הרפתקה בחולות הסהרה
אילו לספינקס היו גלגלים הוא בוודאי היה נוסע הרחק אל לב המדבר המערבי שבמצרים, גולש בדיונות ענק בים החולות הגדול, משתעשע בין "פסלי" המדבר הלבן ומתרגע בנאות מדבר מוצלות. עם ג'יפים, למשל, זה בהחלט אפשרי
בעודי מוביל את שיירת הג'יפים מסוג טויוטה 78 בלב מדבר החולות הגדול בעולם, אני נדרש לבחור בזמן אמת את המסלול המיטבי להעביר בו שמונה רכבים, מבלי שישקעו בחול או יתהפכו בדיונות שגובהן כ-200 מטר (!)
היום הראשון למסע המיוחד מתחיל בקהיר - עיר צפופה ועמוסה עד מאוד. נתיב תנועה של שלושה מסלולים מכיל בפועל חמישה מסלולים של תנועה מהירה. רכבים נדחפים, עגלות חמורים מנסות למצוא את דרכן בכביש המהיר, והולכי רגל חוצים את הכביש מצד לצד מבלי שהתנועה תאט ולו לרגע.
בתוך כל האנדרלמוסיה הזו עושה שיירת הרכבים שלנו את דרכה. המומים ומוקסמים מההמולה אנו ממשיכים בנהיגה, עד שלפתע נגלות לעינינו במלוא הדרן הפירמידות, אליהן נחזור לביקור ביום האחרון למסע. כעבור מספר דקות אנו יוצאים מהעיר בכיוון מערב, לעבר הים התיכון.
צילום וידיאו: רן צור (בוצ'ו). עריכת וידיאו: אילן אשל, נעם עמית.
יומנו הראשון במדבר - במהלכו אנו גומאים 800 ק"מ בנהיגה על הכבישים מקהיר ועד לנאת המדבר סיווה (SIWA), כולל עצירה במוזיאון המלחמה באל-עלמיין - עובר הרבה יותר מהר מהמצופה.
כשאנו עוזבים את אזור קהיר, הכבישים הופכים שוממים, והדבר היחיד שמעכב את השיירה הם רכבי המשטרה המקומית, שמחליטה כי בקטעי דרך מסוימים עליה ללוות את הרכבים הנהוגים בידי זרים.
נסיעה לצד הטנדר המשטרתי וסימון ידידותי של "יאללה, תנו גז", גורמים לטנדר להגביר מהירות ולעזוב אותנו בסופו של דבר, מתוך הבנה שאנו נסתדר בכוחות עצמנו.
המדבר שאליו אנו נוסעים נקרא "המדבר המערבי", למרות שמדובר בעצם בחלקו המזרחי של מדבר סהרה. כשמסתכלים על המפה של צפון אפריקה, מתבלט לעין מדבר סהרה, המשתרע ממרוקו במערב ועד מצרים במזרח.
במרכז החלק המזרחי,
כשמסתכלים ממעוף ציפור על מצרים התמונה מתבהרת: במרכז מצרים זורם הנילוס, כשמשני עבריו שדות ירוקים, ואז בבת אחת נקטע הירוק והופך לצהוב - נופי המדבר. ממזרח לנילוס ועד לתעלת סואץ נמצא המדבר המזרחי (נקרא גם המדבר הערבי), ואילו ממערב לנילוס ועד לגבול עם לוב משתרע המדבר המערבי.
המצרים הקדמונים הגדילו לעשות וחילקו את חלקו המזרחי של הנילוס לחיים, ואילו את חלקו המערבי נתנו למתים, ואף בנו בו את הפירמידות - בתי הקבורה של מלכי מצרים, וכן קברו בו את מתיהם.
אנו עוזבים את קו החוף של הים התיכון, באזור עיירת הקיט מרסה-מטרוח, ופונים דרומה אל תוך המדבר. הכביש נמשך לאורך 300 ק"מ במישור ענק ושומם, המופרע מדי פעם בשלטי RIG, המסמנים את שבילי הכניסה לאחת מעשרות בארות הנפט שבמדבר.
לעת ערב אנו מגיעים לנאת המדבר סיווה, ושם מצפה לנו הפתעה - המקום שוקק חיים ופעילות. על תל קטן בולטת עיירה שכולה בוץ, פשוטו כמשמעו: בתים, חנויות ואפילו מסגד, שבנויים מבוץ. חוץ מקצת תאורה חיצונית הכול נראה טבעי ואותנטי.
החנויות פתוחות גם בשעה עשר בלילה ומשרתות את הקהל המקומי (תיירים כמעט שאין). ילדים קטנים, שאמורים היו כבר מזמן לישון בשלווה במיטותיהם, מובילים חמורים הרתומים לעגלות.
סיווה היא נאת מדבר ענקית בלב השממה. דמיינו שני אגמים רחבי ידיים, עד כדי כך שכאשר עומדים בקצה אחד אי אפשר לראות את הגדה שממול. כמיליון עצי דקל הגדלים במקום משמשים את המקומיים כמקור מזון, וכן לחיזוק קורות הבית, לחימום, ואפילו להפקת תרופות.
נאת מדבר היא תופעה מרשימה. הסברה היא, כי ממערב לנילוס קיימת שלוחה תת קרקעית הזורמת מתחת למדבר המערבי. נאות המדבר נוצרות במקומות הנמוכים, כאשר מי הנהר זורמים מעל פני הקרקע ומעניקים להם חיים, על אף שכמות המשקעים (הגשם) בהם נעה בין 0 ל-10 מ"מ בשנה.
לסיווה יש היסטוריה בת אלפי שנים. למרות ששכנה בקצהו של העולם העתיק, ידוע כי בסיווה ישב אורקל - כוהן דת מכובד שהשיב על שאלות בעיקר לגבי העתיד, ואליו הגיעו מלכים ושליטים מכל רחבי העולם כדי לקבל את עצתו. מספרים שאף אלכסנדר מוקדון נהג להיוועץ באורקל, והוא זה שבנה לו את המקדש - בלב הדקלים וליד מעיין קליאופטרה, כאות להערכתו אליו.
בבוקרו של היום השני למסע, לאחר תדלוק והכנות אחרונות, אנו עוזבים את סיווה בחזרה לתוך המדבר והפעם דרך השטח. המעבר מהבית האחרון בסיווה לדיונות עוצמתי וחד. בבת אחת נגלה לעינינו ים החולות הגדול.
למרות התדריך המפורט, ההכנות והורדת אוויר בצמיגים, אני מגלה, לאחר שטיפסתי על הדיונה הראשונה, כי שאר הרכבים שקועים מאחור בין הדיונות, ומשפריצים הרבה חול מבלי להבין כיצד ולמה זה קרה.
זה המקום ללמד את המשתתפים שיעור קצר וכפול במנהגי המקום: ראשית, לא תמיד אנו יודעים הכול; שנית - אנו נדרשים לסבלנות ולאורך רוח. כשאנשי המקום שוקעים בחולות הסהרה (לא, הם לא חסינים), הם מדליקים סיגריה (לא חובה) ובסבלנות מחלצים עצמם לאט החוצה.
הרעיון הוא לנסות להתקדם בסל"ד סרק, כאשר הרכב מהדק את החול מתחת לצמיגים ומתקדם בקצב של צב - לאט לאט, עד אשר האחיזה בקרקע מאפשרת להגביר מהירות.
לעיתים עובר יום שלם עד שמבינים כי יש לתת למדבר את הכבוד המגיע לו ו"לזרום איתו". כך, אנו מספיקים להתקדם ביום הראשון רק כ-50 ק"מ בדיונות. בימים הבאים, אנחנו גומאים מרחקים של כ-350 ק"מ מדי יום.
בשעות הראשונות לשהייה במדבר, בטרם מסתגלים למרחבים, נראה ים החולות הגדול ריק ושומם לחלוטין. ככל שעוברות השעות והעיניים מתרגלות לנוף ולחול הבהיר והמלטף, מגלים אוצרות מדהימים - עמק שכולו גזעי עצים עגולים, מאובנים ושמורים היטב; באר נפט שאינה פעילה, אבל זורם בה זרזיף של מים, המאפשר חיים למעט צמחייה ואף לכמה ציפורים שטעו במסלול הנדודים; עמוד של סלע קדום (סחראת אל עמוד) הבולט מתוך ים החולות; ומשאית בריטית מתקופת מלחמת העולם השנייה עם צמיגים כמעט חדשים, התקועה במקומה.
על אף שנסענו והעמקנו בים החולות, לא הצלחנו לגלות את שרידי הצבא וחיל הפילים של קמפזיס - בנו של מלך פרס, אשר בשנת 600 לפני הספירה הוביל צבא של עשרות אלפי לוחמים ופילים בדרך לכיבוש סיווה, ונעלם איתם בסופת חול עצומה. אותם שרידים עלומים מושכים אל המדבר מדי כמה שנים משלחות מחקר, שמעלות בעיקר חול בחיפושיהן.
הערב יורד ואנו מתמקמים לחניית לילה לצד קיר דיונה, אשר יגן עלינו מפני הרוח. מנם, האיש המקומי שמתלווה אלינו, מכין מרק חם וצולה עופות מעל המדורה. בינתיים, אנו מרותקים למיליוני הכוכבים הבוהקים שמעלינו. שממה ועלטה מוחלטת. ככה זה כשהיישוב הקרוב נמצא במרחק 400 ק"מ מהמקום שבו עצרנו לישון. לא פלא שהמקום נחשב לאחד הקסומים בעולם.
על סיפורי הקרבות בין הצבא הבריטי לצבאות איטליה וגרמניה במדבר, שבהם השתתפו מאות אלפי חיילים חסרי שם, אפשר ללמוד במוזיאון המצרי שהוקם באל-עלמיין, עיר קיט מצרית לחוף הים התיכון, שבה עברנו ביום הראשון לטיולנו בדרך מקהיר לסיווה.
אך תודו שמרתק יותר לספר סיפור תעוזה וחוצפה של קצין צעיר וסורר בצבא הבריטי, שקבע כי "המעז מנצח" דווקא באמצע השממה. דיוויד סטרלינג, האיש והאגדה - שהקים את יחידת ה-SAS, סיירת המטכ"ל הבריטית, ושינה את התפישה של הגנרלים בנושא הפעלת כוחות קטנים בזמן מלחמה, הוא האיש שהגה את הרעיון המטורף שלהלן בזמן מלחמת העולם השנייה: קבוצות קטנות יתקפו במפתיע בעורף האויב, היכן שהאויב חש בטוח, ואחר ייעלמו לתוך המדבר, תוך שהן משאירות את האויב מוכה ומבולבל.
וזה עבד. בשיטה ששילבה תעוזה, חשיבה יצירתית ויכולת הסוואה, גרמו לוחמי ה-SAS לאויב הגרמני נזקים משמעותיים, אשר סייעו לכוחות הבריטיים הקונבנציונליים להכריע את הקרב.
כדי לנוע במדבר חברו לוחמי ה-SAS ליחידת ה-LRDG (בשמה המלא: Long Range Desert Group - קבוצות המדבר ארוכות הטווח) - יחידת מודיעין שהתמחתה בנהיגה במדבריות, ולוחמיה ידעו לנהוג בכל תוואי שטח ועל כל סוג קרקע, לתקן בעצמם את הרכבים (משאיות שמשקלן טון וחצי), להתארגן עם מים, אוכל ותחמושת לימים ארוכים, ובעיקר לנווט במדבר במיומנות עילאית.
הנהיגה בדיונות של ים החולות הגדול אכן מחייבת ידע וניסיון נרחבים. הפליא לסכם את הנושא אותו סטרלינג, בספר "מפקד הרפאים", (מאת וירג'יניה קואלס, הוצאת משרד הביטחון), המספר את סיפורה של יחידתו במלחמת העולם השנייה: "לא הרחקנו לכת כאשר החלו אחורי המשאית שלנו לסטות הצידה ולא יכולנו עוד לעצור אותה. הנה, תחת שיקפוץ החוצה מתאו, הכביד רגלו על דוושת הדלק. הדבר יישר את המשאית והיא ירדה במהירות מפחידה".
את חציית ים החולות הגדול אנו מסיימים בפאראפרה - נאת מדבר בלב המדבר המערבי, שהתברכה במעיינות חמים, הפורצים מתוך האדמה וזורמים לבריכות בטון שכאילו נבנו במיוחד עבור המטיילים במדבר (למעשה, אלו בריכות המשמשות כמאגרי מים בדרך לתעלות השקיה).
נרגשים ונלהבים אנו ממשיכים במסענו במדבר המערבי - מפאראפרה אל המדבר הלבן. טיול זה כשלעצמו הוא מאוד מיוחד ויפה, אך אינו משתווה לעוצמת החוויה שבחציית ים החולות הגדול.
המדבר הלבן, שכשמו כן הוא, נראה כיצירת אמנות ענקית שפוסלה בסלע. חוויית נוף מדהימה. שטחו של המדבר הלבן גדול משטחה של ישראל והוא משופע במעיינות ובמאובנים, והר קריסטל תוחם אותו מצפון.
המדבר הלבן נשפך לתוך המדבר השחור וזהו האות עבורנו (וגם ה-GPS מראה זאת) לכך שאנו מתקרבים לבאחריה - נאת מדבר שלידה עיירה קטנה, שבה מתרכזת פעילות המסחר, החקלאות והתיירות של כל המדבר המערבי.
בבאחריה נמצאו קברים עתיקים של פרעונים בתוך מחילות, וכאן גם קיים מוזיאון לאומי עם מומיות, שמראהו המבולגן מאכזב אומנם, אך מתיישב עם אופייה הכללי של העיירה.
בדרך חזרה לקהיר אנו יורדים מהכביש מזרחה לנסיעה של יום בשטח כדי לבקר בעמק הלווייתנים - מכתש ענק שבו נכלאו לפני כ-65 מיליוני שנים כמה עשרות לווייתנים.
משם אנו מנווטים דרכנו מזרחה בנסיעה מהירה מאוד לאורך כ-250 ק"מ במישורי חמדה ענקיים עד לאגם פיום. לאורך האגם אנו נוסעים בין מלונות פאר לבין כפרים שעיקרם חושות עלובות, ולאחריו אנו עולים על הכביש הראשי לקהיר - בחזרה להמולה המצרית.
הכתבה נלקחה מתוך אתר השטח הישראלי 4X4.
ogash@4x4.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
