הממלכה הקסומה
תומר נויהאוזר וחבריו יצא לחוויה מרתקת ועדיין די נדירה עבורנו, בסלע האדום. צילומים שלא כדאי לפספס
אחרי שחיכינו קצת בתור (הטיולים המאורגנים האלו יודעים להידחף לכל חור) ושילמנו את חובותינו למדינה (15 דולר לתפארת מדינת ישראל) מצאנו את עצמנו בצד הירדני בתחילתו של מסע מופלא. החלטתי להישמע לטיפים שנתנו לי ולא לקחת מונית ישירות לפטרה, אלא לנסוע תחילה לעקבה ומשם לקחת מונית המשך לפטרה.
אחרי ששרדנו את השידולים של הנהג שלנו
בדיוק כמו בשיר "מעבר להרים ולמדבר כשמנגד לוהטים הרי אדום", הגענו לפטרה. כשברקע קריאות המואזין, זרקנו את התיקים באכסניה ומיהרנו לעיר הנבטית הקסומה. אחרי שגילינו שהשמועות על ההנחה לסטודנטים לא נכונות, קנינו כרטיס (21 דינר) והתחלנו ללכת לעבר הסלע האדום. בתחילה זה נראה כמו עוד מלכודת תיירים רגילה, נחיל אנשים שהולך בשביל מסודר, מצד אחד מנסים למכור לך רכיבה על סוס ומהצד שני, פזורות להן אנדרטאות נבטיות עתיקות, חלקן מרשימות וחלקן פחות.
עקפנו את הקבוצות המאורגנות ונכנסנו ל"Siq" - אותו נקיק רחב ידיים, שמתפתל בקרירות כמו נחש לאורך מערכת המים המפותחת שבנו הנבטים. לפתע, כמו בחלום, התחלתי לשמוע באוזניי את מנגינת הרקע של הסרט "אינדיאנה ג'ונס", כשמתוך החרכים צץ לו כשמש בזריחתה, אותו פלא נהדר שבשביל לחזות בו, קיפחו רבים את חייהם - "הסלע האדום".
בתחילה פקפקתי שהוא יהיה באמת מרשים כמו שמספרים, וכמה שמחתי לדעת שטעיתי. קשה להאמין שלפני מאות שנים (בערך בשנת 300 לפני הספירה), הצליחו אנשים ללא הטכנולוגיה הקיימת היום לבנות פלא שכזה.
וזה לא היה הסוף. מהאנדרטה המופלאה הזאת, התחלנו ללכת בשביל שעליו שזורים עשרות מבנים מרשימים, במגוון רחב של צבעים, כל מתכת צובעת את ההר בגוון הייחודי שלה. אדום של עקבות הברזל באבן החול, פסים צהובים של הקוורץ הטבעי, פסים לבנים של הסידן ופסים שחורים עדינים שמקורם בתחמוצת מנגן.
בהמשך, אחרי שהתפתלה דרכנו בין דוכני הבדואים שמוכרים פשוט הכול, החל מאוכל דרך בקבוקי חול צבעוניים ועד לשברי חרס כמזכרות, הגענו למוזיאון שמציג מספר תגליות מהאזור. מחוץ למוזיאון התקבצו להם מדריכים בדואים רבים, שהציעו סיורים בפטרה ו/או טרמפ להר על גב חמור. אחרי בירור קצר ומיקוח, מצאנו לעצמנו מדריך לטרק של יומיים בחלקו המרוחק של האתר.
פה המקום לציין שכל הירדנים בהם נתקלנו, בעיקר באזורי התיירות, דיברו אנגלית ברמה טובה ולא הייתה כל בעיה של תקשורת. אחרי שאבן נגולה מליבנו בנוגע למחר ולמחרתיים, המשכנו בטיפוס על אחת מפסגות האזור, דבר שהניב רווח כפול: מצאנו עוד מבנה מרהיב שבגלל הטיפוס הקשה, היה כמעט ריק מתיירים, וגם קיבלנו מבט פנוראמי יפה על האזור.
למחרת קמנו רעננים ומאושרים ונסענו להיפגש עם המדריך, ומיד הסיפור החל להסתבך. חשבנו שסגרנו את כל הקצוות, אך התברר שהדרך בה בחרנו בעייתית, אסור לישון בקרבת פטרה מבלי להוציא אישורים לכך (ולנו כישראלים יותר קשה לקבלם לצערי). המדריך שלנו הציע מסלול חילופי יפה לא פחות, ואז שוב החל שלב ההתמקחויות שבסופו, אחרי כוס תה מסורתית, סגרנו את כל הפרטים ויצאנו לדרך.
ירדנו מהכפר הבדואי "אום סרחון", שתושביו התגוררו במערות של פטרה עד שהממשל החליט להפוך את האזור לאתר מכניס כלכלית ופינה את התושבים. התחלנו את ההליכה וכעבור כ-40 דקות, הגענו למאהל בדואי קטן והשארנו בו את התיקים הגדולים. צעדנו לכיוון פטרה הקטנה, שאומנם לא מרשימה כמו אחותה הבכירה, אך אני בטוח שאם לא היינו מבקרים בפטרה יום לפני, היינו בוודאי מזילים יותר ריר על האתר המכובד הזה.
חזרנו למאהל ותוך כדי שתיית תה מרענן, עקבנו אחרי הבדואים שעסקו להנאתם בהכנת יוגורט. במשך שעה וחצי, הם ערבבו הלוך ושוב כמות גדושה של חלב בתוך עור של עז, עד שהחלב החמיץ והפך ליוגורט. לקחנו את התיקים והמשכנו ללכת בין הצוקים וההרים האדומים, מביטים מידי פעם לעבר מערה יפה על צלע הר או שריד ארכיאולוגי. מדהים כמה הרחיקו לכת הנבטים בהתיישבות שלהם.
לקראת הצהריים, כשהשמש קופחת על ראשינו, סיימנו את הירידה הקשה לאזור ואדי הערבה, לאורך 600 מטר והגענו לוואדי מוסה, בו זרם לו נחלון קריר. היה זה מקום מושלם לארוחת צהריים מפנקת, כשכפות הרגליים הדואבות, טובלות להן במימי הנחל הקרים. שוב שתינו תה (אני חושב שבחיים שלי לא שתיתי כאלו כמויות של תה).
אחרי שנת צהריים קצרה, העמסנו את התיקים על הגב והמשכנו בדרכנו בטיפוס אינסופי על השלוחות הסלעיות של הרי אדום, כשרוח קרירה וממטרים קלים מלווים אותנו עד לנקודת השינה למרגלות ג'בל ארון, הלא הוא מקום משכנו האחרון של הנביא אהרון אחי משה.
למחרת, השכם בבוקר, נפרדנו לשלום מהמדריך הבדואי החביב לא לפני שהוא הסביר לנו איך מגיעים בחזרה למוזיאון ומאיפה עולים ל"ג'בל ארון", שם המתינה לנו אנדרטת קבר קטנה וסימפטית, אם רק לא היו ערפילי הבוקר אופפים אותנו, היינו יכולים גם לראות משם את ישראל. מהקבר המשכנו בדרך המתפתלת לה בחזרה לאזור פטרה תוך שאנחנו נפרדים לשלום מההרים האדמוניים ופזורות הבדואים של האזור הקסום.
מפטרה, אחרי מקלחת קלה, לקחנו מונית לאזור ואדי רם (Wadi rumm), שם אחרי שנפרדנו מעוד 2 דינר בכניסה לשמורה, מצאנו את עצמנו בלב המדבר. הלכנו במסלול אל נווה המדבר, שהיה מוקף בהרים עצומים השואפים לאינסוף. בתמורה ל-3 דינר, קיבלנו אוהלים עם מזרון ושמיכות כבדות ויותר חשוב מקלחת חמה לאחרי המסלול.
למחרת עשינו מסלול שנלקח מספרו של איתי חביב, Trekking and Canyoning in the Jordanian Dead Sea Rift, מסלול נחמד שמטפס על הרכס מול נקודת הלינה, ומסתיים בדיונות האדומות הנפלאות של Wadi rumm. זו פשוט חוויה נהדרת להגיע לפס ולראות אל מול העיניים, את הדיונות האדמדמות הנפלאות, אותן דיונות ממש שבהם צולם הסרט "לורנס איש ערב".
אחרי שהגשמנו חלומות ילדות רטובים על הדיונות, חזרנו אל העיר, לקנח בעקבה ולהיפרד. ברור שלא היינו חושבים אף לרגע, לעבור את הגבול בחזרה, מבלי לעצור שוב בדוכן הפלאפל לפרידה אחרונה ולעמוד פעם אחת ליד הדגל הענק, שהקימו הירדנים לא מזמן, כקריאת תיגר על אילת.
נא להמתין לטעינת התגובות
