הפתעה אורבנית
ענבל צרפתי נוטשת את הסטיגמות השגויות שניתנו למקסיקו סיטי ויוצאת לשבוע של תרבות ואומנות בעיר
כשתכננתי את הטיול במקסיקו התכוונתי בכל הרצינות להתמקד בחצי האי יוקטן מבלי לבצע תזוזות מיותרות, כאלו שאינן מסתכמות בטבילה בים או בהזמנת קורונה קרה. המעבר החד היחידי שתוכנן היה טיסה מקנקון לקאבו סן לוקאס וגם זאת על מנת לראות חופים נוספים, הפעם מהצד האטלנטי שלהם.
אבל למזג האוויר היו תוכניות אחרות שאילצו אותי ואת שותפי למסע לקטוע את השיזוף למצוא חלופה מיידית ומספקת לחופים שבהם השתוללו גשמים שלא ברור מהיכן הגיעו. היו לנו תוכניות פרועות לשחות עם דולפינים בקנקון ולצפות בנדידת הלווייתנים בקאבו אך הגשם שלח אותנו הישר אל רחובותיה המפחידים של הבירה הגדולה, עד שיירגע מזג האוויר ונוכל להמשיך מהיכן שהפסקנו.
האטרקציה היחידה שקסמה לי בבירה המקסיקנית היה ביתה של הציירת פרידה קאלו, שמשמש מאז מותה כמוזיאון שמציג את עבודותיה ואת עבודותיו של בעלה דיאגו ריברה ומעניק הצצה לחייהם הסוערים של השניים. מעבר לכך חששתי שאשתעמם למוות.
מיד עם נחיתתנו בעיר, תפסנו מונית וחיפשנו מלון לשהות בו בימים הקרובים. על פי המלצתו של הנהג התמקמנו ב"זונה רוסה" (האזור הוורוד) - אזור מרכזי ותוסס, שופע מסעדות, בתי קפה ומועדונים שמשמש כמקום מפגש ובילוי בעיקר לקהילה ה"עליזה" של העיר. עם רדת הערב מתמלאים רחובותיה של ה"זונה רוסה" בצעירים וצעירות שיוצאים לסעוד, לבלות ולהיפגש עם חברים וגורמים לסטיגמה שהודבקה לעיר להיראות רחוקה מהמציאות, שכן בקרב כל האנשים השמחים קשה קצת להרגיש חשש או דאגה.
למחרת היום קמנו ויצאנו לטייל באתריה ההיסטוריים של העיר, שהסתברה להיות מבורכת בשפע ארכיטקטוני, החל מהתקופה הקולוניאלית וכלה במודרניות הלטינית. מגוון כנסיות, גנים ציבוריים, בית אופרה מרהיב ובניינים ממשלתיים מעטרים את העיר וגורמים לתייר המבקר להתפעל מיופייה של מקסיקו סיטי. ובעוד שדווקא באזורים הנעימים יותר של מקסיקו ירדו גשמים, השמש זרחה לה וחייכה נעימות לכל עובר ושב.
בשעות הצהריים המוקדמות של
פרידה קאלו היא דמות מוערצת במקסיקו לא רק בשל כישרונה האדיר ואישיותה המורכבת אלא גם בשל העובדה שהיא חיה ויצרה באחת התקופות החשובות בתולדותיה של המדינה, שנאבקה שנים על זהותה הלאומית והפוליטית. הביקור במוזיאון מספק גם הצצה חושפנית לחיים האישיים של השניים וגם שיעור מאלף בהיסטוריה הלא רחוקה של מקסיקו. מלבד זאת, בבית ישנם עשרות פריטי אומנות וספרות שהשניים יצרו או צברו לכדי אוסף מרהיב בהחלט.
את היום המשכנו בביקור במוזיאון נוסף בעיר שמציג את מיטב ציורי הקיר של האומנות הלטינית, המהולים גם הם בהרבה כאב היסטורי עוד מהימים של הכיבוש הספרדי. לאט לאט הבנו שמקסיקו סיטי היא מרכז תרבותי חשוב ומרתק שנעשה לו עוול בהכתרתו כאחד מהמקומות המסוכנים בעולם. המחשבות על קאבו התחלפו להן פתע בתכנונים נוספים לטיולים בבירה ומצאנו את עצמנו רוצים לגלות עוד ועוד על העיר שהפתיעה אותנו כל כך.
למחרת יצאנו לבקר בכנסייה הגדולה בעולם (מכילה כ-10,000 מושבים) כנסיית "הגבירה מגוודאלופ". הכנסייה שוכנת על גבעה יפהפייה ומוקפת בגנים מטופחים ומרובי פסלים של קדושים שונים ומשונים. הדבר הבולט והמוזר במקום הוא הצילומים הרבים של דמויות אינדיאניות שנתפסים כקדושי הנצרות. הדיסוננס הזה שב ומטיח בפני המבקר את הטראגיות של הכיבוש הספרדי ואת הרס התרבות העתיקה של המקסיקנים האינדיאנים. יחד עם זאת הכנסייה יפה מאוד ומעניינת מבחינה ארכיטקטונית.
בסביבתה שוכנים דוכנים רבים שמציעים מלבד מזכרות מעולם הנצרות (ומנת יתר מהצלוב) גם מאכלים מקומיים ששווה לנסות, בהתאם לרמת האומץ האישי. המקומיים עצמם נחמדים ומסבירי פנים ורובם הגדול דובר אנגלית, מה שמקל מאוד על ההתמצאות בעיר. כמו כן ישנה מערכת רכבות תחתיות ועיליות שלא נופלת ברמתה מאלו של ניו יורק והבירות האירופאיות. רק צריך לקחת מפה ולעקוב אחרי הקווים השונים שמסומנים בצבעים ומספרים.
ביום השלישי שלנו במקסיקו סיטי החלטנו לעשות משהו באווירה מקומית. מהמלצות שקיבלנו מחברים הבנו שישנו נהר שחוצה את העיר ובכל יום ראשון יש בו שיט בסירות צבעוניות עם אוכל ובידור מסורתיים. מכיוון שמדובר היה ביום החופשי של המקומיים, היינו מוקפים בהם מכל עבר, מה שגרם לתחושה חזקה של אותנטיות.
הסירות עצמן פתוחות מכל עבר ומקושטות בססגוניות מקסיקנית טיפוסית, כשבמרכזן ישנו שולחן ארוך מוקף בכיסאות עץ, המאפשרים עריכה של ארוחה נחמדה במהלך השיט. מסתבר שאותו שיט הוא צורת בילוי מועדפת על משפחות מקסיקניות רבות וכך יוצאות עשרות סירות בו זמנית לשיט, כשעל כל אחת מתנהל פיקניק אחר, מה שיוצר למעשה פיקניק אחד גדול בתוך המים.
בין הסירות המשפחתיות שטות גם סירות פרטיות שמציעות לממכר ממתקים, שתייה קלה ותירס חם או את שירותיהם של המריאצ'י- להקת נגנים מסורתית. השיט נמשך כשעתיים, אך בעיקר בשל עומס סירות בנהר. לא פעם קרה שהתנגשנו קלות בסירה אחרת או נתקענו אחרי כזאת שלא מצאה את הנתיב שלה, אך קיבלנו את זה בשמחה כחלק מהחוויה הצבעונית והמעניינת והכרנו תוך כדי כך הרבה חברים חדשים.
בסופו של השיט, בגדה השנייה של הנהר, ישנו שוק אוכל. לא מדובר במשהו תיירותי כי אם בשוק רגיל, בו קונים תושבי המקום ועל כן מדובר בעושר של טעמים, צבעים וריחות. אנחנו פיתחנו התמכרות קשה לשלגון המקומי שעשוי כולו מפירות טבעיים ומגיע בטעמים מגוונים, ובמהלך הביקור בשוק חיסלנו את המלאי היומי של הסוחרים.
זוג חברים שרכשנו במהלך השיט פשטו על דוכן של פלפל צ'ילי ולא הפסיקו להתלהב מהצבעים העזים והצורה הכמעט מושלמת של הירק, וחבר נוסף שהיה איתנו בחר דווקא בדוכן לממכר חוטי תפירה והופנט משלל הסלילים בצבעים השונים, שהיו מסודרים כמו חיילים בשורה. בינתיים, בחלק הקריבי של המדינה מזג האוויר הלך והשתפר אך בליבנו כבר גמלה ההחלטה שלא לשוב לקנקון או להמשיך לקאבו.
שפע החוויות ובעיקר ההפתעה המרובה שסיפקה לנו מקסיקו סיטי יצרו אצלנו תחושה שיש להניח את הדברים כמו שהם ולהישאר עם טעם מתוק מהטיול. החלטנו אם כן לסיים את החופשה שם גם אם זה מקצר לנו אותה בכמה ימים. עד היום כשאני נשאלת על מקסיקו אני מיד חוזרת בזיכרוני אל הבירה המרתקת ורק אז מתפנה לחשוב על החופים המדהימים וכל שאר האטרקציות.
נא להמתין לטעינת התגובות
