ונציה האחרת
בעיר המקסימה ונציה, בין תעלות, גשרים וקרנבל צבעוני, כדאי לסטות לרגע מנתיבי התיירים ההומים לכיוון הרובע היהודי. ביקור בגטאות, הישן והחדש, ובבתי הכנסת שפעילים עד היום, מזמן היכרות עם פרק מרגש בהיסטוריה היהודית
סמטאותיה של העיר הצפה, התעלות, הגשרים והגונדולות יצרו נתיבים בהם נעים מרבית התיירים. מעטים מוצאים את הזמן ללכת לאיבוד כפי שמתחייב בעיר מסוגה של ונציה, ומעטים עוד יותר מגלים באמת את קסמה של העיר. דווקא בחורף, כשגאות התיירים בעיר יורדת, בניגוד למפלס המים ועוד לפני חגיגות הקרנבל המסורתי, כדאי להביט בעיר מזווית שונה.
הרובע היהודי בוונציה זוכה באחרונה להתעניינות מיוחדת. תיירים רבים מבקרים בגטו החדש (Ghetto Nuovo) ובגטו הישן (Ghetto Vecchio) ומגלים כי המקום מסתיר היסטוריה יהודית מיוחדת במינה.
למעשה, פרט למוזיאון היהודי, מצויים כאן, במרחב מצומצם, חמישה בתי כנסת יפהפיים - חדרי קודש נדירים המשלבים חיים יהודיים מלאים באמנות ובהדר, המעידים על עברה של קהילה שהטביעה את חותמה על ההיסטוריה של העם היהודי בעת החדשה.
המילה "גטו" מקורה בוונציה. בשנת 1516, לאחר כ-300 שנה בהן הורשו יהודים לסחור בעיר, לצאת ממנה ולהיכנס אליה, אך ללא אשרת שהייה קבועה, החליטו השלטונות לאפשר את נוכחותם הקבועה, אך בתנאי שיהיו סגורים סמוך לבית היציקה, מפעל המתכת שבהגייה המקומית נקרא "ג'וטו". יהודים שמוצאם מגרמניה התקשו להגות את המילה "ג'וטו" והחלו לקרוא למקום "גטו".
שתי הכיכרות ברובע היהודי כיום מטעות מעט את המבקרים בהן. דווקא הגטו החדש הוא הגטו העתיק יותר. היה זה בית היציקה (הג'וטו) החדש שנעזב ראשון ובו מוקמו ונסגרו לראשונה היהודים. בית היציקה העתיק יותר, הג'וטו הישן, החל לאכלס יהודים בשלב מאוחר יותר, ב-1541, כשכבר לא נותר מקום בגטו המקורי. לשני הגטאות הללו נוסף ב-1633 גטו שלישי, כשאוכלוסיית
אז גם הוקמו "גורדי השחקים" בגטו. היהודים הנמיכו את התקרות בכל קומה כדי שיוכלו לבנות קומות נוספות ולאכלס כמה שיותר משפחות. בעוד שבוונציה שמחוץ לגטו קשה למצוא מבנים בני שלוש וארבע קומות, בגטו ניתן למצוא מבנים בני שמונה קומות, שבהם גובה התקרה כ-180 סנטימטר בלבד, והם מכונים "גורדי השחקים של ונציה".
עד לסוף המאה ה-19 חיו היהודים בוונציה בין שלושה שערי מתכת שנפתחו עם הזריחה ונסגרו לקראת שקיעת החמה. נפוליאון פתח את שערי הגטו ב-1797 לתקופה קצרה, אך עד מהרה, עם מכירת ונציה לאוסטרים, חזר הגטו למתכונתו הקודמת. מדי יום ביומו, בעוד שומרי הממשל משייטים בתעלות המקיפות את הגטו, נסגרו יהודי העיר בתוכו.
לרשימה המפוארת של אתרים שמומלץ לבקר בהם בוונציה, כדאי להוסיף גם את המוזיאון היהודי. רצוי מאוד להירשם לביקור מראש, מפני שהמקום לא גדול ולא מסוגל להכיל מספר רב של מבקרים. מחיר הכניסה סמלי.
"לוונציה הגיעו יהודים מספרד, מטורקיה, מהבלקן, מגרמניה וגם מאיטליה. כל אחד פיתח אוטונומיה מצד אחד ודרכים לדו-קיום מצד שני", מסביר נשיא קהילת יהודי ונציה, ויטוריו לויס. "זאת גם הסיבה מדוע כיום אנו ניצבים בפני מורשת עשירה ועתיקה שמשכה יהודים מכל העולם ובכל התקופות לבוא דווקא לכאן חרף החיים בתוך גטו".
בשטח המוזיאון ישנם שני בתי כנסת, גרמני וצרפתי. "בית הכנסת הגרמני, הסקולה גרנדה טדסקה, הוא העתיק מבין בתי הכנסת ונבנה ב-1528", מסבירה מנהלת המוזיאון, סילביה קרפאלדי, בצהרי יום שישי, שעות מעטות לפני כניסת השבת. "בית הכנסת הצרפתי, סקולה קנטון, נוסד שלוש שנים אחריו".
בית כנסת זה הוקם משני טעמים. ראשית, מספר היהודים בגטו גדל באופן דרמטי והיה צורך בבית כנסת נוסף. שנית, היה צורך להעניק לקהילת יהודים אחרת מקום להתפלל על פי מנהגיה.
"בית הכנסת השלישי נבנה בגטו החדש ב-1575 והוא בית הכנסת האיטלקי, הסקולה איטליאנה, שבו התפללו על פי נוסח בני רומא", מסבירה סילביה. היא מדגישה כי שלושת בתי הכנסת נבנו כך שלא יבלטו בסביבה ולא ימשכו תשומת לב.
שני בתי הכנסת הנוספים, הספרדיים, נבנו בין השנים 1585-1570 ומוקמו בגטו הישן (שכאמור, אוכלס מאוחר יותר). הסקולה לונטינה שימש את היהודים יוצאי קהילות הבלקן ואילו הסקולה ספניולה - את מגורשי ספרד ופורטוגל. בניגוד לבתי הכנסת האחרים, בתי התפילה הספרדיים נבנו בגאון ובגאווה וניתן להבחין בהם בבירור כשפוסעים ברחובות הגטו.
"כמאה שנה מאוחר יותר שני בתי הכנסת הספרדיים עברו שיפוץ, וזאת הסיבה מדוע סגנון הבארוק בולט בהם מאוד וקשה להבחין בסגנון המקורי שייחד אותם", אומרת סילביה. "באותה תקופה הבארוק שלט. כולם רצו לקחת חלק בעיצוב החדש והעשיר בפיתוחים, לעתים באופן כבד ובולט, ייתכן שאף מוגזם. קח לדוגמה את השימוש בשיש. על יהודים חל איסור להשתמש בשיש, אך הקהילה הספרדית העשירה יכלה לאפשר לעצמה שימוש בשיש חרף האיסור של הכנסייה. העובדה שהממשל בוונציה קרא תיגר לא אחת בהחלטות האפיפיור אפשרה פרצה לשימוש בשיש עבור היהודים".
פרט מעניין נוסף הוא שבכל חמשת בתי הכנסת הבמה לא נמצאת במרכז. "קשה לקבוע בוודאות מה הסיבה", אומרת סילביה. "ייתכן כי מפאת המקום הצר והקטן הוחלט שלא למקם את הבמה במרכז אלא בקצה הנגדי לארון הקודש".
בכל אחד משלושת בתי הכנסת הראשונים יכולים להיכנס כמאה מתפללים, ואילו בבתי הכנסת הספרדיים, בזה שהיה מיועד לעדות הבלקן נכנסו כ-250 מתפללים ובשני - כ-450.
"שלושת בתי הכנסת העתיקים אינם בשימוש יומיומי, אך הוחלט לערוך בהם תפילות מיוחדות במשך השנה. את בית הכנסת הגרמני פותחים לתפילה במסגרת חגיגות הושענא רבה, זאת מאחר שקיים סימון על הרצפה המעיד כי דווקא בו הבמה כן הייתה במרכז ובמשך דורות חגגו בו הקפות. בבית הכנסת הצרפתי, הקנטון, משתמשים לתפילת תשליך משום שחלון בית הכנסת פונה לתעלת מים, והמתפללים לא צריכים לצאת ממנו אלא מספיק לפתוח את החלון ולבצע את מצוות התשליך. בבית הכנסת האיטלקי משתמשים בערב פסח על סמך מסורת שהשתרשה".
השימוש בבתי הכנסת הספרדיים הוא דו-עונתי. בחורף מתפללים בבית הכנסת הלבנטיני, ואילו בקיץ - בבית הכנסת הספרדי. ביקורי התיירים במקום נערכים בהתאם. המסיירים במוזיאון נחשפים לבתי הכנסת הגרמני והצרפתי. בתי הכנסת האחרים פתוחים לקהל כשהם אינם משמשים את המתפללים המקומיים.
המוזיאון היהודי:
Museo Ebraico di Venezia, Cannaregio ,2902/b
Venezia 30121
טלפון: 39041715359 +
פקס: 39041723007 +
אתר: www.codesscultura.it
אי-מייל: museoebraico@codesscultura.it
נא להמתין לטעינת התגובות
