בחזרה לסלבינו
מדי שנה יוצאים כמאה אלף ישראלים לטיולי שורשים, כשהם נעזרים בחברות שמתמחות בכך. הם חוזרים אל עברם, אל המקומות שעיצבו את חייהם. בלה בירנבוים, למשל, לקחה את ילדיה ונכדיה אל העיירה האיטלקית סלבינו, אליה הגיעה כניצולת שואה, ואשר בנופיה הקסומים טמונים הזיכרונות
הכוח המניע של המסע היה אביה אולייסקי, בתה הבכורה של בירנבוים, שיחד עם זאב ברעם (בירי) מקבוצת סיגנל טורס, ארגנה מסע בן חמישה ימים, שגולת הכותרת שלו היתה הביקור בסלבינו.
בירנבוים, אז בלה מגיד, היתה אחת מ-800 ילדי סלבינו, ילדים יהודים ניצולי שואה שהובאו בשנים 1948-1945 לבית הילדים שזופולי בסלבינו. בין הילדים האלו היה גם המנצח גארי ברתיני ז"ל. רבים מהילדים עלו לארץ ונקלטו בקיבוצים צאלים וחניתה.
כל בני משפחתה של בירנבוים הופתעו כשראש עיריית סלבינו, כרמלו ג'ילרדי, ערך לכבודם טקס מרגש בבית העירייה, שבמהלכו הוענקו למשפחה חוברת על תולדות המקום וספרו של אהרון מגד "מסע הילדים אל הארץ המובטחת, פרשת ילדי סלבינו" (עם עובד) שנכתב לפני 20 שנה ותורגם לאיטלקית לכבוד האירוע.
גם אלברטו מולראני, ראש עיריית פלרנצ'ו השכנה, שנשוי לישראלית ודובר עברית, נרתם לעניין, ושני ראשי העיריות גייסו את כלי התקשורת של מחוז ברגמו וגם את תושבי האזור שחלקם זכרו באהדה את הילדים היהודים ניצולי השואה. במעמד הזה, שהפך מאירוע משפחתי לאירוע תקשורתי, סיפרה בלה בירנבוים בהתרגשות את סיפור משפחתה בזמן המלחמה ולאחריה.
בית שזופולי נבנה על ידי מוסוליני ושימש בית נופש ופנימייה לנוער פאשיסטי. בארבע קומותיו היו חדרי לינה וחדרי לימוד, אולמות להתעמלות, קולנוע, בריכת שחייה פנימית ועוד. אחרי המלחמה ננטש המבנה והועבר לידי מתנדבי הבריגדה היהודית. אל הבית הזה הגיעו הילדים, ניצולי השואה, וחיו ולמדו בו תחת ניהולו של משה זעירי (הדוד משה) מקבוצת שילר.
"הגענו בלילה אחד בשנת 1946", מספרת בירנבוים, "ולמרות החשיכה אפשר היה לראות שהגענו למקום פנטסטי". בית שזופולי שכן בתוך יער למרגלות הרי האלפים. "גרנו מול נוף עוצר נשימה, לא היה רכבל והיינו מטיילים ברגל בשבילים. מדי פעם נסענו גם למילאנו לאופרה ולבילויים נוספים. גרנו 40 בנות באולם גדול, המיטות עמדו אחת ליד השנייה.
"ביקרתי במקום בעבר, אבל זו הפעם הראשונה שחזרתי לכאן עם משפחתי. אצלנו הילדים והנכדים חיים ונושמים את הסיפורים על הבית בסלבינו. זה היה המקום הראשון אחרי המלחמה שנתן לנו ביטחון, שבו אחי ואני העזנו לחזור לחיים".
משפחת מגיד התגוררה בעיירה הפולנית ביאליסטוק, ועם פרוץ מלחמת העולם השנייה הועברה לתחומי רוסיה הסובייטית שעד מהרה הלאימה את בית החרושת לטקסטיל של המשפחה. ב-1941 הוגלו האם ושני ילדיה לסיביר, ואילו אבי המשפחה שיצא לחפש אחר פרנסה למשפחתו נותר מאחור. "הוא הספיק לראות את הרכבת עוזבת את התחנה. בהמשך הוא הועבר לגטו ומאוחר יותר נספה באושוויץ", אומרת בירנבוים.
לאחר חמש שנים בסיביר ובתום המלחמה שבו האם והילדים לוורצלב. שם פגשו את חיילי הבריגדה היהודית שאספו ילדים ובני נוער יהודים, פליטי מלחמה, כדי לטפל בהם ולהכשירם לעלות לארץ ישראל.
"אחי ואני נפרדנו בבכי גדול מאמא בתקווה לשוב ולהתאחד איתה במהרה", אומרת בירנבוים. "חיילי הבריגדה הושיבו אותנו מאחורי ברזנט במשאיות ולא הוצאנו הגה כשהם גנבו את הגבולות. רק כשהגענו אל הבית בסלבינו פקחנו עיניים.
"משה זעירי, איש נפלא, מסר את נשמתו בעבורנו. יום ולילה טיפל בילדים שהגיעו מהגיהנום, מהגיטאות ומהמחנות, שנשארו לבדם בעולם. היו נערות שגדלו במנזרים ובלילות היו מצטלבות ובוכות. לכל אחד ואחד היה סיפור מצמרר".
האם נסעה לבדה לארץ ישראל ונישאה בשנית לניצול שואה. בלה וישראל הפליגו בשנת 1947 מאיטליה לקנדה להתאחד עם קרובי משפחתם. בלה עלתה לארץ בגיל 13 וחצי ("הייתי ציוניסטית") והצטרפה לאמה ולבעלה ואילו ישראל נשאר בקנדה. כעבור שנים נסעה האם לחתונתו ונשארה בקנדה, ובלה התגייסה לצה"ל ובשירותה בגבעתי פגשה את בעלה.
בית שזופולי שוכן היום במרכז העיירה סלבינו, שגדלה והתרחבה עם השנים. "העירייה פתחה לכבודנו את השער", אומרת אביה. "הבית נראה רע מאוד היום. בעבר הוא נמכר תמורת ארבעה מיליון דולר וכעת הוא שוב מוצע למכירה, אבל לא היה לנו כסף קטן לקנות אותו", היא מחייכת. בני המשפחה התכוננו מראש וכולם הגיעו לביקור לבושים בחולצות שעליהן נכתב "דונה בלה".
" עשיתי להם סיור בתוך הבית, הראיתי להם היכן עמדה המיטה שלי, איפה היה המטבח, היכן התעמלנו ואיפה שחיתי. חזרתי לילדות ולנערות שלי", מתרגשת בירנבוים.
אביה: "אמא חזרה להיות ילדה קטנה. היא התרוצצה בתוך הבית, התרגשה למראה העץ שצמח באמצעו. מדי שבוע היה מגיע צלם ומצלם את הילדים על אבן מיוחדת, ובדיוק במקום שבו אמא הצטלמה עם ישראל אחיה היא הושיבה את נכדיה לצילום.
"היא סיפרה לנו על השהות במקום, הראתה לנו תמונות שהביאה איתה וגם הקריאה באוזנינו גלויה שישראל כתב לאמו ביידיש בניסיון לעודדה לאחר הפרידה:'אמא, אל תדאגי, הגענו למקום יפה, ועוד מעט נחזור אלייך'. בניו של ישראל שמעולם לא שמעו את הסיפורים האלה מאביהם התרגשו מאוד, וכל הטיול הם הסתובבו עם דמעות בעיניים".
אזור צפון איטליה, בו ממוקמת העיירה סלבינו, משופע בנופים מרהיבים, בפסגות מושלגות, באגמים, ביערות ובמקומות ששווים ביקור.
• אגם קומו (Lago di Como) - במרחק שעה נסיעה מנמל התעופה מילאנו.
• אגם גראדה - מתאים לביקור עם ילדים וכולל שפע אטרקציות לכל הגילים. כולל גם את גראדה לנד, פארק שעשועים בדרום-מזרח האגם, ואת קאנכה לנד, שהוא שילוב של פארק סרטים ומים.
• אגם אנדין (Endinen) ואגם איסאו (Eseo), שבהם אתרי ספא ייחודיים.
• סן פלגרינו (San Pellegrino) - העיירה הידועה במעיינות המים המינרליים שלה. הכביש המוביל במעברי ההרים מברגמו לסנדריו (Sondrio), דרך סן פלגרינו, מדהים ביופיו.
יהודה זפרני, סמנכ"ל השיווק של חברת אופיר טורס, אומר כי קיימת דרישה גוברת והולכת לטיולי שורשים. הוא מעריך כי מדי שנה יוצאים כמאה אלף ישראלים למסע היכרות עם אילן היוחסין המשפחתי ומרביתם יוצאים בהרכב רב-דורי.
בין היעדים המבוקשים: פולין, גרמניה, איטליה, מרוקו, רוסיה, ספרד, אוסטריה, הונגריה, צ'כיה וטוניסיה. מרבית הנסיעות הן לעשרה ימים, וטווח המחירים נע בין 1,200 ל-1,700 דולר. אופיר טורס, טלפון: 03-5269666.
שוש הירשמן, ראש המחלקה לטיולי שורשים לפולין של סיגנל טורס, מתכננת טיולים ליוצאי פולין שמבקשים לסייר במקום שהיה פעם ביתם. לדבריה, רבים בוחרים לצאת לטיול שורשים סביב יום הולדת, כמתנה של ילדים להוריהם או להפך.
בחודש מרס יחדשו בסיגנל טורס את טיולי השורשים בפולין. במקביל מציעים בחברה מסלול בן שבוע לנוסע העצמאי לביקור בוורשה, בלובלין, בקרקוב, במחנה אושוויץ-בירקנאו ועוד; טיולים בקבוצות קטנות עם הדרכה בעברית ועוד. סיגנל טורס, טלפון: 1-700-700-171; שוש הירשמן, מנהלת המחלקה, טלפון: 03-5492436; אתר: www.signaltours.com.
נא להמתין לטעינת התגובות
