתי לקרוא משפט אחד - מה קרה עם ההוראה שיצאה מהשולחן של האלוף אמיר דרורי ז"ל, לא לתקוף את הבופור.
"מי האדם שמסתובב עכשיו בעולם וישן בשקט, בזמן שהוא אחראי לזה שהפקודה לא הגיעה ליעדה ובגללו שישה בחורים נפלאים איבדו את חייהם. שרתתי שנים רבות בצבא ובמילואים - מגיע לי לדעת איך ולמה הבן שלי נהרג".
- בואו להיות חברים של "זמן מעריב" גם בפייסבוק
בימים האחרונים לפני מותו בקרב, שהה רז גוטרמן עם המחלקה הוותיקה של הסיירת בחופשת שחרור באילת, חופשה אחרונה לפני שחרורו משירות סדיר. את ליל השבת חגגו החברים עם מדריכות החברה להגנת הטבע שצוותו להם מסביב למדורה ובירה. לפתע, צלצל הטלפון ומעברו השני של הקו נשמעה הבשורה על המבצע הצבאי. מצב רוחם של כל החברים הפך ברגע אחד לשפוף. הם ידעו כי הרגע אליו התאמנו חודשים ארוכים, כיבוש הבופור, הגיע.
"אם אגיד שהייתי באופוריה כשהוא הלך לסיירת גולני אני אשקר, ואני לא יודע לשקר", אומר גוטרמן על בחירתו הצבאית של בנו. "10 שנים גרתי בחדרה עם אשתי רותי, וכשרז היה בן ארבע היא נפטרה מסרטן. אני גידלתי את רז ללא אמא שלו ואתה מנסה ליצור לו חיים של אור ושל זוהר, שיחווה את חייו בצורה הטובה ביותר. פתאום, פוליטיקאים חלולים עושים לך מלחמה שכזאת ואתה פשוט משתגע, אתה לא יודע מה לעשות עם עצמך. אתה חי עם זה יום וחי עם זה לילה. זה לא עוזב אותך אף פעם, לא עם יציאת שירים חדשים שגורמים לי לפרוץ בבכי, לא בחילופי העונות ולא בשום מצב.
"ברגעים כאלה, לאחר שאתה מאבד את בנך האהוב אתה מפסיק להיות רציונאלי. למרות שחשבתי שאני אדם הגיוני, גיליתי שאיבדתי את הרציונל. שלוש וחצי שנים ישבתי בפינת חדר האוכל בקיבוץ, עם העיניים מופנות לדלת, כשאני רואה חיילים חוזרים לחופשות שבת, ושאלתי את עצמי מתי רז יגיע. לא הייתה אפשרות מבחינתי שהוא לא יחזור. קשה להסביר את זה, רק ההורים השכולים אולי יצליחו להבין למה אני מתכוון".
איזה מורשת אתה חושב שהוא היה משאיר אם הוא היה ממשיך לחיות?
"רז היה איש שלום שהלך לסיירת גולני בה עשה שירות מפרך מאוד. הוא לא הלך בשביל המיליטנטיות. בחופשות שלו הוא היה בא איתי להפגנות של 'שלום עכשיו'. למרות זאת, מאז ומתמיד הוא היה אומר שיש לו יכולות והוא רוצה לתרום. הוא ידע שביחידת עילית הוא יימצא חבר'ה טובים עם מוטיבציה גבוהה כמוהו. לכן, לא צריך לדבר על מורשת, אלא על מסר - 'תנו לאנשים הצעירים לחיות בארץ היפה הזאת'. זה צריך להיות נר לרגליהם של כל אדם שנכנס לשרת בכנסת ישראל".
ביום שישי לפני שבוע הגיעו חבריו ליחידה של רז לעוד ביקור בביתו של האב יעקב. 30 שנה הם שומרים איתו על קשר, 30 שנה מלווים אותו וכואבים איתו. "במהלך השנים אנו משוחחים הרבה", מספר גוטרמן. "אני יכול להגיד שכשמדובר בהם, זה לתפארת מדינת ישראל. החברים של רז מהסיירת ומהכיתה שומרים איתנו על קשר כבר 30 שנה ברציפות, הם באים לביתנו ושומרים על קשר טלפוני. אין לי מילים לתאר את האנשים הנפלאים האלה".
אתה מנסה לתעד את נפילתו של רז? את התקופה שעברה מאז? להנציח אותו?
"בעוונותיי, היה לי קשה לכתוב על רז כל השנים האלה, מבחינתי זה סימן סוף דבר וזה קשה לי. אולי באחד הימים עוד אעשה זאת. מה שכן כתבתי היה פרק על רז בספר זיכרון שיצא על לוחמי סיירת גולני שנפלו. אני אומר את זה בכאב עמוק: אני מבין את הצורך של המשפחות השכולות להוציא חוברות, לשיר, לעשות חדרי זיכרון ועוד. אני לא רוצה לפגוע באף אחד, אבל אני לא מאמין בדברים האלה.
"אתה נוסע במכונית, חולף על פני המון אבנים ואנדרטות, אחרי 30, 40 שנה מי יודע מה היה ומי היה. אני מרגיש הכי טוב עם החברים של רז, שבאים ומבקרים אותנו, זוכרים את הצליל של הכפכפים שהוא היה גורר ואת הצחוק שלו. מספרים על השטויות והבדיחות שלו וזה הזיכרון האמיתי מבחינתי. אחרי שהעזתי להיכנס לחדרו בפעם הראשונה אחרי שנפל, גיליתי בלוקים של נייר עם ציורי פחם קודרים שנהג לצייר. אני כמעט בטוח שאעשה עם זה משהו יום אחד".
גוטרמן פעיל כבר שנים רבות ב"פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני למען פיוס ושלום". במסגרתו, הורים ואחים שכולים מהצד הישראלי ומהצד הפלסטיני נפגשים, תוך ויתור על הרצון לנקמה. "כל הזמן אנחנו רואים אנשים עם שלטים - 'אל תשחררו מחבלים עם דם על הידיים', אל תעשו ככה ואל תעשו אחרת. אני אומר שדי ומספיק עם זה. תנו לצעירים לחיות. מה רוצים צעירים? הם רוצים להכיר חתיכות, להקים משפחות, רוצים ללכת לים, לנסוע לחו"ל ולנשום. תנו להם לחיות".
בראייה לאחור, השגנו לדעתך משהו בלבנון? הבנת למה רצו בכלל לכבוש את הבופור, אף על פי שאולי לא היה בכך צורך אמיתי?
"18 שנים נמשכה השהות שלנו בלבנון ומה יצא לנו מזה? 1,216 הרוגים, שבר נוראי בציבור הישראלי וחוסר אמון בפוליטיקאים. הממשלה החליטה לצאת למלחמה הזאת אחרי שבמשך שנה שלמה לא נורה מכיוון גבול לבנון אפילו קפצון. בעיתונים של אותה התקופה חיפשו בדל של סיבה על מנת להצדיק את המהלך הזה. דיברתי על זה ארוכות בשנים ההן. זו הייתה המלחמה הפוליטית הגדולה של מדינת ישראל, מלחמה שכל מטרתה פוליטיקה, לעשות מישמש בלבנון, אם זה להחליף את זה ולהוריד את זה.
"בשביל זה שלחו אנשים צעירים למות? בשביל המעמד שלמחרת יוכלו מנחם בגין ואריאל שרון להצטלם ליד הליקופטרים ולפלוט את דברי ההבל האלה? 'איזה אוויר פסגות יש פה' ו'היו להם פה מכונת ירייה?'. זה זלזול משווע. הם עמדו שם בבופור על כתמי הדם הטריים של בני ודיברו דברי הבל. כששחזרתי את זה כמה ימים מאוחר יותר אני פשוט תלשתי שערות מראשי. עד היום אנחנו סופגים את התוצאות של המלחמה הנוראית הזאת".
40 יום אחרי הקרב העקוב מדם, עלו משפחות הנופלים בקרב לבופור, שם הראו להם איפה נפלו ילדיהם וניסו להסביר מה קרה. לפי גוטרמן, גם אז הם לא זכו לכל תשובה או הסבר. "לא היה לנו את מי לשאול. מי שהביאה אותנו לבופור הייתה סיירת גולני והראו לנו בדיוק איפה כל אחד נפל. אלה היו תעלות איומות ובתוכן השחירו שני כתמי דם, אחד מהם היה של רז. אני זוכר שחשבתי שהמנהיגים הגיעו כמה שעות לאחר מותם אל המקום והתגאו.
"הם, שרון ובגין, עמדו במקום הזה והתפארו בקרב הזה, תוך שהם מנפנפים הצידה קצין צעיר שלחש לאזנם שנפלו כמה חיילים כאן. אמרתי לעצמי 'ריבונו של עולם, אלה האנשים ששלחו חטיבות שלמות להילחם במלחמה האיומה והנוראה? זו הייתה מלחמת פשע של אנשים שמאמינים באידיאולוגיות מעוותות, שמנסים להשיג דברים בעזרת מלחמות מזורגגות".
טרם פרוץ המלחמה, כשכבר נשבו רוחות מלחמה, ישב גוטרמן בביתו וכתב בראשו מכתב תחנונים אל ראש הממשלה, מנחם בגין. במכתב רצה לבקש מבגין שיחוס על בנו רז ועל חיילים אחרים. אלא שאת המכתב הזה הוא מעולם לא כתב על נייר ומעולם כמובן לא שלח אותו. "הרצתי את המכתב הזה בראשי ושוחחתי על כך רבות עם אשתי. עד היום אני מייסר את עצמי שלא שלחתי אותו. רציתי לכתוב לבגין, שהוא אדם סנטימנטלי כזה, לנגן לו על הרגשות מלב של אב אל לב אב. רציתי לכתוב לו שלא יפתח את המלחמה הנפשעת, שאין מה שום צידוק אחרי שנה של שלווה של שלום בגבול הצפון, שלא ישלח אנשים בני 18 ו-19, למות על אדמה זרה על לא עוול בכפיהם".
מה אתה חושב על אריאל שרון? ניסית עם השנים להגיע לשרון, להגיד לו בפנים מה אתה חושב על הכל? אחרי סברה ושתילה קמה ועדה שניקתה את הדרג המדיני. מה הרגשת?
"חס וחלילה. בהתחלה בכלל לא יכולתי לדבר עם אף אחד, אבל אחרי שהתאוששתי והייתי מסוגל לשבת ליד השולחן ולכתוב משהו, כתבתי להם מכתב. בו כתבתי מה אני חושב עליהם. כמעט כל העיתונים בארץ ובעולם פרסמו אותו, הוא היה קצת ארוך.
"אני חושב כבר הרבה שנים, עוד לפני שרז נהרג, שהפוליטיקאים שיושבים בכנסת ובממשלה צריכים לחשוב יותר על החיים של בני ה-18 ופחות על אבנים קדושות, התנחלויות קדושות וצדיקים. שיתחילו לחשוב על החיים של הצעירים ומשפחתם. זו הצרה שלנו - מקדשים סלעים ואבנים ולא חושבים על בני אדם".
רפאל איתן טבע, אריאל שרון בתרדמת. רבים מייחסים זאת ל"קללת לבנון". האם אתה מאמין בזה?
"אני לא רוצה להיכנס לדברים האלה. גנרלים, רפולים או שרונים באים והולכים. אני מדבר על פילוסופיה, על הכלל, על מדיניות. הם מבצעים מדיניות שנקבעת על ידי ראש הממשלה ואנשיו, ואלה מודרכים על ידי אידיאולוגיה שינקו מכל מיני מקומות. אפשר לראות ממש השבוע מלחמות יהודים על קראוון ומזרון, על פינוי חמישה בתים ומי יודע איזו אינתיפאדה תפרוץ עכשיו ושוב יהיו אלה בני ה-18 שייקחו את הנשקים ומי יודע מי ימות על הדברים האלה.
"בגילי המופלג, אחרי 64 שנות קיומה של מדינת ישראל, אין לי אפשרות לצייר לנכד שלי את גבולות המדינה שלנו. סבא בשבדיה לעולם לא ייתקל בבעיה הזאת ויצייר לנכד שלו את גבולות המדינה שלהם בלי שום בעיה. זהו מצב טראגי והכל בגלל שמדינאי ישראל לא יכולים להגיע לפשרה עם הפלסטינים. אני יהודי ואני רוצה להתפייס, לחיות בשלום".
לאחר מותו של רז, יצא יעקב לרחובות והפגין נגד המלחמה. אומרים שהוא זה שהתחיל את כל תנועת המחאה ממנה נולדה גם תנועת "ארבע אמהות". גוטרמן ספג ביקורת רבה ולא מעט קללות באותם ימים, אבל הוא לא זז מעמדתו.
"יצאתי והפגנתי אחרי מותו של רז, כתבתי בשלט גדול: 'רצחתם את בני'. ככה הלכתי בתל אביב ולא שמתי לב לצעקות שהופנו כלפיי, וגם ליריקות ולבוז. הייתה אישה אחת שצעקה לי 'אם אתה גיבור כזה גדול תלך אתה ללבנון'. אדם אחר, שהיה רב סרן בשריון, כתב לי 'אם בנך היה חי, הוא היה מתבייש בך'. כמה לילות לא ישנתי אחר כך. דמי רתח. הייתי הולך להפגין גם אם בני לא היה נהרג, אבל כנראה לא בעוצמה כזאת. תמיד חתרתי לשלום. באמצע השואה כילד, חלמתי על המדינה הזאת, מדינת היהודים, ולכן כל כך כואב לי כל מה שקורה כאן".
איך הרגשת כשפרצה מלחמת לבנון השנייה?
"אני מרגיש תמיד נורא עם כל הדברים האלה, כל מלחמה ומבצע, כל אינתיפאדה. כל נפילה של חייל עלה לי בבריאות, כאילו שקרוב משפחה שלי נהרג. אין לזה סוף. עד שלא יהיה פיוס ושלום זה לא ייגמר. זה יהיה עופרת יצוקה ואז גם ברונזה יצוקה, אין לזה סוף".
יש לך בן נוסף ועוד שתי בנות. לא חששת לשלוח אותם לצבא?
"כל ארבעת הילדים שלי שרתו בסיירת גולני וזה אומר הכל. אני יכול לספר שסבא שלי לא היה לוחם, הוא היה לוחם עם התלמוד. הוא היה תלמודיסט מובהק. אבל בזמן מלחמת העולם השנייה הוא חיפש בנרות קשר למחתרת פולנית, העיקר להילחם נגד הנאצים. כשפרץ המרד הגדול בוורשה ב-1944, הוא היה המאושר באדם כשקיבל רובה, אפוד וכדורים. אמו התחננה שלא ילך אבל הוא לא הקשיב לה. הוא נפל ראשון בקרב של המרד. ממש כמו רז שלי שנפל בגבורה במרומי הבופור. זוהי משפחתי. אתה מבין את הכאב שלי כשאני שומע כל הזמן על עוד מבצע ועוד מלחמה? זה כואב ברמות בלתי רגילות".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם