גימלאי הקיבוצים דורשים: צדק חברתי
החברים שנתנו את מיטב שנותיהם למען הכלל, נאלצים להתקיים מקצבת פנסיה דלה ונאבקים בהנהגה להעלות ולו במעט את הקיצבה
בשנים האחרונות, אחרי עשורים של עבודה קשה למען הקיבוץ והדורות הבאים, ראיתי מקרוב את הוריי וחבריהם ל"פנסיה בראש" נלחמים על גובה הקצבה שמגיעה להם. אלא שמאבקם מתנהל גם בחזית אחרת, מול שורה ארוכה של אישים וגורמים בהנהגת התנועה הקיבוצית - ואפילו בקיבוץ שבו הם עצמם חיים – מסרבים לשמוע את טענותיהם ואף מנסים להדיר את הנושא מהשיח הקיבוצי והציבורי, בטענה שהדבר מסרב נזק תדמיתי לתנועה כולה. לעומתם מפנים ותיקי הקיבוצים את האצבע המאשימה לעבר דור ההנהגה הנוכחי ומקבלי ההחלטות בקיבוצים, בייחוד באלה המוגדרים "מתחדשים".
אז איך קרה שהוותיקים, אלה שרגבו את האדמות, עמלו ולקחו חלק מרכזי בהבאת הקיבוצים לשגשוגם והשלימו את היסודות שהניחו הוריהם המייסדים, נקלעו למצב שבו הם נאלצים כמעט להתחנן כדי שבתנועה הקיבוצית יקבלו את דרישתם להעלאת הפנסיה החודשית? כדי לספק את התשובה יש להשיב גם על השאלה מדוע מתייחסת קבוצה הולכת וגדלה של מובילים בתנועה הקיבוצית לאותן טענות בביטול.
במשך עשרות שנות קיום לא ידעו הקיבוצים בעיות עם כספי הפנסיה. יתרה מכך: מושג זה פשוט לא היה קיים. כמו שכל ילד שגדל בקיבוץ ידע שלקראת החורף או הקיץ הוא יילקח עם חבריו למחסן ושם יקבל סט בגדים מותאמים למידותיו ולעונת השנה המתקרבת, כך גם היה ברור לכל חבר שביום שבו ייצא לגמלאות, יבטיח הקיבוץ את עתידו ולכן אין כל סיבה לדאגה.
אלא שהמשברים הכלכליים וההתפתחויות הסוציו-אקונומיות הביאו הפרטה גורפת ברוב הקיבוצים בארץ, וכך במקום הערבות ההדדית שאפיינה את חיי החברים הגיעו טבלאות שכר, יועצים ומומחים חיצוניים, המקדשים את ערכי ההשוואה של עלות מול תועלת. עבור דור הוותיקים, שהיה על סף הפנסיה או כבר החל בה, זו הייתה מכה קשה: במשך שנות עבודתם המאומצת לא הפריש עבורם הקיבוץ תגמולים לקרנות פנסיה, ועתה לא נותר להם די זמן כדי לצבור חסכונות – כך שנגזר עליהם להסתפק בפנסיה מצומצמת ביותר.
במחקר שנערך במכון לחקר הקיבוץ ב־2013 נמצא כי גובה הפנסיה החציונית ששולמה לחברי הקיבוצים הוא 3,100 שקל לחודש. כלומר: מחצית קיבלו בשנה זו פנסיה גבוהה יותר, ואילו החצי השני סכום נמוך מכך.
בהשוואה לנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, רוב גמלאי הקיבוצים ממוקמים בין העשירונים השני עד החמישי. כלומר, מתחת לממוצע בחברה הישראלית כולה. החובה להעניק גמלת פנסיה לחברים ותיקים בקיבוץ שהפך משיתופי ל'מתחדש" עוגנה בתקנות האגודות השיתופיות עם תחילת הליכי ההפרטה בקיבוצים, שם נקבע כי הגמלה הפנסיונית לא תפחת משיעור של 35 אחוזי מהשכר הממוצע במשק.
מאבק של חברי "פנסיה בראש" מתרכז, בין היתר, בהעלאת אחוז זה, לאחר שבקיבוצים רבים ניצלו את התקנה – שהייתה אמורה לקבוע סף מינימום – כדי להפוך אותה לשיעור הגמלה המקובל. בעקבות לחצים שהפעילו חברי "פנסיה בראש", עלה הנושא לסדר היום הקיבוצי ואף כונסה ועדה בשיתוף ההנהגה שישבה על המדוכה כמעט שנתיים והחליטה להמליץ על העלאת גובה הפנסיה ל־40 אחוז מהשכר הממוצע. אלא שעד עתה, אותן המלצות נותרו על הנייר בלבד: ועדת משנה לוועדת העבודה והרווחה בכנסת בראשות ח"כ אילן גילאון (מרצ) פועלת בימים אלה לקידום הנושא ואף היא המליצה על העלאת גובה הפנסיה לשיעור דומה.
"החבורה שלנו היא לא איגוד מקצועי אלא קבוצה שמייצגת אמירה של אנשים שבמשך שנים נתנו את כל מה שהיה להם בשביל הכלל, בשביל הקיבוץ, והיום - כשהם הגיעו למצב שהם החלשים - אומרים להם 'אין''', מסביר עמירם אפרתי, בן 77, חבר קיבוץ דן ומחברי "פנסיה בראש".
בניגוד לרוב חברי הקבוצה, חבר אליה אפרתי אחרי שבמשך שנים מילא תפקידים מרכזיים
הפנסיה המשולמת לוותיקים בקיבוץ דן נחשבת גבוהה מהממוצע בקיבוצים, ואפרתי אף הדגיש כי "לא מדובר כאן במצב של רעב ללחם". עם זאת, "העניין פה הוא עקרוני, זה עלבון ופגיעה קשה באנשים שבתום לב ותוך קשיים אמיתיים חיו בשיתוף ותרמו את כל רווחיהם להמשך פיתוח הקיבוץ ובניית המולדת. היום אומרים להם שהרווחים לא בשבילם. הם לבריכה, לכביש החדש לשכונת ההרחבה או לתשתיות. כמי שעמד במקום של מקבלי ההחלטות אני יודע מאיפה זה בא. הרבה יותר קל לסגור את הברז לגימלאי מאשר למנהל קהילה חיצוני שיכול ללכת למקום אחר. מה הגימלאי יעשה, לאן הוא יילך?"
דברים ברוח דומה אמר גם בועז אפלל, חבר קיבוץ יפתח וממייסדי "פנסיה בראש". "מה שקרה לחברה הקיבוצית - אותו מעבר מקיבוץ שיתופי לקיבוץ המופרט ו"המתחדש", התרחש באופן קיצוני ומהיר מאוד. ברקע נותר מגזר אחד מחוץ למשחק - הוותיקים. בקיבוץ הישן, כשאדם לא יכול היה להתקיים מבחינה פיזית או בריאותית ולא תרם מאום, כולם הבינו שהוא צריך לקבל ואפילו יותר מאחרים כי קשה לו. במצב כיום, הפנסיונרים - אלה שבנו ופיתחו את מה שכל מי שהצטרף לקיבוץ בשלב כלשהו התיישב עליו – זוכים להתייחסות כאילו שהם סוג של נטל או מקרה סעד. הוותיקים הם לא נזקקי סעד, הם בעלי זכויות יותר מהדורות שבאו אחריהם", הוא הבהיר.
אחד הקשיים המלווים את אפלל, אפרתי וחבריהם הוא כאמור ההתנגדות העזה בקרב מקבלי ההחלטות בקיבוצים לכל מהלך להעלאת גובה הפנסיה. לטענתם, בעשור האחרון נעשו לא מעט פעולות שנועדו לסכל את מאמציהם, כמו ההתנגדות להוספת רכיב של ותק לחישוב הפנסיה. "ב־2009 נציגי ההנהגה כבר קיבלו את דרישתנו והסכימו על העלאה למינימום של 40 אחוז", אמר אפלל. "אבל מה שקרה אחר כך הוא שהם שלחו מכתב לכל מנהלי הקהילה ושאלו אותם: 'האם הקיבוץ יוכל לעמוד בכך?'. זה בערך כמו שמס הכנסה ישלחו מכתב וישאלו אם אתה מוכן לשלם את חבות המס. ברור איך זה ייגמר".
בתנועה הקיבוצית, כאמור, דוחים במשך תקופה ארוכה את טענות הפנסיונרים ואומרים כי מצבם של הוותיקים טוב בהרבה מזה של רוב בני שכבת הגיל שלהם בחברה הישראלית ככלל. מזכ"ל התנועה הקיבוצית, איתן ברושי, בירך על ההחלטה להעלות את רף הפנסיה בקיבוצים למינימום של 40 אחוז מהשכר הממוצע במשק, ואף הצהיר כי יפעל להגיע למצב בו כלל קיבוצי התנועה יישמו את ההחלטה עד לתום השנה הנוכחית. "חשוב לזכור כי התנועה וקיבוציה מעניקים זכויות מקיפות המבטאות דאגה אמיתית לאיכות החיים של החברים הוותיקים כולם", הוא אמר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם