עוזי בנזימן עוזב את "העין השביעית" ומדבר על מצב התקשורת
לפני 16 שנה הקים העיתונאי עוזי בנזימן את "העין השביעית", מגזין בנושאי תקשורת. הוא גייס את נחום ברנע, רפי מן וכרמית גיא ויחד הם ירדו לשורשי הבעיות במדיה. רגע לפני שהוא נפרד מכיסאו, הוא מתייחס לנושאים הבוערים בתקשורת הישראלית
ציפי לבני בטור מיוחד: המאבק על מעריב הוא על זכות הציבור לדעת
משל העגבנייה והעיתונאי: מתברר שעובד ב"מעריב" שווה פחות מ-13 ש"ח לקילו
"צאו מהמרפסת, העיתונות קורסת". הסיסמה הזאת, שהושאלה מהמחאה החברתית של הקיץ שעבר, וסיסמאות רבות נוספות התנוססו בחודשים האחרונים בשלטי הפגנות שהובילו עובדי ערוץ 10 מול בתיהם של ראש הממשלה, שר האוצר ושר התקשורת.
עובדי הערוץ, שביקשו שהממשלה תתערב בדחיית חילוט ערבויות הערוץ, ביקשו להגן על מקום העבודה שלהם, למנוע את סגירת ערוץ 10 ולבלום צעד שהיה מביא, לדבריהם, לפגיעה קשה בדמוקרטיה הישראלית.
ערוץ 10 אינו לבד. בתקופה האחרונה מתמודדים רבים מכלי התקשורת בישראל עם מציאות עגומה, שבה הם נדרשים לסבבי קיצוצים קשים, פיטורי עובדים וצמצום היקפים עד סגירה של ממש. בחינת המציאות בפרספקטיבה רחבה יותר, כזו שכוללת כמה עשורים של עשייה עיתונאית בישראל, צובעת את המציאות העיתונאית כיום בצבעים אפורים אף יותר.
העיתונאי עוזי בנזימן (71), מבכירי אנשי התקשורת בישראל, החל את דרכו כעיתונאי צעיר, ואת מרבית שנותיו בעולם התקשורת העביר ככתב "הארץ", עד שפרש בשנת 2008. בשנת 1996 ייסד בנזימן את "העין השביעית", מגזין דו-חודשי בנושאי תקשורת שאירח את בכירי העיתונאים בישראל, ועסק בבחינה ביקורתית ובקריאה לשקיפות בעולם התקשורת.
בחודש הבא, לאחר 16 שנים בהן ערך את "העין השביעית" – שעבר ממהדורה מודפסת לגרסה מקוונת – יפנה בנזימן את כיסא העורך לטובת חנוך מרמרי. ממרומי ניסיונו כעיתונאי, ו~16 שנים של סיקור עולם התקשורת ברזומה,
"העין השביעית", הגוף העיתונאי המבוסס היחיד שמשקיע היום את כל מרצו בבחינת עולם התקשורת, נולד כרעיון במוחו של בנזימן לפני כעשור וחצי. "יש לי זכויות יוצרים על 'העין השביעית' ואני גאה בזה", סיפר השבוע בנזימן ל"זמן ירושלים". "לפני 16 שנה הייתי ב'הארץ', בתפקיד מרכזי בעיתון, והייתה מאחורי קריירה לא קצרה בכל התפקידים האפשריים בעיתון.
"הגעתי למסקנה שמשהו בעיתונות הישראלית, באופן שבו עולם התקשורת פה מתפקד, לא מוצא חן בעיני. הייתה לי הרגשה שמבחינת האתיקה והרמה המקצועית משהו נחלש, ואמרתי לעצמי, למה שלא תהיה מסגרת שבה עיתונאים מתעסקים בעצמם, בתפקוד שלהם. הכוונה לא הייתה שעיתונאים רק יבקרו את עצמם או ידסקסו איך הם והעמיתים שלהם מתפקדים, אלא ליצור גם בימה שעיתונאים יראו בה מעין מועדון, שבו אפשר לדון בגילוי לב על מה שקורה בתקשורת".
בנזימן חבר למכון הישראלי לדמוקרטיה, שאימץ את הרעיון וסיפק מימון לפרויקט העיתונאי החדיש. "פרופ' ירון אזרחי, כממונה על חקר התקשורת במכון, עודד אותי מאוד לממש את הפרויקט, וטבע את הדימוי שאני מרבה להשתמש בו עד היום; הוא אמר אז ש'העין השביעית' לעיתונאים זה כמו ועידות רפואיות לרופאים.
"בעולם הרפואה מקובל שבכירי הרופאים מתכנסים אחת לחודש ועושים אנליזה לטיפול שהם נתנו, תוך שמנסים ללמוד מהטעויות ולהפיק לקחים. הרעיון הוא לקיים דיון בגילוי לב, לא להתבייש ולא להיות נבוכים, כדי שהמערכת כולה תוכל להשתפר. הדימוי הזה מצא חן בעיני והחלטתי שאני לא אעשה את זה לבד. פניתי לשלוש קולגות; נחום ברנע מ'ידיעות אחרונות', רפי מן, ראש מחלקת החדשות ב'מעריב' וכרמית גיא מרשות השידור. כולם התלהבו וחשבו שזה הזמן המתאים לעשות דבר כזה, ויצאנו לדרך".
הארבעה התארגנו, והחלו להוציא את העיתון, שחולק חינם. היו בו כתבות ביקורתיות וניתוחי עומק על עולם התקשורת, אך רבים מהמבוקרים לא קיבלו בברכה את המוטציה החדשה בנוף. "השאלה המתבקשת שעלתה אז הייתה 'מי שמכם?' ועד היום אני עונה 'אף אחד', אנחנו שמנו את עצמנו", מסביר בנזימן.
"בארץ לא היה דבר כזה, ואני חושב שגם בעולם לא היה משהו במתכונת כזו, שבה עיתונאים פעילים בכירים מסתמכים על המוניטין והניסיון שלהם ובשם הסמכות הזו מבקשים שיאמינו להם שהם עושים את מלאכתם באופן הגון. יש בזה קצת יוהרה, להגיד 'תסמכו עלינו, אנחנו עושים את זה באופן ענייני; אנחנו מטפלים בכולם ואין לנו הטיות'.
"בארצות הברית היו חוקרי תקשורת מהאקדמיה או עיתונאים בדימוס שעשו דברים כאלה, אבל היתרון של 'העין השביעית' היה שעיתונאים פעילים מבקרים את הקולגות שלהם, אף שהקפדנו לא לחשוף את הכשלים והחולשות הפנימיים של כלי התקשורת שבהם אנחנו עובדים. היתרון היה שחשנו טוב מאוד את מה שקורה בתקשורת, ומצד שני, פשוט היה לנו אכפת לאיזה כיוון התקשורת הולכת, כמה שזה נשמע נאיבי".
16 שנה אחרי שיצאו ארבעת העיתונאים להרפתקה, הפכה "העין השביעית" לאתר חובה לחברי הברנז'ה התקשורתית ולמתעניינים בנבכי הז'אנר. "אנחנו לא כתב עת פופולרי, כי אנחנו באמת חושפים כשלים וקלקלות, ולעתים דברים יותר חמורים. בין השאר נשמעו טענות שאנחנו מגוננים על המקומות שעבדנו בהם, או מנסים להתנקם בכלי תקשורת אחרים", מספר בנזימן.
"אנחנו עושים את כל המאמצים להיות הגונים וחסרי פניות, ומבקשים שישפטו אותנו לפי התפקוד שלנו. אני חושב שמהבחינה הזו רכשנו לעצמנו מעמד טוב, וכתב העת הפך לבימה שכולם כתבו בו. כשהיו באים אלינו בטענות, היינו עונים: 'תשפטו אותנו לפי התוצאה'.
"יכול להיות שבתוך התקשורת כעסו ולא כולם אהבו את זה, והיו הרבה טענות ואיומי תביעה, ואנחנו לא מזלזלים בזה כי גם אנחנו טועים לפעמים, ללא ספק, אבל בסך הכול, החבורה הזו הייתה חבורה שבאה בניקיון כפיים". כך, על אף העלבונות, עיתונאים מכל כלי התקשורת מצאו עצמם כותבים מאמרים ל"עין השביעית", ושיתופי פעולה בין המבקרים למושאיהם הפכו דבר שבשגרה במערכת העיתון.
בשנת 2008 עברה העין השביעית מהפלטפורמה המודפסת לדיגיטלית, הן מתוך רצון לדבר בשפה עכשווית והן ממניע כלכלי. מבחינה כלכלית, המעבר לאינטרנט לא הוכיח את עצמו, ואף שעלויות הנייר והדפוס נחסכו, הן התאזנו עם ההוצאות על הקמת האתר.
תקציב "העין השביעית", שהחל להכביד על המכון הישראלי לדמוקרטיה, הוביל להכנסת מו"ל שותף, בדמות בית הספר לתקשורת של המכללה למינהל. עם זאת, בנזימן מברך על המעבר לעולם המקוון, שכולל היום על אתר, חשבון טוויטר ועמוד פייסבוק. "המעבר לפורמט דיגיטלי היה הצלחה גדולה מבחינת החשיפה, והיום יש לנו כ-200 אלף דפים נצפים בחודש", הוא אומר.
מעבר לנוכחות ברשת, בנזימן מציין כי באשר להפניות והתייחסות לפרסומי "העין השביעית", נראה שכלי התקשורת שומרים למערכת טינה. "יש אירוניה בכך שהנוכחות שלנו, מעבר לרשת, ניכרת כמעט ורק בשידור הציבורי. יש לנו סקופים ואמירות מעניינות, ומי שמצטט אותנו זה לכל היותר ערוץ 1 ורשת ב', ומדי פעם גם ערוץ 10, שמהדהדים דברים שאנחנו עושים. זה אירוני כי אנחנו ממררים את חייהם של קול ישראל כשמגיע להם. מאידך, לא תראי את השם שלנו ב'מעריב', 'ידיעות אחרונות' ואפילו ב'הארץ', כי לכולם יש בטן מלאה עלינו".
"העין השביעית" אמנם צלחה את המעבר לפורמט דיגיטלי, אך לא כך כל העיתונים המודפסים, שהאתגר המקוון משמש מכשול במאבק ההישרדות שהם מנהלים. "הדיגיטל משפיע מאוד לא רק על יכולת ההישרדות של כלי התקשורת, אלא גם על המהות של העבודה העיתונאית", אומר בנזימן ונזכר בחוויה מלפני 30 שנה להמחשת המצב:
"בראשית שנות השמונים, בתחילת עידן המחשב בעיתונים, ביקרתי במערכת 'ניו יורק טיימס' ואחד העורכים הבכירים שם הסביר לי איך העיתון פועל. שאלתי אותו איך משפיע המעבר ממכונת כתיבה למחשב על העבודה העיתונאית. הוא אמר שכשכתב מאמרים במכונת כתיבה, היה נדמה לו שכל הזמן עומד מאחוריו מישהו ומציץ, מה שהכתיב לו משמעת כתיבה מסוימת. במחשב, הוא אמר, יש הרגשה שאף אחד לא מסתכל, ואפשר למחוק ולשנות ולהזיז. זה נותן חופש כתיבה גדול, אבל זה גם מסוכן, כי זה עלול להוביל לעבודה לא רצינית. ככה הוא אמר לי לפני 30 שנה, ומשהו מזה קיים גם במעבר של היום".
השתלטות הפלטפורמות המקוונות על חיינו אינה ייחודית אמנם לעיתונאים, ובולטת במציאות של כל מי שחי במאה העשרים ואחת, אך נראה שהרשת הפכה על פיה את העבודה התקשורתית, כפי שמתאר בנזימן.
"אנחנו חיים בעידן שבו כמעט ולא צריך לקרוא ספרים, כי אפשר להיכנס לגוגל ולהשיג את מה שרוצים בצורה מרוכזת. זה תענוג גדול וזה עושה את החיים קלים יותר, אבל מצד שני זה מרגיל את העיתונאי לא להעמיק, לא לחטט, ולהסתמך על משהו שפעם מישהו כתב בוויקיפדיה. גם באקדמיה, אני שומע שעבודות מבוססות במידה רבה על העתקות ממאגרי מידע לעוסים.
"לא כולם נוהגים כך, אבל זה עלול להוביל לשטחיות ולעצלות מחשבתית. אני חי היום בסביבה של 'העין השביעית', שבה כמעט כולם צעירים, ואני סופג את החוויה הזו, זה כיף גדול להיחשף ליתרונות העצומים של הטכנולוגיה. אני לא מתגעגע לימים של מכונת הכתיבה, אבל בכל זאת יש משהו שעלול להיות בעייתי בכתיבה שמסתמכת על דברים שהם נורא זמינים ונגישים.
"קשה גם להעלות לאינטרנט טקסטים ארוכים, כך שגם מבנה הכתבות משתנה. דיגיטל זה טוויטר, כתבות בנות 500 מילים. שפת התקשורת היא אחרת, והתחרות שרודפת את העיתונאים ומחייבת אותם להיות ראשונים גם היא מעודדת טעויות פזיזות, כדי להשיג את הפרסום הראשון".
המעבר הבלתי נמנע, אומר בנזימן, משפיע מאוד גם על התקשורת המסורתית. "העכבר של המחשב הוא העכבר שגרם לזה שהעיתונות המסורתית, גם המודפסת וגם הרדיו והטלוויזיה, משנה את התנהלותה. התקשורת המסורתית נענית לקריאת התגר שהתקשורת הדיגיטלית מכתיבה, וזה מתבטא בבחירת הנושאים, בצורת הטיפול בהם, בצורת הכתיבה ובמידת העומק".
בחזרה לקרב ההישרדות של אמצעי התקשורת בישראל, בנזימן מזהה היום תופעות שמעולם, לדבריו, לא היו קיימות בישראל. "אני חושב שאנחנו נמצאים בתקופה שבה שיקולי ההישרדות של כלי התקשורת משפיעים מאוד על הנושאים שבהם היא מטפלת ועל האופן שבו היא מטפלת בנושאים האלה.
"כנראה שאף עורך היום, אפילו העורך הכי ישר בעולם, לא יהיה מסוגל לעמוד מול הציפיות של המו"ל שלו, וכשהמו"ל זקוק למפרסמים או לרייטינג גבוה, אז העורך מוכרח להתחשב בזה בקוקטייל הנושאים שהוא מגיש לצרכן. אפשר להגיד שאוזן אחת של העיתונות תמיד הייתה כרויה לטעם הקהל ולציפיות של המו"לים, אבל נדמה לי שהיום זה הרבה יותר חריף. ההתחשבות של המערכת העיתונאית בצרכים העסקיים משמעותית מאוד, ולכן יש נושאים שלא מטופלים, או שמטופלים בצורה מאוד מסוימת, כי המטרה היא להכות את המתחרה, למשל.
"'ידיעות אחרונות' יצא בשבוע שעבר בקמפיין גדול לקוראים שלו על הספר '50 גוונים של אפור', שיצא עכשיו בתרגום עברי. עשו חגיגה גדולה, פרסמו שני פרקים בשבעה ימים, ראיינו סלבס שמדברים על הספר - ואת הספר מוציאה הוצאת 'ידיעות אחרונות'. אני לא תמים, עברתי הרבה ואני יודע בדיוק איך עיתונים מקדמים את האינטרסים הנוספים של המו"לים שלהם, כבר הרבה שנים זה ככה.
"אבל כשעיתון מתגאה בזה שהוא מפרסם טקסט אירוטי, דבר כזה אני לא זוכר. במה אתה מתפאר? לקרוא לקוראים לקנות את העיתון בגלל זה, דבר כזה אני לא זוכר, אבל כנראה שזה חלק מהמצב שבו אנחנו נמצאים, שבו רוצים למכור את העיתון ואת הספר, ועושים לו בילד-אפ דרך העיתון".
הפרסומים, הוא מוסיף, אינם אלא סימפטום של התופעה כולה: "כש'דה מרקר' רוצה לקדם את אחת הוועידות שהוא עורך, אז עמודי השער שלו כולם הופכים לקמפיין לקראת האירוע. העמוד הראשי הוא כמו מודעה לוועידה, וכן הלאה. מכאן, ברור שכל הגבולות נפרצו, כל כללי האתיקה נרמסו ומי שמדבר על דברים כאלה נחשב למישהו מהעבר שמתגעגע לעולם שלא קיים, ויכול להיות שזה באמת כך. זה לא רק בדפוס; אצלנו, ב'עין השביעית', התכתשנו עם ערוץ 10 וגם עם Ynet על שילוב חומרים פרסומיים ממש בתוך חומרים מערכתיים, בלי בושה.
"לא מזמן נודע גם שבכל מיני תכניות העלו לשידור מומחים ששילמו כסף כדי להופיע בתכנית. יכול להיות שאנחנו נמצאים בתקופת ביניים שתתייצב כשהתקשורת החדשה תתפוס את מקומה ותשאיר מקום לתקשורת המסורתית, אבל אני לא יודע. אני אומר באיזושהי ציפייה נאיבית שאולי זה ישתנה לטובה כשהדברים יתייצבו, וכל אחד יבין איך האחר מתפקד, ויהיו כללי משחק מעודכנים או חדשים – כי במצב הנוכחי מאבדים את הצלם העיתונאי".
על מתיחות הפנים והשינויים המערכתיים שעברה התקשורת הישראלית בשנים האחרונות נמנית גם מהפכה של ממש בדמותו של הופעת החינמון "ישראל היום", שהצליח לפלג בין מחנה תומכיו ומתנגדיו. בנזימן, באופן מפתיע ובשונה מעיתונאים בכירים רבים בארץ, נמנה תחילה על מחנה התומכים.
"העיתונות המקוונת פוגעת בעיתונות המסורתית, בכך אנחנו חלק מתהליך עולמי, ולנו יש את התוספת המיוחדת של 'ישראל היום'", הוא אומר. "כש'ישראל היום' הופיע כתבתי יותר ממאמר אחד ב'עין השביעית' והתנגדתי לניסיונות לחבל בהופעתו. היו אז ניסיונות של מו"לים שהקימו שדולה ורצו לח"כים כדי לבלום דרך רגולציה או חקיקה את הופעתו בכל מיני תירוצים.
"אני חושב שלא כך מתחרים; חופש הדיבור קיים לכולם. כש'ישראל היום' התחילו להוציא מהדורת סוף שבוע כתבתי משהו שאמר ל'ידיעות אחרונות' ול'מעריב' שיש פה מתחרה שנראה כמו עיתון של ממש, וצריך למצוא דרך להתחרות בו. היום אני שואל את עצמי אם אולי טעיתי, כי בדיעבד, כשרואים מה עשה 'ישראל היום' לתקשורת, אני עושה עם עצמי חשבון נפש. יכול להיות שזה לא היה נכון מצדי ושצריך היה באמת להתנגד בחריפות גדולה לעצם הקמתו. 'ישראל היום' הוא כוח מכרסם אדיר ביכולת הקיום של העיתונות, ובעיקר, הוא מתנהל בצורה שהיא לא הגונה - הנכונות של המממן, שלדון אדלסון, להשקיע כספים בלי הגבלה כדי לקיים את העיתון רומסת את העיתונים האחרים.
"אנחנו רואים היום את מה שקורה ב'מעריב', את ההפגנות ב'הארץ', וכנראה שגם 'ידיעות אחרונות' לחוץ. מי יודע לאן זה יוביל? אני לא מדבר אפילו על ההסתעפות הצדדית של 'ישראל היום', כמו מה שהתחקיר על אדלסון עשה לערוץ 10.
"עולה השאלה אם ההתנהלות של 'ישראל היום' לגיטימית מבחינה מוסרית. אני תקפתי אותם על ההתנהלות שלהם, זה נושא שמקומם אותי מאוד. אני חושב ש'ישראל היום' מחזירים את העיתונות לתחילת שנות החמישים, לתקופת העיתונות המפלגתית. אני לא יכול להבין את הנכונות של העיתונאים המקצועיים שכותבים שם להתקרנף כמו שהם מתקרנפים, ויש שם עיתונאים עתירי זכויות. זה נורא מכעיס, כי בסופו של דבר זה עיתון לכל דבר.
"או שהם מעמידי פנים, או שמשלים עצמם כאילו הקהל אוהב אותם משום התכנים הלאומניים שהם מפיצים, או המסרים הכביכול פטריוטיים שלהם. אני חושב שהם מצליחים רק כי הם חינמיים. הייתי שמח אם מישהו היה יכול לספר לי איזה אחוז מהמנויים שהיו ל'ישראל היום', אלה שקיבלו את העיתון הביתה, נשארו מנויים אחרי שהעיתון התחיל לגבות כסף על המשלוח.
"קודם לכן נדמה לי שדיברו על 300-250 אלף עותקים ברחוב ועל כ~70-60 אלף מנויים. ניסינו לשאול אותם מי הסכים לשלם כדי להמשיך לקבל את העיתון הביתה, אבל הם לא השיבו. לכן אני חושב שההצלחה שלהם היא ברובה נגזרת של החלוקה חינם".
ובנזימן מוסיף: "'ישראל היום', לדעתי, הוא עיתון לא מעניין, בלי אמביציה עיתונאית, אין שם סקופים או תחקירים או התלהבות. יש שם משהו מזדחל שנאמן מאוד למי שהם רוצים להיות נאמנים לו, והם מציגים את עצמם כעיתונות טובה. ברמה העסקית זאת מכה קשה לעיתונות המסורתית והמשודרת. צריך לתהות על קנקנו של אדלסון לגופו של עניין; מי האיש הזה, מה משמעות המסרים שלו, מה בדיוק היחסים בינו לבין נתניהו. זה דבר שעוד לא מפוענח עד הסוף. הוא הצהיר בזמנו דרך בתי משפט שהוא רוצה עיתון ישראלי פטריוטי ברמה טובה ושהוא רוצה להשפיע עליו מאוד.
"מבחינה מסוימת, זה מעורר כבוד שהוא משקיע כסף ורוצה שהעיתון יהיה כמו שהוא רוצה. אבל מה זה אומר? אתה חונק את חופש הביטוי של העיתונאים כדי לגבות את ראש הממשלה ואת הממשלה, ואני שואל את עצמי האם הוא רק נותן גיבוי לראש הממשלה או שדרך התמיכה הכספית שלו גם מצפה שראש הממשלה יפעיל מדיניות בהתאם לאמונות שלו.
"זאת לא שאלה טריוויאלית, עד כמה ביבי נתניהו עצמאי בקביעת העמדות שלו על ענייני ישראל ועד כמה הוא מאזין לתורמים האלה, במיוחד היום, כשרואים את המעורבות שלו בבחירות בארצות הברית. כשאיש בעל כוח כלכלי גדול מתערב ברגל בוטה בתוך השיח התקשורתי והפוליטי הישראלי, כשראש הממשלה מהדהד במהלכים שלו את הציפיות של אדלסון וכשכל הדייסה הזו רלוונטית לעיתון הכי נפוץ במדינה, אלה לא שאלות ברורות מאליהן".
מלחמת החורמה בין העיתונים 'הארץ' ו'מעריב' התפרצה ביתר שאת בשבוע שעבר, וטורי דעה בשני העיתונים תקפו זה את זה. המלחמות השתרשו גם הם בנוף התקשורתי של הזמן האחרון, כשהקוראים, אומר בנזימן, משלמים את המחיר.
"אין ספק שהמלחמות בין העיתונים לא בריאות, משום שהן גולשות לתוך התכנים המערכתיים. צריך להיזהר לא לעשות הכללה, ואני לא מוציא מכלל אפשרות שהתנהלות שנראית לי תקינה, יש מאחוריה מניע. אבל כש'ישראל היום' תוקף את 'ידיעות אחרונות' על ימין ועל שמאל, זה נקי?
"זה בגלל שהוא מוצא מומים ב'ידיעות' או שזה משרת את האינטרס של ביבי להחליש עיתון אופוזיציוני וחלק ממאבק מסחרי. כש'ידיעות' או 'מעריב' תוקפים את 'ישראל היום', זה לא בגלל הבטן המלאה שיש להם על זה ש'ישראל היום' מכה אותם והביא אותם לאן שהביא אותם?
"נוצר מצב שבו צריך להרגיל את הקהל לאוריינות תקשורתית. צריך ללמד את הקוראים לצרוך את התקשורת במידה של ערנות או תחכום, כדי שיידעו מתי התוכן נקי ומתי לא. טשטוש התחומים הזה הוא דבר רע מאוד, כי התפקיד שלנו כעיתונאים הוא לדעת להפריד בין הדברים האלה, ולדווח ביושר ובאופן ענייני. למו"ל יש אינטרס עסקי, ולך כעיתונאי יש כללי משחק ואמת פנימית, שצריך להפעיל אותם בלי להתחשב יותר מדיי במה שהמו"ל רוצה. עיתונאי הוא לא השליח של המו"ל".
בנזימן, דור שביעי בירושלים, פרסם את מאמרו הראשון תחת שם בדוי בשנת 1961. אביו, יוסף בנזימן, כתב בעיתוני היישוב היהודי בתקופת המנדט הבריטי, והוא נצר לאחת המשפחות שהקימו את מאה שערים. בשנותיו הראשונות כתב בנזימן תחת שם בדוי כדי שלא לזהות עצמו עם מפלגה במפה הפוליטית, ולראשונה כתב בשמו שלו בעיתון 'מעריב' בגרסתו הירושלמית.
מה צופן העתיד לעולם התקשורת? לדברי העיתונאי הוותיק: "אני לא יודע מה יהיה בעוד עשר או 15 שנה. פעם שמעתי הרצאה ממומחה שניבא שכבר ב-2015 לא תהיה עיתונות מודפסת, אבל קטונתי מלנבא אם יש מקום או אין מקום. הפונקציה של עיתונות כתובה היא נצחית כל עוד אנשים סבירים במדינות דמוקרטיות ירצו לדעת מה קורה וירצו לגבש עמדה, בין אם על עיתון או על טאבלט.
"האם הנייר יישאר? יש להניח שהוא ילך ויצטמצם וימצאו טכנולוגיות שבאמת יחליפו אותו מבחינת האיכות הגרפית ויספקו אלטרנטיבה זולה יותר. אני יודע לומר שיש עיתונים שגם היום, בתוך מהומת האלוהים הזו, מחזיקים מעמד יפה מאוד, כמו 'וול סטריט ג'ורנל' ו'פייננשיאל טיימס', וצריך להבין למה זה קורה.
"אי אפשר לדבר באופן מוחלט על היעלמות העיתון המודפס, אבל זה נכון שאולי עתידו מוגבל בזמן. גם היום אנשים בני 50 או 60 ומעלה רגילים לעיתונים וזקוקים להם, אבל הדור הצעיר לא רגיל לזה. גם אצלי בבית, שזה בית עם מודעות פוליטית ותקשורתית, הילדים כבר לא מנויים על עיתונים והנכדים בכלל לא, טאבלט זה הלחם והחמאה שלהם.
"ברמה הטכנית", הוא מוסיף, "עיתונאים זקוקים היום למיומנות רב גונית. אני הייתי צריך רק לדעת לכתוב במכונת כתיבה. אני תמיד נהנה להיזכר בזה שהייתי כותב בבית בדירה שלנו בבית הכרם, במכונת כתיבה, ואז נהג היה לוקח את המאמר למשרדי 'הארץ' בירושלים, ברחוב החבצלת פינת יפו, שם היו מדפיסים את המאמר לתוך טלפרינטר, שמוציא את המאמר בסרט מחורר במערכת 'הארץ' בתל אביב. שם היו מפענחים את הסליל ומעבירים את התוכן למכונה שהופכת את המאמר לאותיות עופרת. להתגעגע לזה זה כמו להתגעגע לכרכרה עם סוסים; אני לא מתגעגע, אבל המיומנות שאני נדרשתי לה הייתה להקליד. עיתונאים של היום, ברמה הטכנית, צריכים הרבה יותר יכולות.
אני מוטרד מזה שבגלל אופי העבודה, שהוא יותר מהיר ויותר שטחי, עם הפנים אל התגובה המהירה, יכול להיות שמשהו באיכות האנושית של העיתונאים נפגם. אולי הטכנולוגיה מכתיבה שייכנסו לעסק הזה חבר'ה צעירים שיידעו לעשות הכול בבת אחת, אבל איפה ניתנת להם הזדמנות במצב כזה להעמיק, ללמוד משהו על הנושא שהם מדווחים עליו?
"אני שואל את עצמי אם דווקא התובענות הטכנית של הטכנולוגיה החדשה לא מקזזת את הצורך להעמיק ולהיות רציניים. יש היום עיתונאים צעירים מבריקים, ואני רוצה לקוות שאותם אנשים באו למקצוע מתוך שליחות ומתוך אמונה שתקשורת זה מוסד חיוני לדמוקרטיה. עיתונאי צריך להיכנס לעסק הזה עם יושרה ובלי חשבונות. המרכיבים האלה, אני מקווה, ימשיכו להניע עיתונאים, בטכנולוגיה כזו או אחרת".
מפת התקשורת שאליה נכנס בנזימן בתחילת דרכו, כשהתנסה לראשונה בכתיבת מאמרים ל"פנים אל פנים", "חרות" או "עתי"ם", הפכה את פניה – וגם הקוראים אינם אותם קוראים משנות השישים של המאה הקודמת. "הכול השתנה, כשאנשים קראו את העיתונים המפלגתיים לפני 60 שנה, הם היו אדוקים לעיתון שאותו הם קראו.
"מי שקרא את 'הצופה', או את 'חרות' או את 'על המשמר', מלכתחילה היה קהל שבוי של מפלגות שהיו הבית הרעיוני שהפיק את העיתונים, והם בוודאי לא ערערו על מה שכתוב שם. מנהיגי המפלגות היו הפובליציסטים העיקריים שם. עם השנים זה השתנה; התחרות בכלי התקשורת הציבה לציבור אופציות שונות, שלא לדבר על הטלוויזיה שעברה ממדורת השבט של הערוץ הראשון לריבוי ערוצים.
"יש חשיבות עצומה לפלורליזם הזה, ואנחנו תורמים לזה ב'עין השביעית'. לתקשורת יש נטייה עצומה להיות סגורה, דווקא אחרי שהיא תובעת מכל אחד אחר שקיפות. תנסי היום להשיג תגובה מעמוס רגב על 'ישראל היום', או מנוני מוזס.
"זה סוג של התנשאות שהם מוקיעים כשהם מסקרים מישהו אחר, אבל בכל זאת, התקשורת עצמה יותר שקופה, יש יותר תחרות ויותר אנשים, מה שנותן לציבור אפשרות להציץ לקרביים ולקבל פרספקטיבה נכונה על איך התקשורת מתנהלת. אחת התוצאות הבלתי נמנעות של התהליך היא שהאמון בתקשורת יורד. בגלל התחרות, והניסיון לשרוד בכל מחיר, התקשורת חורגת לא פעם מהכללים ומטייחים דברים כשיש להם אינטרס, או מדווחים לא נכון או מחפפים, ואז הקהל אומר שאם זה כך - למה שנאמין לזה?".
איך "העין השביעית" מצליח לשמור על עצמו במציאות הזו?
"העין השביעית נותר משקיף, כמו שהיה כשנוסד, ואני מקווה שהוא הוגן. אנחנו מוסד ללא מטרות רווח (מלכ"ר), אין לנו אינטרס ואנחנו חוסים בצל שני מלכ"רים. אנחנו מעין קבוצה נאיבית או אידיאליסטית שבאה ואומרת 'אם אתם רוצים להבין איך התקשורת מתנהלת, תציצו אצלנו'. אנחנו מנסים לעשות את זה ביושר, ואין לנו מניעים פסולים או מניעים זרים, ואנחנו לא מנסים להרוויח כסף, שהוא מניע מאוד חזק שמעודד לסטות מנורמות או מכללי מוסר.
"אני מקווה שאנחנו תורמים לשיח התקשורתי בזה שאנחנו חושפים קלקלות, מצביעים על התנהלות פסולה ובעיקר מביאים מידע לקהל שנכנס אלינו לאתר על התקשורת היום, על תהליכים עמוקים שעוברים עליה ועל התוצאות של זה. אני באמת חושב שמהבחינה זו עשינו דבר טוב כשייסדנו את 'העין השביעית' לפני 16 שנה, כי התקשורת, גם אם היא לא מודה בכך, קוראת אותנו, ואנחנו רואים פה ושם איך אנחנו משפיעים עליה.
"אני מקווה שזה יתרחב ויתחזק, כדי שהנוכחות שלנו תגבר. 200 אלף כניסות זה יפה, אבל לא מספיק. אנחנו נוכחים היום אצל מי בתקשורת, אוהבים תקשורת וצורכים אותה, אבל עוד לא פרצנו לקהל הרחב, והייתי שמח אם היינו מגיעים גם אליו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם